מצוַת תוכחה

  • הרב משה טרגין

מצוות תוכחה

פרשת קדושים מונה רשימה נרחבת של מצוות בעלות תוכן מוסרי, ששיאה במצוות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא י"ט, יח). באמרו כי היא "כלל גדול בתורה" (בראשית רבה כד ז) התייחס רבי עקיבא הן לבכורתה של מצווה זו הן לכך שהיא יכולה לשמש יסוד לשאר המצוות.[1] הפסוק שלפני מצוות ואהבת כולל את מצוות התוכחה: "הוכח תוכיח את עמיתך". בשיעור זה נעסוק במרכיביה העיקריים של מצוות התוכחה.

הגמרא ביבמות (סה ע"ב) אומרת:

אמר רבי אילעא משום רבי אלעזר ברבי שמעון: כשם שמצוה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצוה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע; רבי אבא אומר: חובה [שלא לומר].[2] שנאמר: 'אל תוכח לץ פן ישנאך, הוכח לחכם ויאהבך' (משלי ט', ח).

הגמרא מתנה את חובת התוכחה בכך שהמוכח יקבל אותה: אם החוטא יסרב לשמוע את התוכחה, לא זו בלבד שאין עוד חיוב במצווה, אלא שיש גם חיוב להימנע מלהוכיחו.

תמונה שונה במקצת מתקבלת מן הגמרא במסכת שבת דף נה ע"א:

אמר ליה רבי זירא לרבי סימון: לוכחינהו מר להני דבי ריש גלותא [יוכיח אדוני את בני ביתו של ראש הגולה (על התנהגותם)]!

אמר ליה: לא מקבלי מינאי [לא יקבלו ממני].

אמר ליה: אף על גב דלא מקבלי - לוכחינהו מר...

מדברי רבי זירא נראה אפוא שחובת התוכחה קיימת ללא תלות בתגובתו של החוטא.

תוספות (שם ד"ה ואף על גב) מנסים ליישב את הסתירה בין סוגיית שבת לסוגיית יבמות: "ואף על גב דלא מקבלי לוכחינהו מר - היינו היכא דספק אי מקבלי"; כלומר, רבי זירא ביקש מרבי סימון לשקול את האפשרות כי למרות התרשמותו שהחוטאים לא ישמעו לו, ייתכן שבסופו של דבר הם יתרצו לדבריו. תוספות מוכיחים את פירושם מהמשך הגמרא, ששם תומך רבי זירא את דבריו במדרשו של רבי אחא ברבי חנינא על יחזקאל פרק ט'. בראשיתו של הפרק הזה מורה הקב"ה למלאך להציל את הצדיקים מן החורבן, אך בסופו של דבר משחית המלאך אף אותם. מדוע נשתנה גזר דינם של הצדיקים? רבי אחא ברבי חנינא מתאר את הדו-שיח שהתנהל באותה שעה בין הקב"ה ובין מידת הדין:

אמרה מידת הדין לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, מה נשתנו אלו מאלו? אמר לה: הללו צדיקים גמורים והללו רשעים גמורים. אמרה לפניו: ריבונו של עולם, היה בידם למחות ולא מיחו! אמר לה: גלוי וידוע לפני שאם מיחו בהם לא יקבלו מהם. אמרה לפניו: אם לפניך גלוי - להם מי גלוי?

בעקבות הדו-שיח הזה נחתם גם דינם של הצדיקים למיתה. תוספות מסיקים מכאן כי יש להתחשב אפילו באפשרות קלושה (ואף אם העובדות משכנעות לכיוון ההפוך) שדברי התוכחה יישמעו, ולכן הורה רבי זירא לרבי סימון להוכיח את החוטאים, על אף שבעיניו של רבי סימון לא היה סיכוי רב למהלך הזה. מכל מקום, לדעת תוספות אין לראות בסוגיה זו מקור אפשרי לכך שמצוות תוכחה אינה תלויה בתגובת החוטא.

