דילוג לתוכן העיקרי

מצווה דגופיה עדיף

קובץ טקסט
חובת האב על הבן עד מתי
הברייתא בדף כט. קובעת:
האב חייב בבנו למולו ופדותו וללמדו תורה ולהשיאו אשה וללמדו אומנות וי"א אף להשיטו במים רבי יהודה אומר כל שאינו מלמד את בנו אומנות מלמדו ליסטות.
ואולם, האם חובתו של האב כלפי בנו באותם דברים שהגדירה המשנה היא חובה טוטאלית? תשובה לשאלה זו ניתן לתת מתוך עיון בשאלות הגמרא בדף כט עמוד ב. בשיעור זה נעסוק בשאלות המסתעפות מדיון אלו.
אחת השאלות המרכזיות שעלו היא – כאשר בפני אדם נציבת הבחירה בין דאגה לצרכיו הרוחניים לצרכיו של זולתו, מי עדיף על מי? הגמרא קובעת מצווה דגופיה עדיף. לקביעה לה יש השכלות שונות כי שנוכל לראות לקמן.[1] 
 
האם אדם צריך להעדיף את עצמו על חברו בענייני רוחניים ?
משנתנו מונה את החובות שיש לאב כלפי בנו. אולם מה קורה כאשר החובות הרוחניות של האב והבן מתנגשות זו בזו? כאשר, לדוגמא, האב והבן הם שניהם בכורים שיש שמצווה לפדותם, והאב מצווה כעת לפדות את עצמו אך גם את הבן שנולד לו?
המשנה בפרק שמיני של מסכת בכורות (בכורות מט:) דנה במקרה מעין זה:
הוא לפדות ובנו לפדות – הוא קודם את בנו. רבי יהודה אומר: בנו קודמו, שמצותו על אביו ומצות בנו עליו:
לפנינו מחלוקת תנאים. לשיטת רבי יהודה האב צריך לפדות קודם כל את בנו, משום שהחובה לפדות את הבן מוטלת עליו באופן אישי, ואילו החובה לפדות את עצמו היא חובה שהוטלה במקור על אביו. חכמים חולקים על כך, אך הם אינם מבארים את טעמם.
טעם לשיטת חכמים ניתן למצוא בסוגייתנו  (קידושין כט:):
אמר רב ירמיה: כל היכא דליכא אלא חמש סלעים - הוא קודם לבנו, מאי טעמא? מצוה דגופיה עדיפא.
גם אם החובה לפדות את עצמו היא חובה של אביו של האב, ולא של האב עצמו,[2] עדיין על האדם לקיים את המצווה שבגופו לפני המצווה שבגופו של חברו. לאמירה זו יש משמעות הלכתית וערכית. הרב ישראל ליפשיץ, בפירושו 'תפארת ישראל' על המשנה (ברכות פרק ד) הוא מבאר את הדברים:
אמנם נ"ל דדוקא בגופניות ראוי להתפלל תחלה על חבירו. אבל בכל רוחניות, זהו אהבת עצמו קדושה ורשאי אדם להקדים להתפלל על עצמו שלא יכשל בחטא ושיעשה מצות עשה יותר תחלה, וקודם שיתפלל על חבירו בב' אלו. תדע וכי מצוה שמזדמנת לב' בנ"א. וכי ס"ד שמחמת אהבת חבירו שמחוייב יניחנה שיעשה אותו חבירו ולא הוא? והרי כתיב וכפר בעדו ואח"כ בעד כל קהל ישראל. ותנן: שניהן רצין ועולין בכבש (יומא ריש פ"ב). והרי אפילו בבנו שחיובו על אביו אמרינן (קדושין כ"ט ב') מצוה דגופיה עדיף.
חכמים קבעו שבנושא תפילה טוב לו לאדם לבקש על חברו תחילה, אולם ה'תפארת ישראל' מבאר שכלל זה נאמר רק על דברים בגופניות. בכל הדברים הקשורים לרוחניות אנו רואים שעמדת התורה וחז"ל היא להעדיף קודם את הצורך האישי. בסדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, לדוגמא, תחילה מקריב  הכהן קורבן עבור כפרתו וכפרת ביתו, ורק לאחר מכן על כל קהל עדת ישראל. בסוגייתנו התקבלה הלכה למעשה דעתם של חכמים ור' ירמיה לפיה על האב להעדיף את פדיונו על פני פדיון בנו (יו"ד סימן שה סעיף טו).
