מעשר ראשון ושני

  • הרב אוהד פיקסלר

 

       א. מבוא

כידוע ישנם שני סוגי מעשרות: מעשר ראשון ומעשר שני. מעשר ראשון ניתן ללויים, ולאחר הנתינה הוא אינו מוגדר כקודש אל כחולין. מעשר שני, המופרש בשנים א,ב,ד,ה למחזור המעשרות, מצריך אכילה נאכל בטהרה בירושלים והוא מוגדר כקודש. בראשית השיעור נעמוד על מעמד מעשר ראשון כחולין בשיטת הרמב"ם ולאחר מכן נדון במספר שאלות הלכתיות בנוגע למעשר שני בימינו.

     ב. מעשר ראשון[1]

במספר מקומות, הרמב"ם מדגיש כי מעשר ראשון שונה במהותו מתרומה הואיל והוא חולין ומותר לזרים. כך לדוגמא כותב הרמב"ם בפירוש המשנה במסכת טהרות (ב,ה):

החלה והבכורים... הרי הן כתרומה, הטבל... הרי הן כחולין. אבל מעשר ראשון כבר קדמה לך מחלוקתם בו באחד עשר דפרה.  

יחד עם זאת, נראה שהתנאים נחלקו ביחס למעמדו של המעשר הראשון. המעיין במסכת פרה פרק יא מגלה כי במשנה לא מוזכר מעשר ראשון באופן מפורש אלא 'מעשר' בצורה כללית, ובמסגרת הדינים המובאים שם, במשניות ד ו- ה נחלקו חכמים ור' מאיר על הטמאים בדרגותיהם השונות שנגעו בקודש תרומה מעשר וחולין. להלכה פוסק הרמב"ם (משנה ד) כחכמים ש"פוסל בקדש ומותר בחולין ובמעשר"[2]. אם כן חולין ומעשר שקולים לדעת חכמים, והביטוי 'מעשר' המופיע בסתמא במשנה מתפרש על פי הרמב"ם כמתייחס למעשר ראשון.

מקום נוסף בפיהמ"ש בו כתב הרמב"ם כי מעשר ראשון הוא כחולין הנו במסכת מעשר שני (ה, י). המשנה שם מבארת את דין וידוי המעשרות:

"ביערתי הקדש מן הבית – זה מעשר שני... נתתיו ללוי – זה מעשר לוי".

הרמב"ם על אתר מפרש:

"כבר ביארנו היכן קרא ה' מעשר שני ונטע רבעי קדש (שם משנה ג). ומעשר לוי, הוא מעשר ראשון".

כלומר – לדבריו, רק מעשר שני ונטע רבעי נקראים קודש, ואילו מעשר ראשון לא. מקום נוסף שהרמב"ם משווה מעשר ראשון לחולין הוא בפירושו למשנה במסכת טבול יום (ד, א):

"מעשר ראשון... מותר... לאכלו כמו החולין".

ברור, אם כן, שהרמב"ם התייחס למעשר ראשון כחולין בכל פירושו למשנה.

דעת ר' מאיר שמופיעה במשנה בפרה שמעשר ראשון הוא קודש, משליכה על האפשרות שזר יאכל מעשר ראשון. וכך למדנו במשנה יבמות ט, ד:

"בת ישראל מאורסת ללוי, מעוברת מלוי, שומרת יבם ללוי, וכן בת לוי לישראל – לא תאכל במעשר".

הרמב"ם על אתר ביאר (על פי הגמרא בבבלי יבמות סה, ב):

"כבר נתבאר שהעובר והיבם והארוסין פוסלין ולא מאכילין. ומשניות אלו הן לר' מאיר שהוא אומר מעשר ראשון אסור לזרים. אבל הנראה מן התלמוד שמעשר ראשון מותר לזרים[3]".

אם כן גם בעניין אכילת מעשר ראשון לזרים, דברי הרמב"ם אחידים בכל פיהמ"ש שמעשר ראשון דינו כחולין ולכן אכילתו הותרה לזרים[4].

כאשר בא הרמב"ם להסביר את הסברא לחיוב נתינת מעשרות ללווים הוא כותב (פיהמ"ש מעשר שני ה, טו):

"העביר הודית המעשר, לפי שלא היו יכולין לומר באותו הזמן ככל מצותך אשר צויתני, כי ה' אמר לתת מעשר ראשון ללוים, והם היו באותו הזמן נותנים אותו לכהנים".