סוגיה נוספת שניתן אולי ללמוד ממנה על קיומה העצמאי והבלתי-תלוי של מצוות התוכחה מצויה במסכת ערכין דף טז ע"ב (ששם גם מצוי הדיון הנרחב ביותר אודות מצווה זו):

מנין לרואה בחברו דבר מגונה שחייב להוכיחו? שנאמר 'הוכח'. הוכיחו ולא קבל - מנין שיחזור ויוכיחנו? תלמוד לומר 'תוכיח' מכל מקום...

דברים אלו כשלעצמם אינם עומדים בסתירה לגמרא ביבמות: אזהרה זו להוכיח את החוטא כמה פעמים יכולה להתפרש כניסיון לשכנע את החוטא לקבל את התוכחה. ברם, מהמשך הסוגיה נראה כי היא אכן נוטה לכיוון שונה:

עד היכן תוכחה? רב אמר: עד הכאה [רש"י: עד שיקצוף זה ויכה את המוכיח], ושמואל אמר: עד קללה [רש"י: שיקלל את המוכיח].

נראה כי דעות אלו - ובייחוד דעתו של רב, הסבור כי חובה להמשיך להוכיח גם לאחר שהחוטא התחיל לקלל את המוכיח, כל עוד לא הכהו - נראה שהן תומכות בהבנה כי ישנה מצוות תוכחה עצמאית, שאינה תלויה במידת היענותו של המוכיח.

כעת, לאחר שעסקנו בסוגיות המרכזיות הקשורות לדיון, הבה נבחן את העמדות הבסיסיות המופיעות בדברי הראשונים. הדעה השלטת בראשונים היא כי מצוות תוכחה אכן נועדה לסייע לחוטא להתגבר על חטאיו. עמדה זו אומצה על ידי הרמב"ם, ועוד יותר במפורש על ידי בעל ספר החינוך, הפוסק במצווה רל"ט כי אם המוכיח מגיע למסקנה שהתוכחה היא חסרת תוחלת - עליו להימנע ממנה. החינוך מתייחס בעיקר לחוטא שהוא אדם חזק ואלים ועשוי לאיים על המוכיח או להציק לו - סכנות שעשויות בהחלט לארוב למוכיח גם אם החוטא איננו קשור לעולם הפלילים.

בכיוון דומה הולך כאמור גם הרמב"ם, המגדיר את המצווה כך (ספר המצוות עשה ר"ה): "שציוונו להוכיח החוטא או מי שירצה לחטוא ולמנוע אותו ממנו במאמר התוכחה". הרמב"ם קובע למצווה יעד מעשי - למנוע את החוטא מלחטוא - ומשמע שאם אין סיכוי שהתוצאה הזו תושג, המצווה אינה חלה. הכיוון הזה עולה באופן מפורש עוד יותר בדברי הרמב"ם בהלכות דעות (פ"ו ה"ז): "הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה - מצוה להחזירו למוטב..."; הלשון הזה, "מצוה להחזירו למוטב", מלמד אף הוא על המניע התועלתי של המצווה.

כיוון זה, נראה שהוא נשען על דברי הגמרא ביבמות כי מצווה או אפילו חובה "שלא לומר דבר שאינו נשמע". מעניין לציין שאין להבנה זו של המצווה כל מקור בכתוב: התורה אינה מסייגת את מצוות התוכחה בכל דרך שהיא. מרש"י על הסוגיה ביבמות משתמע שסיוג המצווה נלמד מכפל הלשון "הוכח תוכיח" - "להוכיח מי שמקבל הימנו".

