מצוַת כרפס

  • הרב משה טרגין

מצוות כרפס

ליל הסדר מכיל מגוון מצוות, שחוט השני העובר בין כולן הוא סיפור יציאת מצרים; רבות מהן דאורייתא, ויש שהן דרבנן. בשיעור זה נעסוק במצוות הכרפס - אכילת ירק מיד לאחר הקידוש, עוד קודם תחילת סיפור יציאת מצרים.

המקור למצווה הוא במשנה במסכת פסחים (פ"י מ"ג): "הביאו לפניו - מטבל בחזרת [ירק המשמש בדרך כלל למרור]". הגמרא מסיקה כי מטרת המצווה היא "שיכירו תינוקות וישאלו": ההתנהגות השונה המאפיינת לילה זה (אכילת ירקות מיד לאחר הקידוש במקום בציעה על הפת והתחלת הסעודה) תתמיה את התינוקות ותביא אותם לשאול שאלות, אשר יהוו מפתח להצלחתו של ליל הסדר, שעיקרו הוא מצוות "והגדת לבנך". אם כך, מצוות כרפס היא במידת מה מצווה נפרדת ועצמאית, שחכמים תיקנוה על מנת להגביר את התעניינותם של הילדים במתרחש סביבם.

אם זו מטרת הכרפס - מדוע לטבלו ("מטבל בחזרת")? אכילת ירק לפני בציעה על הפת היא פעולה מוזרה דיה לעורר את סקרנותם של הילדים. מעניין לציין שבפירושו למשנה מפרש הרמב"ם את המילה "מטבל" כמתייחסת לאכילה בכלל ולא לטיבול בדווקא. אולם מפשטות המשנה משמע שיש לטבל את הכרפס. אם אכן הכרפס הוא מצווה שנוספה לליל הסדר רק על מנת לעורר עניין- מדוע יש לטבלו?

אפשר שהטיבול עצמו אינו כה מפתיע. אם הטיבול הוא צורה של חירות (בהיותו מנהג מלכים), אפשר שיש לטבל את כל המאכלים המיוחדים לליל הסדר - פרט למצה, שהיא "לחם עוני" ועל כן אינה מתאימה להוספת מטבלים למיניהם - וטיבול זה גם יעורר את סקרנותם של הילדים ויביא אותם לשאול.

ברם, עדיין יש מקום לדון על מהות המטבל. אנו נוהגים לטבל במי מלח, אך היו ראשונים שחלקו על מנהג זה. תוספות (קיד ע"א) מביאים את דעת רש"י ורבנו יוסף כי יש לטבל את הכרפס בחרוסת. הגמרא (קטו ע"ב) מסבירה כי טיבול המרור (שלמצוותו משתמשים בדרך כלל בחזרת) בחרוסת נועד להפיג במקצת את חריפותו. ניתן היה להבין כי גם טיבול הכרפס בחרוסת נועד למטרה דומה. אלא שמתוספות משתמע שיש לטבל את הכרפס בחרוסת גם אם משתמשים בירקות אחרים - ולא בחזרת - למצוות כרפס. מדוע צריך לטבל את הכרפס, שהוא תוספת עצמאית לליל הסדר, דווקא בחרוסת?

כדי להסביר את דעת תוספות עלינו לדון מה טיבה של מצוות כרפס. ברור שהמניע לתקנה היה הרצון לעורר את התעניינות הילדים. אך עדיין יש מקום לדון מה טיבה: האם חכמים תיקנו תקנה חדשה לחלוטין, או שמא השתמשו במצווה שכבר הייתה קיימת בליל הסדר ורק שינו את מיקומה במהלך הלילה על מנת לעורר את התינוקות? ייתכן שתקנת כרפס איננה תקנת אכילה מחודשת אלא שכפול של מצוות מרור - חכמים חייבו לאכול מרור נוסף לאחר הקידוש, בתחילת ליל הסדר, על מנת לסקרן את התינוקות. אם כך, ניתן להבין את הדעה הסבורה כי יש לטבל את הכרפס בחרוסת דווקא - הטיבול בחרוסת מדגיש את העובדה שהכרפס הוא מעין מרור (הר"ן במסכת פסחים מעלה הסבר דומה).

