מצוַת כיבוד סב

  • הרב משה טרגין

מצוות כיבוד סב

האם קיימת חובה לכבד סב?

התורה מתארת בפרשת ויגש (בראשית מ"ו, א) את ירידתו של יעקב למצרים:

"ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע, ויזבח זבחים לא-להי אביו יצחק".

מדוע לא זבח יעקב גם 'לא-לקי סבו אברהם'? המדרש (בראשית רבה צ"ד, ה, ומובא גם ברש"י על אתר) מדייק מכאן:

"שחייב אדם בכבוד אביו יותר מבכבוד זקנו".

מן המדרש אנו למדים כי אדם חייב לכבד את סבו - אם כי לא באותה מידה שהוא חייב בכבוד אביו. כך אכן פסק הרמ"א להלכה (יורה דעה, סימן ר"מ סעיף כד):

"יש אומרים דאין אדם חייב בכבוד אבי אביו, ואינו נראה לי; אלא דחייב בכבוד אביו יותר מכבוד אבי אביו (וראיה ממדרש גבי ויזבח זבחים וגו')".

למרות דברי המדרש ופסק הרמ"א הנובע מהם, היו פוסקים שלא קיבלו את דין כבוד זקנו וטענו כי אין כלל חובה כזו (כפי שהרמ"א עצמו מציין). אחד הבולטים שביניהם הוא המהרי"ק (בתשובותיו, סימן מ"ד). דעת המהרי"ק וסיעתו נתמכת על ידי שתי סוגיות.

המחייב במצוות כיבוד סב

(א) הגמרא במסכת מכות (יב.) עוסקת בדין גואל הדם - ההיתר (ואולי החובה) של קרוב משפחתו של אדם שנרצח לנקום את דמו. בין השאר היא פוסקת כי בן אינו יכול לגאול את דמו של אחיו מיד אביו (כלומר: להרוג את אביו בשל כך שרצח בשוגג את אחיו), אך הוא רשאי לגאול את דם אביו מיד סבו:

"תני חדא: אב שהרג בנו - נעשה לו גואל הדם, ותניא אידך: אין בנו נעשה לו גואל הדם... אלא לא קשיא, הא בבנו והא בבן בנו".

מהגמרא עולה בבירור שאין אדם מצוּוֶה בכבוד זקנו - שאם לא כן, מדוע מותר לגאול מידו דם, ואין הדבר אסור כשם שנאסר לגבי אביו? בייחוד מטרידה העובדה שרש"י (בד"ה הכי גרסינן) מנמק את הדין הזה בפירוש בכך "שהוא בן בנו של רוצח ואינו מוזהר על כבודו" - בעוד שהוא עצמו הביא בפירושו לתורה את דברי המדרש שצוטטו לעיל, שמהם העלינו למסקנה כי אדם חייב בכבוד זקנו!

על כורחנו צריך לומר כי אכן קיימת מצווה לכבד את זקנו, אלא שבנסיבות (קיצוניות) מסוימות - כמו אלו המתוארות במסכת מכות - היא איננה חלה; הריגתו של האב על ידי הסב הפקיעה באופן כלשהו את החובה לכבד את הסב.

דרך אחת אפשרית לפתרון הבעיה היא להבין שמצוות כבוד זקנו נובעת ממצוות כיבוד אב ואם: חלק מן החיוב שלי לכבד את הוריי הוא לכבד את הוריהם של הוריי (שהוריי עצמם מחויבים בכבודם). במובן זה דומה מצווה זו למצוות כיבוד אם חורגת. על אף שאין לי קשר אישי עם אמי החורגת, אני חייב בכבודה מתוך היותה אשתו של אבי. אנו יכולים לומר דבר דומה ביחס לכיבוד זקנו: מצווה זו קיימת כהרחבה של מצוות כיבוד אב ואם. מתוך תפיסה זו בוקעת ועולה המסקנה, שהמצווה פוקעת עם מות ההורה. כיוון שבמותו של האב חובת הכיבוד כלפיו פוקעת, ממילא פוקעת גם ההרחבה שלה - חובת כיבוד אביו של האב. במקרה שלנו במסכת מכות מדובר על מקרה בו האב נהרג - אפילו היה זה בידי כל אדם, ובוודאי במקרה עליו מדובר שם, שההריגה הייתה בידי הסב - ולכן פוקעת מצוות כיבוד הסב.

הסבר זה מבוסס על ההנחה כי מצוות כיבוד אב ואם אינה ממשיכה לאחר מות ההורים; ועל כן, גם הרחבתה של המצווה - כיבוד זקנו - אינה נמשכת לאחר מות ההורים. אולם, הגמרא במסכת קידושין (לא:) סבורה כי מצוות כיבוד הורים שייכת גם לאחר פטירתם:

"כיצד? היה אומר דבר שמועה מפיו, לא יאמר: 'כך אמר אבא', אלא: 'כך אמר אבא מארי, הריני כפרת משכבו' ".