קושי נוסף על עמדה זו עולה מדעת רב במסכת ערכין, כי המוכיח חייב להמשיך בתוכחתו כל עוד אין החוטא מנסה להכותו: אם החוטא כבר פונה לאלימות פיזית על מנת להפסיק את התוכחה, מסתבר שקדמו לכך סימנים כי הוא לא יושפע ממנה; מדוע אפוא לא נפטר המוכיח כבר אז מן המצווה? דומה שלעניין זה מכוון הרמב"ם, הפוסק כרב, באמרו כי "תמיד חייב אדם להוכיחו עד שיכהו החוטא ויאמר לו 'איני שומע' " (הלכות דעות שם). הרמב"ם מצרף לקריטריון של רב, "עד הכאה", דרישה נוספת: שהחוטא יאמר למוכיח בפירוש כי הוא אינו מתכוון לשמוע לתוכחה. נראה שהרמב"ם הרגיש בכך שגם כאשר החוטא מתחיל לקלל את המוכיח ולהתנגד לדבריו, עדיין יש סיכוי כלשהו שחלק מדברי התוכחה ייכנס ללבו והוא ייטיב את דרכיו במידה מסוימת. ומסתבר שכן הדברים גם כשהחוטא פונה לאלימות פיזית: כל עוד לא הצהיר במפורש כי אין הוא שועה לדברי התוכחה, יש עדיין מקום להניח שהוא עשוי לקבל חלק מהם. אך מרגע שאמר בפירוש 'איני שומע', חייב המוכיח להפסיק מיד את תוכחתו.

כיוון דומה עולה גם בדברי הרמ"ך (הובאו בשיטה מקובצת בבא מציעא לא ע"א): "הוכח תוכיח - עד כדי נזיפה וקללה... דודאי אית ליה לאוכוחיה בהכי אף על גב דאידך נזפיה ומקללו כיוון דחזקה דיקבל תוכחה עדיין [שוודאי יש לו להוכיחו, אף על גב שהלה נוזף בו ומקללו, כיוון שחזקה שיקבל תוכחה עדיין]".

תפיסה שונה לחלוטין של המצווה עולה מדברי רבי אליעזר ממיץ בספר היראים מצווה רכ"ג:

ואם ברור (לך) למוכיח שלא יקבלו ממנו, והם העוברים שוגגים - טוב לו לשתוק, כדאמרינן בביצה בהמביא כדי יין (ל ע"א) 'הנח להם לישראל, מוטב שיהיו שוגגין ואל יהיו מזידין'[3]...

והני מילי [ואלה הדברים] בשוגגין, אבל מזידין, אף על פי שאתה מרבה עונשו, שחטא בהתראה - אין בכך כלום, ועל זה נאמר 'הלעיטהו לרשע וימות' (בבא קמא סט ע"א), וכאשר פירשתי למעלה שחייב להוכיחו אפילו אינו מקבלו...

מדברי היראים עולה כי החיוב להוכיח את החוטא אינו תלוי בשאלה אם יש סיכוי שהחוטא יחזור בו: כאשר אדם עד לחטא מסוים - הוא מחויב אישית ומוסרית למחות עליו בדרך כלשהי, ללא קשר לתגובת החוטא. "אוהבי ה' - שנאו רע" (תהילים צ"ז, י): דחיית הדרך שירחק ממנה האדם היא חלק מן ההכרה בדרך שידבק בה האדם. דחייה זו היא מסר לחברה הסובבת את החטא והעדה לו, וכן לעצמנו. ברם, החיוב המוחלט הזה למחות על החטא ללא קשר לתוצאות התוכחה קיים רק כאשר החטא נעשה במזיד; חטאים בשוגג אינם מצריכים אותה תגובה חריפה, ואת הביקורת עליהם ניתן להשהות, אם דווקא דבר זה יקדם את השינוי המיוחל.



[1] ראה, למשל, הסיפור המפורסם על הלל הזקן (שבת לא ע"א), שנענה לגר שביקש ללמוד את כל התורה על רגל אחת במילים "דעלך סני - לחברך לא תעביד [מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך]; זו היא כל התורה כולה, ואידך פירושא הוא - זיל גמור [והשאר פירוש הוא - לך למד".

[2] בלשון הגמרא יש למונח 'חובה' משמעות מחייבת יותר מזו שיש למונח 'מצווה'.

[3] להלכה הוגבלה המימרא הזאת, הקובעת כי אין להוכיח את השוגגים, רק לדינים דרבנן ורק לאנשים שידוע בהם שלא ישנו את התנהגותם, ראה שולחן ערוך אורח-חיים סימן תר"ח.