מעשים סמליים ופשרם (ב)

  • ד"ר טובה גנזל

 

בשיעור שעבר דיברנו על שלושת המעשים הראשונים ברצף המעשים הסמליים בספר יחזקאל: מעשה הלבנה (המסמל את עצם המצור), מעשה מחבת הברזל (המסמל את החיץ בין שליח ה' לאנשי העיר) ומעשה השכיבה (המסמל את חטאיהם של בני ישראל בטרם החורבן). בשיעור זה נמשיך בתיאור המעשים ובמשמעותם:

  1.  
  2.  
  3.  
  4. הרעב בעת המצור מומחש באמצעות צמצום עד למינימום הכרחי בעת השכיבה של מזונותיו של יחזקאל:

"וְאַתָּה קַח לְךָ חִטִּין וּשְׂעֹרִים וּפוֹל וַעֲדָשִׁים וְדֹחַן וְכֻסְּמִים וְנָתַתָּה אוֹתָם בִּכְלִי אֶחָד וְעָשִׂיתָ אוֹתָם לְךָ לְלָחֶם, מִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר אַתָּה שׁוֹכֵב עַל צִדְּךָ שְׁלֹשׁ-מֵאוֹת וְתִשְׁעִים יוֹם תֹּאכְלֶנּוּ. וּמַאֲכָלְךָ אֲשֶׁר תֹּאכְלֶנּוּ בְּמִשְׁקוֹל עֶשְׂרִים שֶׁקֶל לַיּוֹם, מֵעֵת עַד עֵת תֹּאכְלֶנּוּ. וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה תִשְׁתֶּה שִׁשִּׁית הַהִין, מֵעֵת עַד עֵת תִּשְׁתֶּה. וְעֻגַת שְׂעֹרִים תֹּאכְלֶנָּה..."          (ד', ט-יב).

אמנם, את הדיון במעשים הסמליים פתחנו בכך שאין בהכרח ליחס משמעות קונקרטית לכל מעשה, אך הכמויות המדויקות המנויות בנבואה זו מתמיהות, ומעלות את השאלה האם קיימת בכלל אפשרות שיחזקאל הסתפק באכילה ושתיה בכמויות המצויינות בפסוקים אלה. ואכן לשאלה זו נדרש פליקס שכתב על פסוקים אלו כי:

"לגבי שתיה, מדובר על מנה של שישית ההין ביממה, לפי חישובנו: 650 גרם מים. כמות זו של מים היא מצומצמת מאוד, במיוחד באקלימה החם של בבל, אך בחוסר מעש יש בה כדי קיום, ואכן יחזקאל שכב על צידו במטתו משך כל אותם הימים. קטנה בהרבה היתה מנת הלחם היומית שאכל הנביא... הרי שיחזקאל קיבל במשך יותר משנה, פחות מאלף קלוריות ליום... מאידך גיסא, מסתבר כי כל זה לא מנע מן הנביא סבל הכרוך בהרגשת רעב וצמא. השכיבה על צד אחד, במשך שלוש מאות ותשעים יום, אף היא היתה כרוכה בסבל. אכן הנביא הזדהה בגופו ובנפשו עם ירושלים הנתונה במצור ברעב ובצמא."[1]

על עוגת השעורים כתוב כי: 'בְּגֶלְלֵי צֵאַת הָאָדָם תְּעֻגֶנָה לְעֵינֵיהֶם'. רש"י מפרש: 'תאפינה בגחליהן, שמייבשן ושורפן', כלומר הלחם צריך היה להאפות בתחילה על גללי אדם. מצב המלווה בהסבר א-לוהי:

"כָּכָה יֹאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת לַחְמָם טָמֵא, בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר אַדִּיחֵם שָׁם", אך יחזקאל קבל על כך וטען שמעולם לא אכל מזון טמא: "וָאֹמַר אֲהָהּ ה' א-להים, הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטֻמָּאָה, וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי מִנְּעוּרַי וְעַד עַתָּה, וְלֹא בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל"      (שם, יד).