סיכום:

אכילת הכרפס תוקנה על מנת לעורר התעניינות וסקרנות. האם זו תקנה חדשה או הרחבה של מצוות מרור?

נוכל לבחון שאלה זו באמצעות מחלוקת האמוראים (קיד ע"ב) בדינו של מי שיש לו רק חזרת, ואשר על כן נאלץ להשתמש בחזרת הן למצוות מרור והן למצוות כרפס. לדעת רב הונא דבר אינו משתנה ממהלך הסדר: אדם כזה אוכל את החזרת בפעם הראשונה - ככרפס - בברכת "בורא פרי האדמה", ובפעם השנייה - כמרור - בברכת "על אכילת מרור". רב חסדא מסכים שבמקרה כזה יש לאכול מן החזרת פעמיים, אך לדעתו יש לברך את שתי הברכות בפעם הראשונה, על הכרפס, ולאכול את המרור ללא כל ברכה. תוספות מסבירים כי לדעת רב חסדא מצוות מרור מתקיימת אמנם באכילה השנייה - זו שלאחר המצה - ועל כן יש צורך באכילת חזרת נוספת, אך למרות זאת מברכים על המצווה באכילה הראשונה, וברכה זו מוציאה את האכילה השנייה ידי חובה (על אף שאין היא סמוכה ממש למצווה). הם מבססים את האפשרות שברכה בתחילתה של מצווה בעלת שני חלקים תחול גם על חלקה השני של המצווה (על אף שיש בין שני החלקים הפסק בדיבור או בהתעסקות בפעילות שאינה מעניין הברכה) על המודל של הברכה על מצוות שופר, שאותה מברכים לפני תקיעות דמיושב (התקיעות שלפני מוסף) אך היא חלה גם על התקיעות של מוסף. מדברי תוספות עולה כי לדעתם כרפס ומרור הם שני חלקים של אותה מצווה. אמנם בדרך כלל אוכלים ירק אחר למצוות כרפס, ועל כן ניתן לעכב את ברכת "על אכילת מרור" עד לאכילת המרור ממש, אך אם משתמשים באותו ירק לשתי המצוות - מברכים לפני הכרפס, שהוא החלק הראשון של המצווה.

ריטב"א (בפירושו להגדה של פסח, עמ' 9 בהוצאת מוסד הרב קוק) שואל מדוע אין חיוב ברכת המצווה על כרפס. הנחת היסוד של דיוניו היא שמצוות כרפס איננה רק ניסיון למשוך תשומת לב; לו זה היה כל אופייה - חיצוני לגמרי לסדר - לא הייתה השאלה מתעוררת. נראה שלפי ריטב"א אכילת כרפס היא מצווה מן המניין, ועל כן ייתכן שהיא חייבת בברכת המצוות. האם ייתכן שאכילת כרפס נחשבת לדעתו למצווה בהיותה הרחבה של אכילת מרור?

תשובתו של ריטב"א מעניינת במיוחד: מכיוון שאכילה זו אינה חלק מרכזי מן הסדר וכל מטרתה לעורר את התינוקות, היא נקבעה לתחילת הסדר, וחכמים לא תיקנו לה ברכת המצווה על מנת להורות שהיא איננה אכילה של מצווה. האם נוכל להסיק מכאן כי למסקנה סבור ריטב"א שאכילת כרפס איננה הרחבה של מצוות אכילת מרור אלא חלק עצמאי של ליל הסדר?

סיכום:

עסקנו בכמה הלכות הקשורות ליחס שבין כרפס ומרור. ראשית התייחסנו לטיבול הכרפס, ובייחוד לטיבולו בחרוסת. הלכה נוספת שעשויה להיות תלויה בחקירתנו היא ברכת "על אכילת מרור" על הכרפס (כשמשתמשים באותו ירק לשתי האכילות). לבסוף בחנו את דברי ריטב"א באשר לברכת המצווה על אכילת כרפס.