למגמה זו של העדפת הצורך הרוחני והאישי על זה של הזלות כאשר אלו מתנגשים, יש השלכות משמעותיות, שאל חלקן רומז בצורה אגבית בעל התפארת ישראל. בתוספתא של מסכת יומא מובא מעשה אודות שני כוהנים בשלהי ימי הבית השני (תוספתא יומא פרק א)[3]:
מעשה בשנים כהנים שהיו שוים רצים ועולין בכבש. דחף אחד מהן את חבירו לתוך ארבע אמות, נטל סכין ותקע לו בלבו. בא ר' צדוק ועמד על מעלות האילים ואמר: שמעוני בית ישראל אחינו, הרי הוא אומר: 'כי ימצא חלל וגו' ויצאו זקיניך ושפטיך ומדדו'. בואו ונמדוד על מי ראוי להביא עגלה על ההיכל או על העזרות. געו כולם אחריו בבכיה, ואחר כך בא אביו של תינוק, אמר להם: אחינו אני כפרתכם עדיין בנו מפרפר וסכין לא ניטמת, ללמדך שטומאת סכין קשה להן לישראל יותר משפיכות דמים. וכן הוא אומר: וגם דם נקי שפך מנשה הרבה מאד עד אשר מלא את ירושלם פה לפה, מיכן אמרו בעון שפיכות דמים שכינה נעלית ומקדש נטמא.
הרצון העז לזכות בעבודת הקודש, גרם לאחד מן הכוהנים המשתתפים בתחרות לנעוץ סכין בחברו בכהן שהכשילו ברגלו. אם אירוע מעיין זה היה קורה בימנו ודאי היו זועקים הכותרות 'רצח בדם קר'. ואכן, גם בתקופת הבית עורר אירוע חריג זה הדים רבים ככל הנראה, שכן ר' צדוק עומד ומוציא הודעה לציבור 'שמעוני בית ישראל', ועל ידי כך מעורר שיח של לקיחת אחריות ציבורית. על כל עדת ישראל להביא 'עגלה ערופה'. קורבן אותו מביאים על אדם שמת בדרך לא יודעים מי הרגו. הדין הוא כי העיר או מקום היישוב סמוכים עליו צריכים להביא קורבן על העדר העזרה והתמיכה מצדם לאותו מת אלמוני.
לצד האחריות הציבורית מספרת התוספתא כי המעגל המשפחתי של המעורבים בסיפור נוהג בצורה שונה, המעוררת השתאות וסלידה. בעת הפרפור כאשר בנו גוסס והטרגדיה בשיאה האב מזדרז להוציא את הסכין מלב בנו כדי שזו לא תטמא בטומאת מת.[4] מעשה זה של התעסקות בטפל תוך התעלמות מן העיקר, מעוררת ביקורות גדולה של התוספתא 'שטומאת סכין קשה להן לישראל יותר משפיכות דמים'. ההתעסקות האובססיבית בדיני טומאה וטהרה וחוסר הרגישות לנושאי שפיכות דמים היא אשר הביאה את החורבן.
בסיפור זה מקופלים נושאים רבים לדיון והשראה, אולם בהקשר של הדיון שלנו, תעדוף הצורך הרוחני והאישי על  זה של הזולת, ניתן לראות גם צדק נוסף בסיפור מורכב זה. מהמעשה עולה, כי להט דתי לקיום צרכים רוחניים תוך התעלמות מן הזולת יכול להביא לשפיכות דמים! אדם שיראת השמים שלו תחרותית ודורסנית דומה לעיתים לאותו עובד עבודה זרה הלהוט אחר אליליו ולמענם מוכן להחריב את העולם. מקובל לומר בשם בעל 'האוהב ישראל' הרבי מאפטע, שיראת שמים אמתית ניכרת אם כאשר אדם מתגבר בעבודת ה' הוא נעשה יותר אהוב על הבריות.
 