החובה לתת ללוים מעשר, כך נראה היא בשל ציוויו של ה' בדיוק באותו האופן שהחובה לתת את התרומה לכוהנים היא מה', וכפי שלמעשה כל תרי"ג מצוות הן מה'. ניתן לסכם ולומר, אם כן, שהעובדה שה' מצווה לתת את המעשר איננה הופכת את הפירות שניתנים כתוצאה מציווי זה להיות קודש.

בתורה מצאנו מספר פרשיות העוסקות בדיני מעשר. המקור העיקרי לדיני מעשרות מופיע בפרשת קורח, אך ממש בסוף ספר ויקרא (כז,ל) מופיע פסוק נוסף:

וְכָל־מַעְשַׂר הָאָרֶץ מִזֶּרַע הָאָרֶץ מִפְּרִי הָעֵץ לַה' הוּא קֹדֶשׁ לַֽה'.

בפסוק זה מתואר שמעשר הארץ הוא קודש לה'. באיזה מעשר עוסק פסוק זה? הרמב"ם במניין המצוות הקצר וכן במהדורה ראשונה בספר המצוות מביא פסוק זה כמקור לדיני מעשר ראשון. הדבר תמוה, שהרי כפי שראינו הרמב"ם חוזר ומדגיש שמעשר ראשון אינו נידון כקודש במספר רב של דינים. נראה כי הסיבה לפירוש הרמב"ם לפסוק היא שלדעת חז"ל בתלמודים, ולדעת הרמב"ם אשר הלך בעקבותיהם  המילים "וכל מעשר הארץ מזרע הארץ" מתייחסות לכל סוגי המעשרות, ראשון שני ועני.

למדנו במשנה כלאים א, ט:

"הטומן לפת וצנונות... אינו חושש... משום מעשרות".

ופירש הרמב"ם שם:

"ולא משום מעשרות, שאינו חייב במעשרות כשמוציאן, מפני שה' אמר וכל מעשר הארץ מזרע הארץ וכו' וזה אינו צמח שבארץ".

וכי יעלה על הדעת לומר שהטומן לפת פטור רק ממעשר שני? ודאי שהוא פטור גם ממעשר ראשון וגם ממעשר עני. ומניין לומדים פטור זה? מהפסוק בויקרא שמדבר בכל המעשרות.

במשנה תרומות א, ה מופיע:

"אין תורמין... לא מפירות הארץ על פירות חוצה לארץ".

ופירש שם הרמב"ם:

"הטעם הוא מה שנאמר וכל מעשר הארץ מזרע הארץ, אע"פ שמקראות אלו שלמדו מהם יש שנאמרו במעשר... אין זה קשה, לפי שאנחנו למדים במה שנאמר בתרומות על המעשרות, ובמקראות שנאמרו במעשרות על התרומות, מפני שענין אחד כוללם והוא להפריש מפירות אלו המתנה הראויה להם איזה מתנה שתהיה".

נראה אם כן, שהפסוק  יכול ללמדנו גם על מעשר ראשון, ולכן הביאו הרמב"ם כמקור המצווה בספר המצוות מהדורה ראשונה.

מקור מפורש נוסף בו למדו חז"ל בתלמודים, (והרמב"ם בכל כתביו בעקבותיהם), שפרשית המעשרות בויקרא שייכת לכל סוגי המעשרות הוא מדברי הירושלמי על המשנה במעשרות א, א:

הייתי אומר כל הדברים יהו חייבין במעשרות? תלמוד לומר 'את כל תבואת זרעך' ריבה... אין לי אלא תבואה, קיטנית מניין? תלמוד לומר וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא, לרבות זרע שום שחליים וגרגר. או יכול שאני מרבה לוף העליון וזרע כרישין זרע בצלים זרע לפת וצנונו' ושאר זירעוני גינה שאין נאכלין? תלמוד לומר מזרע הארץ ולא כל זרע הארץ. פרי העץ לרבות כל פירות האילן. יכול שאני מרבה חרובי שיטה וצלמונה וחרובי גרורה? תלמוד לומר מפרי העץ לא כל פירות האילן.

האם הירושלמי כאן דן רק על מעשר שני? ודאי שלא, מדבריו ברור כי הדיון הנו על כל המעשרות. יתר על כן, לאור ירושלמי זה פירש הרמב"ם במשנה שם:

"וכל מה שאינו ראוי לאכילה... אינן חייבין במעשר עד שיהו אוכל, והוא מה שאמר ה' מזרע הארץ מפרי העץ עד שיהו פרי, ונאמר עוד עשר תעשר את כל תבואת זרעך עד שייעשו תבואה".