רד"ק מפרש:

"כי הכהנים מוזהרים על הנבילה והטרפה יתר על ישראל, מפני הטומאה; וכן כתוב: 'נְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא יֹאכַל לְטָמְאָה בָהּ' (ויקרא כ"ב, ה)";[2]

כלומר: תגובתו של יחזקאל לציווי קשורה בהיותו כהן שנמנע באופן מיוחד מאכילת מאכלים מטמאים. ה' נענה לקריאתו והותר לו לאפות את הלחם על גללי בהמה:

"וַיֹּאמֶר אֵלַי רְאֵה נָתַתִּי לְךָ אֶת צפועי (צְפִיעֵי) הַבָּקָר תַּחַת גֶּלְלֵי הָאָדָם, וְעָשִׂיתָ אֶת-לַחְמְךָ עֲלֵיהֶם"        
                                                       (שם, טו).

אכן נראה כי הצורך לאפות על גללים תאם את האוכל שנאלצו לאכול בתנאי מצור,[3] והמחיש את טומאת העם והארץ, בדרך הניתנת להמחשה גם בהעדר מקדש ואף בגולה.

פשרו של מעשה זה, המתאר את הרעב בעיר, מבואר בסופו:

"וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן-אָדָם הִנְנִי שֹׁבֵר מַטֵּה לֶחֶם בִּירוּשָׁלִַם וְאָכְלוּ לֶחֶם בְּמִשְׁקָל וּבִדְאָגָה, וּמַיִם בִּמְשׂוּרָה וּבְשִׁמָּמוֹן יִשְׁתּוּ. לְמַעַן יַחְסְרוּ לֶחֶם וָמָיִם, וְנָשַׁמּוּ אִישׁ וְאָחִיו וְנָמַקּוּ בַּעֲוֹנָם"  (שם, יז).

כלומר, יתממשו האזהרות מפרשת בחוקותי:

"הַנִּשְׁאָרִים בָּכֶם יִמַּקּוּ בַּעֲוֹנָם"    (ויקרא כ"ו, לט).[4]

  1. לבסוף, המעשה הסמלי האחרון, והקשה מכולם, מתאר את הצפוי ליושבי ירושלים לאחר המצור:

"וְאַתָּה בֶן-אָדָם קַח לְךָ חֶרֶב חַדָּה תַּעַר הַגַּלָּבִים תִּקָּחֶנָּה לָּךְ, וְהַעֲבַרְתָּ עַל רֹאשְׁךָ וְעַל זְקָנֶךָ, וְלָקַחְתָּ לְךָ מֹאזְנֵי מִשְׁקָל וְחִלַּקְתָּם. שְׁלִשִׁית בָּאוּר תַּבְעִיר בְּתוֹךְ הָעִיר כִּמְלֹאת יְמֵי הַמָּצוֹר, וְלָקַחְתָּ אֶת הַשְּׁלִשִׁית תַּכֶּה בַחֶרֶב סְבִיבוֹתֶיהָ, וְהַשְּׁלִשִׁית תִּזְרֶה לָרוּחַ וְחֶרֶב אָרִיק אַחֲרֵיהֶם. וְלָקַחְתָּ מִשָּׁם מְעַט בְּמִסְפָּר, וְצַרְתָּ אוֹתָם בִּכְנָפֶיךָ. וּמֵהֶם עוֹד תִּקָּח וְהִשְׁלַכְתָּ אוֹתָם אֶל תּוֹךְ הָאֵשׁ וְשָׂרַפְתָּ אֹתָם בָּאֵשׁ, מִמֶּנּוּ תֵצֵא אֵשׁ אֶל כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל"                                   (ה', א-ד).

כך, כבר בראשית נבואותו, עוד בטרם אמר לעם דבר, גילוח שערות הראש מסמל את הצפוי: שליש מהתושבים ימותו בשרפה, שליש ימותו בחרב, ושליש ימלטו, ומתוכם מעט ינצלו ואולי אף יגיעו לבבל, את אלה מסמלות השערות שניצררו בכנף בגדו – שאף  מתוכם ישרפו מעט.