כאשר הזולת יכול להפיק יותר תועלת רוחנית
צד נוסף לשאלה באיזו מידה אדם צריך לדאוג למצבו הרוחני קודם זולתו, במידה והתועלת הרוחנית אותה הוא יפיק מן המשאב קטנה מזה של חברו. בשאלה זו עסוק התלמוד בהמשך הסוגיה:
ת"ר: הוא ללמוד ובנו ללמוד - הוא קודם לבנו; ר' יהודה אומר: אם בנו זריז וממולח ותלמודו מתקיים בידו - בנו קודמו.
לדעת רבי יהודה במידה והפוטנציאל האינטלקטואלי של הבן גדול משל האב ויש סיכוי גדול שתלמודו יתקיים הבן עדיף על האב. הסבר אפשרי לדעה זו הוא שבלימוד תורה מעבר להיבט האישי שהאדם הלומד תורה מקיים מצווה ומתפתח רוחנית ישנו גם היבט ציבורי. טובת הציבור היא גידול ת"ח שתלמודם מתקיים, וכאשר לבן יש פוטנציאל גדול מן האב הוא עדיף. ואולם, הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה מעיר הערה חשובה שגם אם האב פחות מכושר מבנו, עדיין הוא צריך לדאוג גם לתורתו שלו (תלמוד תורה ד:א):
ואף על פי שבנו קודם לא יבטל הוא, שכשם שמצוה עליו ללמד את בנו כך הוא מצווה ללמד עצמו.
בדברי הרמב"ם ישנו חידוש גדול כשם שעל האדם מוטלת החובה להעביר את התורה לדורות הבאים על ידי לימוד בניו 'ושננתם לבניך', כך עליו לדאוג שגם הוא לא יהיה בור, וגם הוא יהיה אחראי על מצבו הרוחני שלו. אף אם הלימוד של בנו קודם, אדם לא יכול לצאת ידי חובת הלימוד על ידי לימודו של בנו.[5] חשוב להדגיש כי בלימוד תורה הכרוך בפעולת השכל דומה לפעמים שיש אנשים שאין להם סיכוי. אם משום טרדות היום-יום או בשל נחיתות אינטלקטואלית. ולא כן היא. באבות דרבי נתן (נוסחא א פרק ו) מופיע סיפור על ר' עקיבא בתחילת דרכו:
אמרו: בן ארבעים שנה היה ולא שנה כלום. פעם אחת היה עומד על פי הבאר אמר: מי חקק אבן זו? אמרו לו: המים שתדיר נופלים עליה בכל יום. אמרו לו: עקיבא, אי אתה קורא אבנים שחקו מים (איוב י"ד י"ט). מיד היה רבי עקיבא דן ק"ו בעצמו: מה רך פסל את הקשה, דברי תורה שקשין כברזל – על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם! מיד חזר ללמוד תורה. הלך הוא ובנו וישבו אצל מלמדי תינוקות. א"ל רבי למדני תורה, אחז רבי עקיבא בראש הלוח ובנו בראש הלוח. כתב לו אלף בית ולמדה. אלף תיו ולמדה. תורת כהנים ולמדה. היה לומד והולך עד שלמד כל התורה כולה. הלך וישב [לו] לפני רבי אליעזר ולפני רבי יהושע. אמר להם: רבותי, פתחו לי טעם משנה. כיון שאמרו לו הלכה אחת הלך וישב לו בינו לבין עצמו אמר אלף זו למה נכתבה. בית זו למה נכתבה. דבר זה למה נאמר. חזר ושאלן והעמידן בדברים:
כאשר היה רבי עקיבא בן ארבעים הוא עבר מהפך, והבין כי עליו לתת 'לתורה' לחדור לחייו ולעצבם, כמו אותם מים המחללים בסלע ומעצבים בו תעלות ומחילות. ר' עקיבא מתחיל מהלימוד היסודי ביותר, הוא הולך עם בנו שבניגוד אליו זוכה להשכלה תורנית מגיל צעיר ומתחיל ללמוד. בגיל ארבעים יכול היה ר' עקיבא לומר כי בנו עדיף עליו ויש בידו להשיג בלימוד התורה שלו יותר ממנו. אולם ר' עקיבא לא אומר נואש. הוא מתחיל מאפס, ומגיע בסוף ללמוד בבית המדרש של גדולי הדור באותה שעה – רבי אליעזר ורבי יהושע. שם הוא מחדש גישה חדשה כלפי התורה, שככל הנראה לא הייתה מוכרת לאותם גדולים, 'חזר ושאלן והעמידן בדברים'. סיפור ההצלחה של ר"ע ממחיש עד כמה כאשר מדובר בניהול משאבים ובדאגה לקיום הרוחני אדם צפוי לגלות על עצמו דברים חדשים. אין אדם שאין לו שעה והכל תלוי בכח הרצון של האדם.
 