דרשה זו הובאה אף בהלכות מעשרות ב, ג:

"פירות שאינן ראויין לאכילה בקטנן... אינן חייבין במעשר עד שיגדילו ויעשו אוכל. שנאמר מזרע הארץ מפרי העץ עד שיהיה פרי".

אם כן ברור, שלדעת הרמב"ם בכל כתביו פרשת המעשרות שבסוף ספר ויקרא מתיחסת לכל המעשרות. הסיפא של הפסוק המדברת על קודש, כמו גם הפסוק השני בפרשיה זו המדבר על פדיון המעשר ששייך רק במעשר שני, ולכן אין לומדים ממנו על שאר המעשרות. תחילתה של הפרשה מתאימה לכל המעשרות, ולכן הביא הרמב"ם פסוק זה כמקור בספר המצוות. בגלל חוסר הייחוד של הפסוק למעשר ראשון דווקא, הוא הוסיף מיד אחרי הבאת המקור:

"וכבר באר הכתוב שהמעשר הזה ללוים". כמו כן יש לפרש כי לשון 'מעשרות' כוללת בתוכה את כל סוגי המעשרות (אלא אם כן נכתב בפירוש אחרת), כפי שלשון 'תרומות' כוללת בתוכה את כל סוגי התרומות: תרומה גדולה, תרומת מעשר, חלה וביכורים (הלכות תרומות טו, כ). בכל מקום במשנה תורה שבו כתב הרמב"ם 'תרומה' סתם, התכוון לכל סוגי התרומות. כאשר ביקש לדון באחת מהתרומות, ציין את הדבר באופן מפורש, וכאשר ביקש לדבר על התרומה הניתנת לכהן דייק לכתוב 'תרומה גדולה'.

        ג. מעשר שני בירושלים

מדין תורה יש להעלות את המעשר השני לירושלים ולאכול אותו לפנים מהחומה. בימינו דבר זה אינו אפשרי ולכן יש לפדותו לחללו ולבסוף בזמן הביעור, לאבד את המטבע. ביחס לתושבי ירושלים, הרמב"ם פוסק בפרק השני בהלכות מעשר שני (הלכה ד):

כשם שאין אוכלין מעשר שני בזמן הזה בירושלים כך אין פודין אותו שם, ואין מחללין אותו ואין מוכרין אותו, ואם נכנס בירושלים אף בזמן הזה אין מוציאין אותו משם ומניחים אותו שם עד שירקב וכן אם עבר והוציאו משם מניחין אותו עד שירקב, לפיכך אין מפרישים מעשר שני בירושלים בזה"ז אלא מוציאין את הפירות בטבלן חוץ לעיר ומפרישין אותו שם ופודהו, ואם הפרישו שם בזמן הזה ירקב.

בהמשך הפרק (הלכות ח-ט) הרמב"ם כותב:

אין פודין מעשר שני בירושלים אלא אם כן נטמא, שנאמר- 'כי ירחק ממך המקום' (דברים יב, כא) בריחוק מקום הוא נפדה ואינו נפדה בקירוב מקום... מעשר שני שנכנס לירושלים אפילו של דמאי אסור להוציאו משם שכבר קלטוהו מחיצות, וכן פירות הנלקחין בכסף מעשר שנאמר 'ואכלת לפני ה' אלהיך' (דברים יד, כג), עבר והוציאן או שיצאו בשגגה יחזרו ויאכלו בירושלים...

אם כן, על פי האמור, ניתן לפדות מעשר שנטמא בירושלים אך לא ניתן לפדות מעשר טהור שהרי מטרת הפדיון היא כדי לאפשר את אכילת המעשר בירושלים והאדם כבר מצוי בה. כמו כן, מעיקר הדין אין לטמא בידיים מעשר שני לאחר שהופרש[5] ולכן צריך להכשיר אותו לטומאה קודם הפרשתו. כאשר מעשר שני הופרש בטהרה אין דרך לפדותו וצריך לחכות שירקב כפסק השו"ע (שלא,קלה):

כשם שאין אוכלים מעשר שני בזמן הזה בירושלים, כך אין פודין אותו שם, ואין מחללין אותו, ואין מוכרים אותו. ואם נכנס בירושלים, אף בזמן הזה, אין מוציאין אותו משם ומניחים אותו שם עד שירקב. ( וכן אם עבר והוציאו משם, מניחין אותו עד שירקב). לפיכך אין מפרישין מעשר שני בירושלים בזמן הזה,  אלא מוציאין את הפירות בטבלן חוץ לעיר, ומפרישין אותו שם, ופודהו. ואם הפרישן שם בזמן הזה, ירקב. בד"א, במעשר שני שלא נטמא. אבל אם נטמא, פודין אותו בירושלים. (ויש להכשירו כדי שיקבל טומאה ויהא לו היתר בפדיון).