הגמרא מחייבת התייחסות למותו של האב בצורה מכובדת (אמירת "הריני כפרת משכבו"), מה שמצביע על התמשכות המצווה גם לאחר מות האב. ואם כך, גם מצוות כבוד זקנו נמשכת אחרי מות ההורים. ממילא, אנו חייבים לחפש פתרון אחר לקושיה מהגמרא במסכת מכות.

פתרון בכיוון אחר הוא לומר כי היות שהסב הרג את האב - אמנם בשוגג - הבן מחויב להיות גואל הדם כנגדו כחלק מחובת כיבוד אב שלו. הגדרתו של הבן כגואל הדם שייכת למצוות כיבוד אב ואם שלו (בעיקר אם אנו סוברים כי מצווה זו ממשיכה לאחר מיתתם). המדרש שהזכרנו בתחילת השיעור, ממנו נלמדה חובת כיבוד זקנו, כבר הדגיש כי חובה זו אינה חזקה ממצוות כיבוד אב ואם: "חייב אדם בכבוד אביו יותר מבכבוד זקנו". אם כך, במקרה זה, על הבן לקיים את מצוות כיבוד אביו בכך שיגאל את דם אביו מידי הסב, ובכך הוא נותן עדיפות לכיבוד אביו על פני כיבוד זקנו. אך בנסיבות רגילות, בהעדר עימות שכזה בין חובת כיבוד אב לחובת כיבוד זקנו, אדם יהיה מחויב לכבד את זקנו.

סב מצד האב וסב מצד האם

(ב) גמרא נוספת התומכת בדעת המהרי"ק - שלא קיימת חובה לכבד את הסב - היא הגמרא במסכת סוטה (מט.):

"רב אחא בר יעקב איטפל ביה ברב יעקב בר ברתיה. כי גדל אמר ליה: אשקיין מיא. אמר לו: לאו בריך אנא".

רבי אחא בר יעקב גידל את בן בתו (נכדו), רבי יעקב. כאשר הוא ביקש ממנו כוס מים, השיב לו הלה: "אינני בנך" - כלומר, אינני מחויב לשרת אותך. גם כאן רש"י מסביר: "ואין עלי לכבדך כבן". שוב נראה כי רש"י סבור שלא קיימת מצוות כיבוד זקנו, בניגוד לדבריו בפירושו על התורה, שהזכרנו בפתח השיעור.

ייתכן כי ניתן לדחות את ההוכחה מגמרא זו על ידי חילוק בין סב מצד האב ובין סב מצד האם. יעקב אבינו היה מחויב לכבד את סבו מצד אביו - דהיינו את אברהם, אולם רבי יעקב לא היה מחויב לכבד את רבי אחא, שהיה רק סבו מצד אמו. ניתן לבאר חילוק זה בדרכים שונות.

(1) הגר"א בביאורו לשולחן ערוך (יורה דעה, סימן ר"מ ס"ק לד) מצטט את המדרש בבראשית רבה (צ"ד, ו) המבאר פסוק בפרשת ויגש:

"'ויקם יעקב... ויקחו את מקניהם בניו ובני בניו', אמר ר' יהודה בר אלעאי: בנות בנים - הרי הם כבנים; בני בנות - אינם כבנים".

המדרש מתאר הבדל 'גנטי': צאצאי בנך נחשבים כצאצאיך שלך, בעוד צאצאי בתך אינם נחשבים כך. המדרש אינו מעלה נפקא מינה הלכתית להבדל זה שבין הנכדים (הוא מעלה אותו בכדי להסביר קושי לשוני בפסוק), אולם הגר"א הבין שניתן ליישם אותו לעניין מצוות כבוד זקנו. מתוך זווית ראייה פורמלית לחלוטין, נקבע שעל ילדי הבת לא חל שם "בנים" כפי שהוא חל על ילדי הבן.

(2) דרך אחרת לביאור החילוק, עולה מן הגמרא במסכת קידושין (ל:), הפוטרת נשים נשואות מכיבוד אב ואם:

" 'איש [אמו ואביו תיראו]' - אין לי אלא איש, אשה מנין? כשהוא אומר 'תיראו' - הרי כאן שנים. אם כן, מה תלמוד לומר 'איש'? איש סיפק בידו לעשות, אשה אין סיפק בידה לעשות, מפני שרשות אחרים עליה".

כאשר האם פטורה ממצוות כיבוד הוריה, ברור כי גם ילדיה יהיו פטורים ממצווה זו, בעיקר אם נניח שהמצווה היא הרחבה של חובת כיבוד ההורים. אני חייב לכבד את סבי רק אם ההורה שלי - בנו - מחויב אף הוא בכבודו. כאשר פוסק חיוב ההורה לכבד את הוריו כבן, פוסק גם חיובי שלי כנכד.

