מצוות אכילה בערב יום הכיפורים לנשים

 

א. מצוות אכילה בערב יום הכיפורים

הגמרא בברכות מציגה דין מפתיע:

"כתיב 'ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב'; וכי בתשעה מתענין?! והלא בעשרה מתענין! אלא לומר לך - כל האוכל ושותה בתשיעי, מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי"           (ברכות ח ע"ב).

מי שאוכל בערב יום הכיפורים (וצם למחרת) - כאילו צם יומיים. אין ספק שזהו דין מוזר. מדוע יש עניין לאכול בערב יום הכיפורים? רש"י שם כתב שהאכילה בערב יום הכיפורים היא הכנה לצום עצמו. הרא"ש הרחיב בכיוון זה:

"'ועניתם את נפשתיכם' - כלומר, הכינו עצמכם בתשעה לחודש להתחזק באכילה ובשתיה, כדי שתוכלו להתענות למחר. להראות חיבתו של המקום ברוך הוא לישראל: כאדם שיש לו ילד שעשועים, וגזר עליו להתענות יום אחד, וציווה להאכילו ולהשקותו ערב יום התענית, כדי שיוכל לסבול [= לשאת את התענית]"

                                (רא"ש, יומא פ"ח סימן כב).

בעקבות הרא"ש, הביא את הנימוק הזה גם בנו הטור (או"ח תר"ד). לדבריהם, מצוות האכילה בערב יום הכיפורים נועדה להקל עלינו את הצום. אך אם הקב"ה רוצה שנסבול ונתענה ביום הכיפורים, מדוע הוא טורח לצוות עלינו להקל על ייסורינו באמצעות חובת סעודה בערב יוה"כ? נראה שלפי הכיוון שמעלה הרא"ש, נצטרך להגיע למסקנה הבאה: הצום ביום הכיפורים - שלא כמו צום תשעה באב ושאר התעניות שלזכר החורבן - אינו בא כדי להוסיף צער, עינוי ועגמת נפש.

יש מהאחרונים שהעלו יסודות דומים במסגרת דיון האם מותר לקחת לפני יום הכיפורים תרופות המקילות על הצום. השדי חמד כתב שאין לעשות כן, "לא מצד מידת חסידות, ולא מצד להסיר מעצומו של היום הקדוש" (שדי חמד - אסיפת דינים, מערכת יום הכיפורים, סימן א, עמ' 133). אך מרבית האחרונים דחו את דבריו, וטענו שאין כל איסור לעשות תחבולות בערב יום הכיפורים כדי להקל על הצום (חלקת יעקב ח"ב סימן נח; ציץ אליעזר ח"ז סימן לב). היו שהעלו בהקשר זה את היסוד שהזכרנו כאן: אם אין עניין להרבות בצער ובעוגמת נפש, ודי לנו בכך שנימנע מאכילה ביום עצמו, מה לנו אם הצום קל או קשה (מועדים וזמנים א, עמ' קח).

המהרי"ט נימק את מצוות האכילה בערב יום הכיפורים באופן הפוך לחלוטין ממה שפירש הרא"ש. נקודת המוצא היא שאלה מזעזעת שבאה לפני המהרי"ט, בנוגע לדרכי התשובה לאדם שעבר על חטאים נוראים. אותו אדם היה בעבר גנב, רוצח, נואף וכופר, וביקש לעצמו דרך תשובה. בין היתר רצה להרבות בתעניות, ובהקשר זה שאל האם עליו לצום גם בשבתות ובחגים. כך השיב לו המהרי"ט:

"ולעניין מה ששאל השואל אם גם יתענה ויצטער בשבתות וימים טובים, הואיל והוא היה מכבדם לעולם, מסתברא שלא יתענה ולא יצטער בהם. ואדרבה, צערו כפול בימות החול כשהוא מפסיק בינתיים, כפי מה שאמרו בתעניות (תענית פ"ד מ"ג): לא היו מתענים ביום ראשון, כדי שלא יצאו ממנוחה ותענוג ליגיעה ותענית וימותו. ונראה לי שזהו שאמרו שכל האוכל ושותה בתשיעי כאלו התענה תשיעי ועשירי, לפי שישראל מתענים כל אותם ימי תשובה, ויש נוהגים להתענות אף בשבת בינתיים, ואומרים ששמחה היא לו שמכין עצמו לכפרת יום הכיפורים; מכל מקום צריך לאכול ולשבוע בתשיעי, כדי שירגיש בצער העינויין, לפי שהגוף קובע וסת [= הרגל] לעצמו בפרקים שמרגיל עצמו בהם; כך נראה לי. אבל הראשונים אמרו בו טעם אחר"

                       (שו"ת מהרי"ט ח"ב או"ח סימן ח).