למעשה, חלק מהאחרונים כתבו שבזמן הזה אין לפדות בירושלים גם מעשר שני שנטמא, הואיל ובימינו בכל מקרה אין לו תקנה באכילה[6], אך רוב האחרונים כתבו שהמנהג הוא לפדות כפסק השו"ע וכפי שכתב הש"ך (שם ס"ק קנא)

"אבל אם נטמא פודין אותו בירושלים ויכול להכשירו לקבל טומאה כדי שיטמא מיד שיגע בו דהא אנחנו טמאים ויהא לו היתר בפדיון שם בירושלים".

נעיר שמצאנו שיש שהעידו שבירושלים פדו מעשר שני גם כאשר הוא היה בטהרתו, כפי שכותב הרדב"ז (שו"ת רדב"ז חלק ב סימן תרלג):

ובמה שכתבתי יש תקנה למעשר שני בזמן הזה על ידי פדיה שהרי לא קלטוהו מחיצות ירושלם לפי שבית הכנסת ושכונת היהודים היא בכלל ציון ולא בכלל ירושלם. ואפשר שעל זה סמכו הראשונים לפדות מעשר שני אפילו לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב... וכיון שהשכונה של ישראל היא חוץ לירושלם יכול לפדותו כל אחד בביתו ואין צריך להוציאו. וכן העלה בעל ספר כפתור ופרח אלא שכתב וז"ל אבל מה נעשה היום שהרי דרכי ציון אבלות ומסלות ירושלם שוממות ולא ניכר גדריהם בבירור... וקרוב הוא שעל זה סמכו הראשונים לפדות מעשר שני בבתיהם ולא היו מוציאין את הפירות לחוץ וכ"ש בהצטרפות שעיקר הדין הוא במחלוקת כדמשמע פשטא דסוגיין דפרק חלק דאמר רבא מחיצות לאכול מדאורייתא מחיצות לקלוט מדרבנן וכי גזור רבנן כי איתנהו למחיצות כי ליתנהו לא גזור... דלענין פדיה לא חלקו בין ישנם למחיצות בין אינם אפשר דלאו לענין להוציאו מסקינן הכי א"נ אף על גב דמסקינן הכי אדרבה סמכינן דאמר מותר להוציאו ולפדותו שם. גם משמע שהראב"ד ז"ל חולק בזה על רבינו ז"ל... והגיה עליו וז"ל סברת עצמו היא זו ולא ידעתי מאין לו ובכמה מקומות במשנה אם אין מקדש ירקב ובגמרא אמרו דנפול מחיצות אלמא למאן דאמר קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא לא חלק בין מקדש לירושלם לשאר ארץ ישראל וכו' משמע דס"ל דכיון דלא קדשה לעתיד לבא אין כאן קדושת מחיצות לקלוט וכי היכי דפודין מעשר בכל ארץ ישראל כך פודין בירושלם וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא בעיקר דינא סמכינן אהך טעמא דכתיבנא דשכונת ישראל דציון הוא ולא בירושלם.

       ד. פדיון מעשר שני

מעשר שני ניתן להיפדות בכסף, כאשר מטרת הפדיון היא לאפשר להעלות את השווי לירושלים ביתר קלות ולקנות בעיר הקודש דברי מאכל. בימינו פודים את המעשר בכסף ואת הכסף מאבדים. יש צורך לפדות את המעשר שני על כסף 'תקני' המקובל במדינה, אך לא משנה מאיזה סוג או מתכת מורכב כסף זה.