לסיכום, מעשיו הסמליים של יחזקאל מבטאים בהדרגה את שעתיד להתרחש: החל מהמצור, חוסר ההיענות של ה' (או אולי העובדה שהמצור נעשה בשליחות אלוקית), הרעב והצמא הקשים מנשוא ולבסוף כליה לרוב תושבי ירושלים, שרק מיעוטם ימלטו וינצלו.[5] בסיכומו של דבר, בפרקים אלה, מדגים יחזקאל במעשיו את הניתוק החריף שבין ה' לעמו ואת מצבם ההולך ומחמיר של יושבי ירושלים.

3. הנמשל: מעשי ה' (ה', ה-יז)

בהנחה כי סידור הפרקים בספר יחזקאל הוא כרונולוגי, מעשים אלו הם למעשה המפגש הנבואי הראשון של הנביא עם העם. מעשים אלה, בהם פותח יחזקאל את נבואותיו, מחדדות את מטרת נבואתו מראשיתה, ואינן משאירות פתח לתקווה. אכן, מיד לאחר מעשים אלה, המסתיימים במסר הכואב כי אש פושטת בכל בית-ישראל, אנו לומדים על נבואתו המילולית הראשונה של הנביא לעם, והיא ההסבר לכלל המעשים אותם עשה הנביא:

 "כֹּה אָמַר ה' א-להים זֹאת יְרוּשָׁלִַם בְּתוֹךְ הַגּוֹיִם שַׂמְתִּיהָ וּסְבִיבוֹתֶיהָ אֲרָצוֹת. וַתֶּמֶר אֶת מִשְׁפָּטַי לְרִשְׁעָה מִן הַגּוֹיִם וְאֶת חֻקּוֹתַי מִן הָאֲרָצוֹת אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֶיהָ. כִּי בְמִשְׁפָּטַי מָאָסוּ וְחֻקּוֹתַי לֹא הָלְכוּ בָהֶם"        (ה', ה-ו).

פסוקים אלה מתארים, כפי הנראה, כי הגורם המרכזי לחורבן על פי נבואת יחזקאל הוא מצבה של העיר ירושלים בהשוואה לזה של הערים שסביבותיה. אך נראה כי השוואה זו טומנת בחובה לא רק את מעמדה של העיר, אלא את מעמדו של ה', הנגזר ממנה, כפי שהיא נראית בעיני הגויים האמונים על תפישות אליליות. במשך מאות השנים שקדמו לחורבן המקדש, שלטה במסופוטמיה האימפריה האשורית. לאחריה, בשנות החורבן, קמה ממלכת בבל החדשה. בשתי ממלכות אלה התקיימו 'ערי מקדש' שבמרכזן ניצב 'ביתו' של אלוהי העיר, שהיה למעשה המקדש על מכלול אגפיו (ובידו היה השליטה על חלק ניכר מרכושה של העיר).[6] עבור הגויים שמסביב, ירושלים והמקדש שבתוכה היו עַד לחורבן עוד עיר מקדש, מתוך שלל ערי המקדש שבמסופוטמיה. הנביא חוזר ומדגיש כי העם שהמר את משפטי ה', הביא במעשיו החמורים לתוצאות מפליגות. תוצאות אלו מנויות כולן בפסוקים הבאים, לאחר המילה פותחת: 'לכן':

"לָכֵן, כֹּה אָמַר ה' א-להים יַעַן הֲמָנְכֶם מִן הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם בְּחֻקּוֹתַי לֹא הֲלַכְתֶּם וְאֶת מִשְׁפָּטַי לֹא עֲשִׂיתֶם, וּכְמִשְׁפְּטֵי הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיכֶם לֹא עֲשִׂיתֶם"                             (ז).

תחילה מחדד הנביא את החומרה במעשי העם. לא רק שאינו מקיים את חוקי ה', הוא אף נאמן פחות לא-לוהיו מנאמנותם של הגויים מסביב לאלוהיהם.[7] התוצאה אף היא תיראה לעיני הגויים: 

"לָכֵן, כֹּה אָמַר ה' א-להים הִנְנִי עָלַיִךְ גַּם אָנִי, וְעָשִׂיתִי בְתוֹכֵךְ מִשְׁפָּטִים לְעֵינֵי הַגּוֹיִם. וְעָשִׂיתִי בָךְ אֵת אֲשֶׁר לֹא עָשִׂיתִי וְאֵת אֲשֶׁר לֹא אֶעֱשֶׂה כָמֹהוּ עוֹד, יַעַן כָּל-תּוֹעֲבֹתָיִךְ"      (ח-ט).