המהרי"ט טוען שאדם שממעט באכילה בערב יום הכיפורים מיקל בכך על הצום למחרת, כי הוא מרגיל את הגוף להסתפק במזון מועט. התורה ציוותה לאכול בערב יום הכיפורים כדי שהמעבר מאכילה לצום יהיה שינוי חד בהרגלי הגוף ויקשה עליו. לפי דעת המהרי"ט, מצוות האכילה בערב יום הכיפורים נועדה דווקא להקשות על הצום למחרת - להיפך מדעתו של הרא"ש.

הרב שלמה קלוגר תיאר גם הוא את האכילה בערב יום הכיפורים כמעשה שמוסיף סבל ועינוי (חכמת שלמה או"ח תר"ד). לדבריו, אחרי שאדם אוכל לשובע בערב יום הכיפורים, הוא מגיע לבית הכנסת לתפילת כל נדרי, ואז נבוך מגרגרנותו: איך יכול היה לאכול בערב יום הדין?! כך שהאכילה המרובה דווקא מוסיפה עינוי נפשי וצער רוחני.

ערוך השולחן (או"ח תר"ד, ד) ניסה ליישב בין שתי הגישות שראינו. לדבריו, האכילה בערב יום הכיפורים מקלה על הצום מבחינה גופנית, אך המעבר החד מיום של אכילה ותענוג ליום של צום ועינוי מקשה מבחינה נפשית.

ה"פרישה", מפרשני הטור, הציע טעם מקורי ושונה לחלוטין למצוות האכילה בערב יום הכיפורים:

"ואפשר לומר טעם אחר, שהציווי כדי שיהא ניכר וגלוי ציווי הקדוש ברוך הוא, שציוונו להתענות ביום העשירי. ואם התענה גם כן בתשיעי, אם כן לא יהא ניכר הציווי, אלא יאמרו: כל אחד מתענה אימת שירצה, ולא ידעו בקדושת יום הכיפורים"                                                                   

                               (פרישה או"ח תר"ד ס"ק ב).

לדעת הפרישה, המצווה לאכול בערב יום הכיפורים נועדה להדגיש את ממד הציווי שבצום היום הקדוש. אם היינו צמים גם בערב יום הכיפורים, היה נוצר הרושם שפשוט איננו אוהבים לאכול, מסיבות פיזיולוגיות או רוחניות. רק כאשר הצום קוטע אכילה הגונה, ניכר שאנו נענים לציווי אלוקי, הכופה עלינו לחדול ממנהגי האכילה שלנו. ובדומה מסופר על הגר"א:

"במוצאי יום טוב [= שמיני של פסח] היה משתדל לטעום חמץ... והיה נמנע לאכול לאחר פסח מצה שיוצאין בה ידי חובתו בפסח. וכל זה להיכרא לעשיית המצווה, שאין עושין אותה להנאה, אלא מפני גזירת הבורא יתברך שמו"         (מעשה רב, סימן קפה).[1]

ב. מצוות אכילה בערב יום הכיפורים לאישה חולה

ה"כתב סופר", הרב אברהם שמואל בנימין סופר (בנו של החתם סופר), קשר את ההיגיון שמאחורי מצוות אכילה בערב יום הכיפורים לשאלה הלכתית מעשית: האם אישה חולה, שנצטוותה על ידי הרופאים לאכול ולשתות ביום הכיפורים עצמו, חייבת גם לאכול בערב יום הכיפורים.