אמנם מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה (דמאי א,ב) עולה שיש בעיה לפדות במטבע של נחושת:

ודע, שמעשר שני של ודאי מותר לפדותו על מעות כסף, ונעשין אותם המעות קדש, וחוזרין הפירות חולין. וזה הוא ענין מחללין. ומותר לו לחלל אותם המעות על מעות אחרים כסף גם כן. ויצאו המעות הראשונים לחולין וחוזרין השניים קודש. וכך יעשה במעות השניים אם ירצה. ואפילו אלף פעמים. ואסור לפדות פירות מעשר שני הודאי בנחשת, וכן אסור להחליף מעות מעשר שני במעות נחשת, כמאמר ה' ונתת בכסף וצרת הכסף וכו'....

למרות זאת, כתבו האחרונים שלהלכה ניתן לפדות מעשר שני גם במטבע נחושת של עשר אגורות או בשטר כסף מנייר. דבר זה עולה גם מדברי הרמב"ם במשנה תורה (פ"ד ה"ה) שנראה שאין הבדל בין מטבע רגיל ומטבע נחושת והחילול תופס. האחרונים דנו לגבי היחס בין פדיון ובין חילול וכן ביחס לדברי הרמב"ם בהמשך הפרק (הלכה ט):

אין פודין פירות מעשר אלא בכסף שנאמר וצרת הכסף... ואין פודין בכסף שאינו מטבע אלא בכסף מפותח שיש עליו צורה או כתב [שנאמר וצרת הכסף], ואם פדה בלשון של כסף וכיוצא בו והוא הנקרא אסימון לא עשה כלום, ואין פודין בפחות מפרוטה מפני שהוא כפודה באסימון.

ונראה כפי שהבין בפירוש דרך אמונה על אתר (אות ס):

אלא בכסף- ר"ל במטבעות אבל על כל המטבעות יכול לחלל לכתחלה אפילו על של נחשת או של שאר מיני מתכות וכן על המטבע של זהב ונראה דהוא הדין מטבע של עץ או של חרס אם הוא יוצא בהוצאה ואף על גב דמטבעות בזמן הזה אין להן שיווי עצמי מכל מקום כיון שיש בהן שיווי משום שהן מטבע שפיר חשיב שיווי ולפי זה פודין אף במטבע של נייר אלא שאין עושין מעשה במה שלא שמענו מרבותינו ואפשר דלא ליתי לזלזולי בפדיונו אין לעשות כן וצ"ע...[7]

כפי שהזכרנו, מעמד מעשר שני הוא כ'קודש' בדומה לתרומה. מה המעמד של הכסף שפדו בו מעשר שני? ההבנה המקובלת בין האחרונים היא שגם כסף הפדיון הוא ממון גבוה. המנחת חינוך דן בנושא זה (מצווה תעג מאות ח) ומביא ראיה מפסיקת הרמב"ם שעל בעל המעשר לפדות אותו ראשון במידה והוא עומד להירקב (פ"ד ה"ג). בעניין זה גרסת הרמב"ם שונה מגרסת התוספתא העומדת לפנינו, דבר שהוביל את ה'כסף משנה' הסביר שיתכן ולרמב"ם לא הייתה גרסה שונה של התוספתא, והוא פשוט חולק עליה מסברא:

והר"י קורקוס ז"ל כתב דאפילו תימא דגירסת רבינו כגירסא דידן דיכול לחזור בו משום דסבר דאתיא כמ"ד מע"ש ממון הדיוט הוא אבל לדידן דקי"ל ממון גבוה הוא אינו יכול לחזור.

נראה, אם כך, שכמו שמעשר שני הנו ממון גבוה, כך גם כסף הפדיון הנו ממון גבוה. אמנם, הצל"ח (פסחים ז,א) הסתפק בעניין זה והביא ראיות שונות מהרמב"ם אשר מחלקם נראה שכסף מעשר שני הוא ממון הדיוט ומחלקם עולה שהוא ממון גבוה[8].

בהלכה אחת (ז,יט) הרמב"ם מתייחס לנושא באופן ישיר:

המתפיס מעות מעשר לשלמים לא קנו שלמים, שקדושת שלמים אינה חלה על קדושת מעשר, שהמעשר ממון גבוה הוא, ואין צריך לומר אם התפיס המעשר עצמן לשלמים שלא קנו שלמים.

שאלה זו מהווה נפק"מ לגבי המנהג המקובל של חילול פדיון כסף מעשר שני על מטבע נוספת. בנושא זה דן באריכות הרב עובדיה יוסף ונביא בקצרה חלק מדבריו (שו"ת יביע אומר חלק ט - יורה דעה סימן כח):

שאלה: במה שנוהגים לחלל מעשר שני כמה פעמים על שוה פרוטה שבמטבע כסף, ואחר כך מחללים אותו על שוה פרוטה שבמטבע אחר, והוא יוצא לחולין, האם ניתן לעשות כן, או לא.

