מצוות סיפור יציאת מצרים
ספר החינוך מונה את מצוַת סיפור יציאת מצרים כמצווה כ"א. מדיני המצווה, לספר ביציאת מצרים בליל ט"ו בניסן בשעה שמצה ומרור מונחים לפניו, ואפילו אם אין אדם אחֵר עמו - חייב לספר ביציאת מצרים לעצמו בשפתיו.
ה"מנחת חינוך" תמה על הרמב"ם, המונה גם הוא את מצוַת סיפור יציאת מצרים, שתי תמיהות. ראשית, ישנו חיוב מדאורייתא להזכיר בכל יום את יציאת מצרים, ובמה שונה חיוב זה ממצוַת סיפור יציאת מצרים המיוחדת לליל ט"ו? ושנית, מדוע לא מנה הרמב"ם את החיוב להזכיר את יציאת מצרים בכל יום? אין ספק שחיוב זה הוא מדאורייתא, שהרי מי שמסתפק אם הזכיר - חייב לשוב ולהזכיר, כדין ספיקא דאורייתא לחומרא!
על השאלה השנייה, ה"מנחת חינוך" נותר ב'צריך עיון'. את השאלה הראשונה הוא מנסה לתרץ בצורות שונות, אך שולל את רובן.
אפשרות אחת שמעלה ה"מנחת חינוך" היא שבכל יום המצווה היא רק להזכיר את יציאת מצרים, בעוד בליל פסח המצווה היא להרחיב בסיפור היציאה ולספר אותו באריכות. ה"מנחת חינוך" דוחה אפשרות זו כי גם בליל פסח, ככל הנראה, יוצאים ידי חובה בהזכרה בלבד. ישנה שיטה שלפיה יוצאים ידי חובה בהזכרה שבקידוש, והר"ן היה סבור שדברי רבן גמליאל - "כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו..." - אמורים רק לכתחילה, אך בדיעבד, מי שרק הזכיר את יציאת מצרים (בכל לשון שהיא) יצא ידי חובה.
אפשרות נוספת היא שבליל פסח המצווה היא לספר לאחֵר, ואילו בכל יום המצווה היא שיזכיר האדם לעצמו. אמנם, כאמור, מי שמסב לבדו בליל הסדר - חייב לספר לעצמו ביציאת מצרים.
נראה שניתן לשפוך אור על שתי שאלותיו של ה"מנחת חינוך" מדברי ר' חיים מבריסק. ר' חיים חידש שגדר סיפור יציאת מצרים שבכל יום הוא מדין קבלת עול מלכות שמיים. ממילא, אין צורך למנות מצווה זו בנפרד, שכן היא כלולה במצוַת ההכרה במלכות ה'. לעומת זאת, בליל ט"ו קיימת מצווה מיוחדת ונפרדת - לספר ביציאת מצרים. לדעתו, מהבחנה זו נגזרים כמה הבדלים מעשיים בין מצוַת ההזכרה לבין מצוַת הסיפור: בליל ט"ו יש להרחיב, ויש לספר בצורת דו-שיח. כפי שראינו, ה"מנחת חינוך" אמנם דחה את שני ההבדלים האלו, אולם ר' חיים סבור שהם שרירים וקיימים.
תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)