נקודת המוצא של הדיון היא קביעת הגמרא (סוכה כח ע"א-כח ע"ב) שנשים חייבות בעינוי יום הכיפורים, משום שיש בו גם לאו, ולא רק עשה. נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן, אך חייבות בכל מצוות לא תעשה (גם באלו שהזמן גרמן). התענית ביום הכיפורים מוגדרת (גם) כמצוות לא תעשה, ולכן נשים חייבות בה. על רקע זה נבחן תשובה מעניינת של רבי עקיבא איגר:

"על אודות בתו החולנית שכל אוכל מזיק לה וכמה שבועות כל מחייתה מסמי תרופה, ד' ירחם עליה ישלח דברו וירפאה, אם חייבת לאכול בערב יוה"כ.                                
חלילה וחלילה לה לאכול, ולאשר כותב רום מעלתו שהיא מלומדה וגם חרידה לדבר אלקים ובקושי תשמע לו, עצתי ליקח שמש או שני שמשים להגיד לה שבא אגרתא ממני לגזור עליה בגזירה חמורה שלא תאכל שום דבר עודף על מה שרגילה בו בכל יום.                                                       
ובאמת דין זה שלפנינו אינו צריך בושש, אבל אני נבוך בכל נשים הבריאות אם חייבות לאכול בערב יום הכיפורים, דאפשר הן פטורות כמו מכל מצוות עשה שהזמן גרמא..."     
             (שו"ת רבי עקיבא איגר מהדו"ק סימן טז).

לפי רבי עקיבא איגר, היינו יכולים לחשוב שאישה תהיה פטורה ממצוות אכילה בערב יום הכיפורים, משום שזו מצוות עשה שהזמן גרמא. אך הדרשה המופיעה בגמרא בברכות (ובה פתחנו שיעור זה) הרי קושרת את מצוות אכילה בערב יום הכיפורים עם מצוות הצום ביום הכיפורים עצמו; ואם כך - אפשר לראות שתי מצוות אלו כחטיבה הלכתית אחת. ואז נאמר שכשם שאישה חייבת בצום יום הכיפורים, כך היא חייבת גם באכילה בערב יום הכיפורים.

הכתב סופר (או"ח סימן קיב) המשיך את כיוון החשיבה של רבי עקיבא איגר, אלא שהוא קשר את שאלת חיוב הנשים גם לשאלת הטעם של מצוות האכילה בערב יום הכיפורים. אם טעם המצווה קשור לצום יום הכיפורים, זה מקל על האפשרות לראות שתי מצוות אלו כחטיבה אחת. הכתב סופר מזכיר את הטעם של הרא"ש, שהאכילה בערב יום הכיפורים נועדה להקל על הצום למחרת. אך נראה שבאותה מידה אפשר היה להזכיר את הטעם של המהרי"ט, למשל, שגם הוא קושר בין האכילה בערב יום הכיפורים לבין הצום ביום הכיפורים עצמו, גם אם הקשר הוא בכיוון ההפוך. בכל אופן, אם הטעם קושר בין שני הימים, אז סביר יותר לחייב אישה באכילה בערב היום הקדוש, משום שהיא חייבת בצום ביום הכיפורים עצמו. אם האכילה בערב יום הכיפורים היא הכנה לקראת הצום, מסתבר לומר שכל מי שחייב לצום ביום הכיפורים יהיה חייב לאכול בערב היום הקדוש. הכתב סופר מתחבט באיזו מידה אפשר להסתמך כאן על הטעם, שהרי "לא דרשינן טעמא דקרא". אך יש לציין שכאן אין מדובר בטעם פילוסופי או מיסטי, אלא בטעם הלכתי. ומבחינה הלכתית סביר לדבר על זיקה בין אכילה בערב יום כיפור לבין הצום ביום כיפור עצמו.

כאן הציע הכתב סופר מהלך מבריק. לדבריו, אם כל ההיגיון מאחורי חיוב אישה באכילה בערב יום הכיפורים נובע מהזיקה שבין אכילה זו לבין הצום ביום הכיפורים, אז במקרה שהאישה אינה צמה ביום הכיפורים - ממילא אינה חייבת גם באכילה בערב היום. הכתב סופר הציע את הקשר הזה בנוגע לגבר חולה שאינו יכול לצום ביום הכיפורים. אם האכילה בערב יום הכיפורים היא הכנה לצום, אולי מי שיודע שאינו יכול לצום ביום הכיפורים - פטור גם מהאכילה בערב הצום. הרי אין לו למה להתכונן. אך הכתב סופר טען שזה רעיון ספקולטיבי מכדי להסתמך עליו הלכה למעשה. הרי ייתכן גם שמצוות אכילה בערב יום הכיפורים היא מצווה עצמאית, שאינה קשורה דווקא בצום יום הכיפורים עצמו.