תשובה: הנה מנהג זה קדום ונזכר בכפתור ופרח (ס"פ מ), הובא בארץ החיים (סוף סימן שלא). וראיתי לידיד נפשי הגאון רש"ז אוירבך (שליט"א) ז"ל בכרם ציון (ספר ב עמוד ס), שהעיר על זה מדברי הצל"ח, הובא במנחת חינוך, דכסף מעשר שני לכולי עלמא ממון הדיוט הוא, והא דמעשר שני שוה מנה שחללו על שוה פרוטה מחולל, הוא דוקא למ"ד מעשר שני ממון גבוה, דלא שייך ביה אונאה, וקיימא לן כוותיה. מה שאין כן למ"ד ממון בעלים. ולפי זה כסף מעשר שני להצל"ח, איך אפשר לחללו על שוה פרוטה. ע"ש. ואנכי העירותיהו... והא לר' יהודה המעשר שני הוי ממון בעלים, כבקדושין (נב: נד ב), ואף על פי כן פשיטא להו לתוס' להקשות דמהני לחללו אשוה פרוטה. וכתבתי הערה זו להגאון הנ"ל, ואז השיבני דבר וזת"ד...

ה) ובעיקר דברי הצל"ח שכסף מעשר שני לכ"ע ממון הדיוט, ורוצה לדקדק כן מהרמב"ם, היה תמוה לי שנעלם ממנו ש"ס סנהדרין (קיב רע"ב), שללה ולא כסף מעשר שני. וכן פסק הרמב"ם (ספ"ד מעבודה זרה). ובכותבי לידידי הגאון רש"ז, השיג בצדק על זה שכבר כתב בעצמו (עמוד סא) ראיה זו בשם רב גדול אחד. ע"כ. ואכן לא אכחד כי מקופיא עברתי על דבריו. ומצאתי עוד שקדמנו הגאון הרש"ש פסחים (ז א) להשיג על הצל"ח בזה. ועל כן המנהג נכון וברור.

 

 

 

.*********************************

****************************

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ו

עורך: נועם לב

*****************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית: http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

****************************************************             

 

 


[1]   פסקה זו לקוחה לדילוגין מתוך מאמרו של אחי הרב דרור- ' פרשיות מעשר ראשון במשנת הרמב"ם', תרביץ עג, ד תשס"ד 625-619.

[2] מחלוקת חכמים ור' מאיר בעניין חוזרת על עצמה גם ביחס לשאלה האם לזרים מותר לאכול מעשר ראשון. גם שם פסק הרמב"ם כחכמים שזרים מותרים.

[3]   וחזר על כך ביבמות ט, ו; גטין ג, ז; טבול יום ד, א.

[4] את החיבור בין ההיתר לזרים והחולין שבמעשר כתב הרמב"ם באופן מפורש בתשובה (מהדורת פרופ' יהושע בלאו ד' כרכים, ראובן מס, תשמ"ו, סי' שלו). הרמב"ם כותב בתשובה זו בפירוש שמעשר ראשון הוא חולין.

[5]   הואיל ונקרא קודש, ראה הלכות תרומות יב,א. וכן כתב רש"י בסוכה לה ע"ב שמעשר שני צריך שימור הואיל ונקרא קודש. וראה בפני יהושוע בפסחים לח ע"ב שכתב שמותר לגרום למעשר שני טומאה בניגוד לתרומה.

[6]   ראה את פירוט השיטות בחזון עובדיה תרומות ומעשרות מעמוד רמב. פסקה זו מבוססת על המקורות השונים המובאים שם.

[7]   וראה עוד לגבי כסף של נייר בחזו"א יו"ד עב,י; חתם סופר יו"ד סימן קלד.

[8]             מדברי הרמב"ם בפרק ה הלכה ו שכתב שאם פדה מעשר שני יותר מכדי דמיו לא נתפסה התוספת למעשר נראה שמדובר בממון הדיוט הואיל והקדש נתפס יותר מדמיו. הצל"ח עוסק בנושא זה בהקשר של קידושי אישה בכסף של מעשר שני, והוא דן בהלכות שונות שמהם ניתן להוכיח לצד זה או השני.