נבואה זו מעמידה את העם על חומרת 'כל תועבותיהם' באמצעות מעשי ה' שלא נעשו כדוגמתם בעבר. דברים אלה מכוונים כפי הנראה לחורבן המקדש, שמיום שנבנה בימי שלמה עמד על תילו.[8]

לאור דברים אלו, ניתן אולי להבין מדוע העם לא הפנים כי ה' עלול להחריב את מקדשו. יתכן כי לפחות אחד הגורמים לכך היתה הידיעה שחורבן המקדש נתפש בעיני הגויים כחולשה של ה', משום שמקדש שנחרב ביטא את חוסר יכולתו של האל להגן על 'מקדשו' ולמנוע את חורבנו. אשר על כן, חורבן המקדש כרוך היה מטבעו בחילול שם ה' בגויים במובן הפשוט: שמו של ה' חולל, משום שמעתה, משעה שחרב בית המקדש, נראה היה בעיני הגויים כי ה' איבד את כוחו או יכולתו עד כדי כך שלא יכול היה למנוע את החרבת מקדשו. האפשרות כי ה' הוא שיגרום לחורבן המקדש במכוון היתה זרה ומנוכרת לגויים שמסביב לירושלים, והעם התפתה לחשוב שלכל הפחות משום כך – על אף חטאיהם החמורים – המקדש לא ייחרב לעולם.

"לָכֵן, אָבוֹת יֹאכְלוּ בָנִים בְּתוֹכֵךְ וּבָנִים יֹאכְלוּ אֲבוֹתָם, וְעָשִׂיתִי בָךְ שְׁפָטִים וְזֵרִיתִי אֶת כָּל שְׁאֵרִיתֵךְ לְכָל רוּחַ"    
                                                                (י).

ההמחשה, הקשה והנוקבת, לכך שמצבה של העיר גרוע מאי פעם בעבר או בעתיד מתבררת בחלק זה של הנבואה באמצעות ההדגשה כי האזהרות שבויקרא כ"ו, כט: "וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם וּבְשַׂר בְּנֹתֵיכֶם תֹּאכֵלוּ" (וכן גם בדברים כ"ח, נג-נז) יתקיימו. אך לא זו אף זו, לא רק שהורים יאכלו את בשר בניהם, אלא גם ההפך: עתה בנים יאכלו את בשר אבותם! זהו תיאור שאין לו אח ורע.

מעשי העם שגרמו לתוצאה חמורה זו נאמרים בלשון קצרה אך נוקבת:

"לָכֵן, חַי אָנִי נְאֻם ה' א-להים אִם לֹא יַעַן אֶת מִקְדָּשִׁי טִמֵּאת בְּכָל שִׁקּוּצַיִךְ וּבְכָל תּוֹעֲבֹתָיִךְ וְגַם אֲנִי אֶגְרַע וְלֹא תָחוֹס עֵינִי וְגַם אֲנִי לֹא אֶחְמוֹל"                                                    (יא).

הצירוף 'שיקוצים ותועבות' הוא מעט המחזיק את המרובה המתאר  את כלל החטאים בהם חוטא העם עליהם עומד הנביא בהרחבה בנבואותיו הבאות, תקציר מעין זה קיים גם בפרק י"א, כא:

"וְאֶל לֵב שִׁקּוּצֵיהֶם וְתוֹעֲבוֹתֵיהֶם לִבָּם הֹלֵךְ".

לסיום, מבאר הנביא את המעשה הסמלי, ומסביר שפירושו כליה לרב העם:

"שְׁלִשִׁתֵיךְ בַּדֶּבֶר יָמוּתוּ וּבָרָעָב יִכְלוּ בְתוֹכֵךְ, וְהַשְּׁלִשִׁית בַּחֶרֶב יִפְּלוּ סְבִיבוֹתָיִךְ, וְהַשְּׁלִישִׁית לְכָל רוּחַ אֱזָרֶה וְחֶרֶב אָרִיק אַחֲרֵיהֶם. וְכָלָה אַפִּי וַהֲנִחוֹתִי חֲמָתִי בָּם וְהִנֶּחָמְתִּי וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי בְּקִנְאָתִי בְּכַלּוֹתִי חֲמָתִי בָּם"       (ה', יב-יג).