 
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולאביעד ברטוב
עורך: אסף בראון, תשע"ט
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                           http://vbm.etzion.org.il
האתר באנגלית:                     http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *
 
 
 
[1] בשיעור זה אנו דינים בסוגיית התנגשות בין משאבים לקיום מצווה, אך מה כאשר מדובר בהתנגשות הכורכת עמה עברה ? בגמרא בשבת ד. מבואת שיטת ר' ששת – כי במקרה ויש לאדם אפשרות להציל את חברו מחטא במחיר שגם הוא צריך עלול להגיע לידי עברה –  בכל זאת, איננו אומרים לאדם 'חטא בשביל שיזכה חברך'. ברם, מדברי התוספות על אתר בעקבות הסוגיה בעירובין לד:, משמע שישנם מקרים בהם אומרים לאדם 'חטא בשביל שיזכה חברך', כאשר התקלה הגיעה לחבר על ידי פשיעתו של האדם וראה שם עוד.
[2] האחרונים עסקו בגדרה של חובת פדיון הבן, חקירתם היתה: האם חובת הפדיון היא חובה כלכלית שהטילה התורה על האב או שמא מדובר במצווה חיובית לקיים את מעשה 'הפדיון'. ר' שמעון בשערי יושר שער פרק טז מבאר כצד השני שמצוות הפדיון היא מצווה חיובית: 'מאי טעמא מצוה דגופיה עדיפא, מוכח דיש בזה מצוה לפדות את גופו, דאם אינו אלא חיוב ממון לחוד מה שייך בזה מצוה דגופיה עדיפא, דהרי אם יהיו על אדם שני חיובים חיוב מחמת הלואה וחיוב מחמת נזקים או ערבות, בודאי אין כל יתרון בזה במצות פריעת בע"ח איזה מהם לשלם מקודם' להגדרה זו יש נפקות למעשה במקרים בהם נסתפקו האם התקיימה מצוות פדיון, עם ההבנה כי קיימת מצוות פדיה שאין תלויה בחוב הכלכלי. על האדם לפריש ה סלעים ולעקבם לעצמו...
[3] המעשה במשנה מובא בצורה תמציתית ואינפורמטיבית אולם בתוספתא מובא הסיפור המלא על שלל הקשריו. וראה עוד בתלמוד הבבלי יומא כג ע"א.
[4] ראה בריטב"א על יומא כג ע"א.
[5] ראה בכסף משנה, שם.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)