איזה ירק ראוי לאכילת כרפס? המשנה מדברת על חזרת, שהיא סוג של ירק (אחד מחמשת הירקות הכשרים אף למרור!!). מדוע ציינה המשנה דווקא סוג של ירק? תוספות מביאים את הסברו של רבי יוסף טוב עלם כי יש להשתמש בירק דווקא על מנת לפטור בברכתו את המרור (ובכך לצאת מידי ספק ברכת בורא פרי האדמה על המרור, הנאכל לאחר תחילת הארוחה - ולפיכך לאחר ברכת המוציא). לפי דעה זו בחרה המשנה דווקא בירק מפני שברכתו - בורא פרי האדמה - כברכת המרור, ואם כך יתאימו לאכילת כרפס גם פרות שברכתם בורא פרי האדמה (ואכן, רבים נוהגים לאכול בננות). אך אם אכילת כרפס היא הרחבה של אכילת מרור - צריך לאכול דווקא ירק, ואין די בפרי שברכתו בורא פרי האדמה.

אם נניח שיש צורך בירק דווקא - מה סוג הירק הכשר לאכילת כרפס: האם כל הירקות כשרים לכרפס, או שמא רק ירקות מסוימים? אם כרפס הוא הרחבה של מרור, יהיו כשרים לו אותם ירקות הכשרים למרור. ואכן, ריטב"א כותב שרק ירקות מרים כשרים לכרפס. אמנם ניתן עקרונית לחלוק על ריטב"א ולטעון כי הגם שאכילת כרפס היא הרחבה של אכילת מרור - עדיין היא מצווה נפרדת, ועל כן לכתחילה אין להשתמש באותם הירקות לצורך הכרפס. אך עם זאת, אנו מוצאים ראשונים רבים הסבורים שהכרפס צריך לעורר אותן תחושות ואותן אסוציאציות שמעורר המרור. האורחות חיים כותב כי הירקות שבהם משתמשים לכרפס הם הירקות שבהם השתמשו בני ישראל לרפא את פצעיהם בתקופת העבדות במצרים, ואילו המנהיג מסביר כי המילה כרפס קשורה למילה "פרך" - המזכירה לנו את תקופת השעבוד. נראה שכשתיקנו חז"ל את המצווה הם קישרו אותה למרור, באופן שאף היא תסמל את העבדות.

כמה כרפס יש לאכול? מנהגנו מבוסס על דעת רשב"א (שו"ת הרשב"א חלק א תשובה רמ"א) כי יש לאכול פחות מכזית, על מנת שלא להתחייב בברכה אחרונה ובכך ליצור ספק אם לברך אותה מיד או להמתין לברכת המזון שבסוף הסעודה. הרמב"ם כותב (בהלכות חמץ ומצה) שיש לאכול כזית, ואילו בעל ההגהות מיימוניות (פירוש על הרמב"ם) טוען שאין חיוב לאכול כזית, שכן כל מטרת האכילה היא לעורר שאלות. הרמב"ם כנראה סבר כי על אף שחז"ל תיקנו את אכילת כרפס על מנת לעורר את התינוקות, הם עשו זאת באמצעות הרחבת מצוות מרור, ועל כן יש לאכול כזית - כבמרור.

נקודות מתודיות:

1. לעתים קרובות מבוססת תקנת חכמים על מבנה הלכתי קיים, ואז תיתכן התאמה מסוימת ביניהם.

2. כשמנתחים תקנת חכמים יש לשאול שתי שאלות שונות: א. מה היה המניע לתקנה? ב. מה טיבה או אופייה של התקנה שתיקנו חז"ל? לעתים נמצא שהתקנה קיבלה עצמאות וחרגה ממסגרת הגורם שהיה הסיבה לה. המניע לתקנת הכרפס היה לעורר את התינוקות, אך ייתכן שהוא תוקן כהרחבה של מצוות מרור.

מועדים לשמחה,

ויהי רצון שייבנה בית המקדש במהרה בימינו ונזכה לאכול מן הזבחים ומן הפסחים.