לשונה של נבואה זו קשה במיוחד, משום שאין בספר יחזקאל, גם לא בנבואות שלעתיד, מהשנים שלאחר חורבן המקדש, שימוש במילים אלה כמילות נחמה. כאן המילים: 'תחוס עיני', 'אחמול' ו'הנחמתי' נאמרים על בהקשר שלילי. יתכן כי לו היתה נבואה משלימה לנבואה זו בה אוצר מילים זה היה חלק מנבואת נחמה, גם נבואה זו היתה מעבירה מסר מרוכך מעט. העדרותן של נבואות בהן ה' חס על עמו, חומל עליהם או מנחם אותם בספר יחזקאל מחדדת את המציאות הבלתי הפיכה, והחד פעמית שבחורבן בית המקדש. התוצאה אף היא איננה מאחרת לבוא:

"וְאֶתְּנֵךְ לְחָרְבָּה וּלְחֶרְפָּה בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתָיִךְ לְעֵינֵי כָּל עוֹבֵר. וְהָיְתָה חֶרְפָּה וּגְדוּפָה מוּסָר וּמְשַׁמָּה לַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבוֹתָיִךְ בַּעֲשׂוֹתִי בָךְ שְׁפָטִים בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְתֹכְחוֹת חֵמָה אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי" (יד-טו).

חורבנה של ירושלים, שנתפשה בעיני הגויים כאחת מ'ערי המקדש', גררה עימה את התוצאה הטבעית כפי שהעמים תופשים את מעמדם של האלים, והיא דחיקת מעמדו של האל. בעבר  נתפש ה' כא-לוהי עם ישראל בארצו, אך נראה כי מעתה הקב"ה מקדש את שמו שחולל בעיני הגויים, ומבסס את מעמדו כ'אל' נישא מיתר האלים, ללא תלות במצבה הנוכחי של יהודה (ראו פרק ל"ט, כג-כד). יתרה מזאת: בעיני הגויים, מעתה ההפך הוא הנכון; היות מצבו של העם המייצג את ה' על הארץ נבזה גורם לכך שעל הגויים להבין את המציאות באור חדש – הקב"ה הוא א‑לוהי העולם כולו, שרצונותיו הם ש'מפעילים' גם את העמים האחרים וא-לוהיהם. כך גם יבינו הגויים כיצד ה' פוגע בעמו בעוצמה רבה כל כך, כפי שמתארים פסוקי הסיום של פרק זה:

"בְּשַׁלְּחִי אֶת חִצֵּי הָרָעָב הָרָעִים בָּהֶם אֲשֶׁר הָיוּ לְמַשְׁחִית אֲשֶׁר אֲשַׁלַּח אוֹתָם לְשַׁחֶתְכֶם וְרָעָב אֹסֵף עֲלֵיכֶם וְשָׁבַרְתִּי לָכֶם מַטֵּה לָחֶם. וְשִׁלַּחְתִּי עֲלֵיכֶם רָעָב וְחַיָּה רָעָה וְשִׁכְּלֻךְ וְדֶבֶר וָדָם יַעֲבָר בָּךְ וְחֶרֶב אָבִיא עָלַיִךְ אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי"   (טז-יז).

בפסוקים אלה, משמעותו של הרעב במעשה הסמלי שנדון לעיל מתבררת במלואה. הוא מתואר כ'חיצי רעב' הנשלחים על ידי ה', ונוספים לו חיה רעה, דבר ודם. קיים דמיון בין פסוקים אלה לפסוקים בפרשת האזינו:

"אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם. מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר"          (דברים ל"ב, כג-כד).

גם כאן מתוארים חיציו של הקב"ה המכלים את העם, הרעב ו'שיני הבהמות' (בדומה לחיה הרעה ביחזקאל)אן -כד)..  כהקדמה לפרשת האזינו נאמר:

"כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן וְסַרְתֶּם מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶתְכֶם וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי תַעֲשׂוּ אֶת הָרַע בְּעֵינֵי ה' לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם"    (שם ל"א, כט).