גם גישה זו נסמכת על הנחה שנויה במחלוקת - שאישה נשואה פטורה מלכבד את הוריה. הנחה זו העלינו מהגמרא במסכת קידושין; אך ניתן להבין את הגמרא בדרך אחרת - שהאישה עדיין מחויבת מבחינה הלכתית לכבד את הוריה, אלא שעליה להעדיף את רצונותיו של בעלה, אליו מחויבותה גדולה יותר. למעשה, הש"ך (יורה דעה סימן ר"מ סעיף יט) פוסק שאם הבעל מסכים, האישה חייבת להמשיך ולכבד את הוריה ולדאוג לצורכיהם: "ונראה, דאם אין בעלה מקפיד - חייבת בכל דבר".

ובכן, אישה נשואה אינה פטורה מחובת כיבוד הוריה באופן קטגורי. רק במקרה בו יש עימות בין חובת כיבוד אב ואם ובין הנישואים, ההלכה העדיפה את הנישואים; אך גם בזמן נישואיה מוטלת עליה החובה לכבד את הוריה - וממילא, כהרחבה של המצווה, גם ילדיה מחויבים במצווה לכבד את הורי אמם. בניגוד לאמם, הילדים יכולים לקיים מצווה זו במלואה, היות שהם אינם נשואים. לפי הבנה זו, קשה יותר לחלק בין הוריו של האב ובין הוריה של האם. על אף שהאם אינה יכולה למלא את צרכי הוריה, בניה יכולים ומחויבים לעשות זאת.

(3) גישה שלישית ליישוב הגמרא במסכת סוטה, מבוססת על הגמרא בקידושין (ל.):

" 'ולמדתם אותם את בניכם' (דברים י"א, יט) - אין לי אלא בניכם; בני בניכם מנין? תלמוד לומר 'והודעתם לבניך ולבני בניך' (דברים ד', ט)".

הגמרא מחייבת אדם ללמד את בניו ואת נכדיו תורה. חיוב זה נלמד מפסוק בפרשת ואתחנן. למעשה, פוסקים רבים (עיין למשל בכסף משנה, הלכות תלמוד תורה פ"א ה"ב; בש"ך, יורה דעה סימן רמ"ה סעיף א) קובעים כי סב שאינו יכול ללמד את נכדיו באופן אישי, חייב לשכור בעבורם מלמד, כשם שהוא חייב לעשות כך לבניו. האם מצוות כיבוד זקנו קשורה לחובת הסב ללמד את נכדו תורה? האם החיובים הללו הדדיים? אם הדבר כך, אפשר שנפטור נכד מצד הבת מחובת כיבוד סבו, משום שהסב אינו מחויב ללמד תורה לנכד זה. כשם שאדם אינו מחויב ללמד את בתו תורה, כך אין הוא חייב ללמד תורה את בניה. ואם הסב פטור מללמד את נכדיו תורה, ממילא הם פטורים מלכבד אותו.

יש להניח שגם הסבר זה יוכל להידחות אם נערער את הנחת היסוד עליה הוא מתבסס - שאכן אדם פטור מללמד את בני בתו תורה. אם נבין שיש נתק בין המצווה ללמד תורה לבניו לבין המצווה ללמד תורה לנכדיו, יהיה מקום לומר כי אדם חייב ללמד את בני בתו תורה, למרות שהוא אינו מחויב ללמד את בתו.

למעשה, הש"ך (יורה דעה, סימן רמ"ה ס"ק א) דן באפשרות שאדם חייב לשכור מלמד לבני בתו, על אף שאין עליו חובה מקבילה לגבי בתו.

לסיכום, העלינו שלוש גישות אפשריות לחלק בין סב מצד האב ובין סב מצד האם. יעקב אבינו חייב בכבוד סבו אברהם, ואילו רבי יעקב אינו חייב בכבוד סבו, רבי אחא, בשל אחד מן ההסברים הבאים:

(1) בני בנות אינם נהנים מן המעמד הפורמלי ממנו נהנים בני בנים.

(2) מכיוון שחובת האם לכבד את הוריה איננה חלה כאשר היא נשואה, ייתכן שגם חובת בניה לכבד אותם פוקעת.

(3) הסב מחויב ללמד תורה את נכדו מן הבן, מה שמחייב את הנכד בכבוד כלפיו. ייתכן שהמצב איננו כזה ביחס לנכד מן הבת.

[הרחבה והעמקה לשיעור זה אפשר למצוא במאמר שפורסם בדף קשר לתלמידי ישיבת הר עציון בצה"ל, גיליון 840 - טבת תשס"ב.]