ניתן לומר, אם כן, כי ההשוואה לפסוקים בפרשת האזינו מחדדת כי למעשה נבואתו של יחזקאל בשנים אלה היא התממשות של אזהרותיו של משה לעם לפני מותו.

יחידה נבואית זו (ה', ה-יז) נמנית על נבואות הפורענות הקשות ביותר הניתנות לעם, והיא קשה לעיכול גם במרחק הדורות. קושי זה ניכר גם בכך ששבע פעמים (בשלוש עשרה הפסוקים הללו) חוזרת ההדגשה כי נבואה זו כולה מאת ה' ניתנה: פסוק ה פותח בצירוף: 'כה אמר ה' א-להים', וכך גם בפסוק ז ושוב בפסוק ח; בפסוק יא שם ה' מוזכר בלשון שבועה: 'חי אני נאם ה' א-להים'. לאחר מכן בפסוק יג נאמר: 'וידעו כי אני ה' דברתי בקנאתי', וכך גם בפסוק טו: 'אני ה' דברתי'. בכך גם מסתיימת הנבואה (בפסוק יז): 'אני ה' דברתי'.

לא לחינם צריכים דברי נבואה קשים אלה, החל משעת נתינתם ולאורך הדורות, ציון מפורש החוזר ונשנה – הכולל גם לשון שבועה – לכך שמאת ה' הם יוצאים. יתכן וניתן למצוא נחמה פורתא בראשית הנבואה: 'וַהֲכִינֹתָה אֶת פָּנֶיךָ אֵלֶיהָ' – כלומר, בשעה זו עליו להפנות את מבטו לעבר ירושלים. לאמר: העונש קשה מנשוא אבל אין כאן התעלמות. מבטו של ה' מלווה את עמו תמיד, גם בשעה קשה זו.

 

[1] י' פליקס, טבע וארץ בתנ"ך, תשנ"ב, עמ' 218-217.

[2]   אם כי גם בנבואתו חוזרת ההגבלה הזאת לכוהנים (מ"ד, לא); ועוד נעמוד בעז"ה על מעמדם של הכוהנים בנבואתיו של יחזקאל במסגרת השיעורים שנושאם חזון המקדש העתידי (פרקים מ'-מ"ח).

[3] אכן מקובל על הבדואים והפלאחים העניים ליבש גללי בהמה ולהשתמש בהם לאפיה; פליקס, שם, עמ' 217.

[4] מסריו הנבואיים של יחזקאל מועצמים פעמים רבות באמצעות בירור הרקע המקראי לנבואות, ועל כך להלן, ובהרחבה בעז"ה בשיעורים הבאים.

[5]   יושם על לב כי שני המעשים הראשונים הם נטולי הסבר בעוד ליתר המעשים יש פירוש בגוף המעשה. נראה שהסיבה לכך היא כי ציור העיר על לבנה והצבת מחבת ברזל היוו כשלעצמם מעשה ברור המדבר בעד עצמו, בעיקר משום שהם קיימים גם בזיכרון ההיסטורי של העם, שכן אין זה הפעם הראשונה שירושלים במצור (סנחריב). אך המעשים הסמליים הבאים (חטאי העם, הרעב והפורענות הצפויה) הם חידוש של ימי יחזקאל, וממילא לא ניתן להניח שהעם מבין את עומק המשמעות מבלי לתת להם הסבר מפורש.

[6]   על מקדשים אלה ראו: ח' תדמור, אשור בבל ויהודה, מוסד ביאליק, ירושלים תשס"ו, עמ' 121-95. כמו כן ניתן לראות דגמים של מקדשיהם במוזאון ארצות המקרא שבירושלים.

[7]   השימוש דווקא במילה משפט (ולא מצוות או חוקים) מענין, לאור העובדה שהאל הפופולרי ביותר בקרב הבבלים היה שמש – אלוהי המשפט, שמקדשו שכן בסיפר. שם, עמ' 96.

[8]   המסר הנבואי כי מעשה זה לא ישנה מובן, אם נניח כי חורבן המקדש השני היה (עם כל עוצמתו) פחות קשה מחורבן המקדש הראשון.