אך הכתב סופר הוסיף שלכל הפחות נוכל להסתמך על הזיקה הזו כאשר אנו מדברים באישה חולה. שהרי הוא טען שאישה חייבת באכילה בערב יום הכיפורים דווקא משום שהיא חייבת לצום ביום הכיפורים עצמו. כל חיוב אישה באכילה בערב יום הכיפורים נובע מהקשר בין אכילה זו לבין הצום שלמחרת. אם הקשר הזה אינו קיים, ואכילה בערב יום הכיפורים היא מצווה עצמאית - הרי זוהי מצוות עשה שהזמן גרמה, שנשים פטורות ממנה; ואז פוקע כל הבסיס לחיוב אישה באכילה בערב יום הכיפורים.

הכתב סופר הניח שאם יש זיקה בין מצוות אכילה בערב יום הכיפורים לבין מצוות הצום ביום הכיפורים עצמו, יש לבדוק בכל מקרה לגופו, האם האדם צם או לא. אם האדם אינו מתכונן לצום ביום הכיפורים, אין שום סיבה שיתכונן ליום הזה על ידי אכילה בערב יום הכיפורים. האלטרנטיבה היחידה שהוא הציע למהלך הזה היא ההבנה שמצוות אכילה בערב יום הכיפורים היא מצווה עצמאית, שאינה קשורה להכנה לצום.

על הדברים הללו יש להעיר, שיש גם אפשרות שלישית. אפשר לקבל קיומה של זיקה בין מצוות אכילה בערב יום הכיפורים למצוות הצום ביום הכיפורים, ועם זאת, לא לבדוק בכל מקרה לגופו. הזיקה אינה ברמת האדם הפרטי, אלא ברמת טעמי המצוות. הטעם של מצוות אכילת מצה הוא: "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים ט"ז, ג). נאמר שיש אדם שבגלל פגיעה מוחית אינו מסוגל לזכור אירועים היסטוריים לטווח ארוך. האם הוא פטור ממצוות אכילת מצה? ברור שלא. הטעם אינו מתייחס למקרה הספציפי של כל אחד ואחד, אלא לתקנה היסודית שקבעה התורה. גם כאן ייתכן שהאכילה בערב יום הכיפורים היא הכנה ליום הכיפורים, אך זהו רק טעם המצווה ולא גדר המצווה. מבחינת ההגדרה, אולי מצוות האכילה היא חובה מוחלטת ובלתי-מותנית.

ג. סעודת יום טוב

לסיום שיעור זה, נזכיר שראשונים ואחרונים הציעו טעם נוסף למצוות אכילה בערב יום הכיפורים. כך כתב רבנו יונה:

"ומפני שהצום ביום הכיפורים, נתחייבו לקבוע הסעודה על שמחת המצווה בערב יום הכיפורים"    
                                 (שערי תשובה שער ד, ט).

לטענת רבנו יונה, סעודה בערב יום הכיפורים היא בעצם קיום מצוות כבוד ועונג של יום הכיפורים, שאי אפשר לקיימה במלואה ביום הכיפורים עצמו. סעודת ערב יום הכיפורים היא בעצם סעודת יום הכיפורים, שמסיבות "טכניות" נאלצנו להקדימה. ביתר פירוט כתב כך הבית יוסף:

"והא דמצווה להרבות במאכל ובמשתה ביום זה היינו כדי להראות שנוח ומקובל עליו יום הכיפורים, והוא שמח לקראתו על שניתן כפרה לישראל, דכיוון שיום הכיפורים עצמו אי אפשר לכבדו במאכל ומשתה כדרך שמכבדין שאר ימים טובים, צריך לכבדו ביום שלפניו"         (בית יוסף, או"ח תר"ד).

לפי גישה זו, מצוות האכילה בערב יום הכיפורים היא למעשה מצוות סעודת יום טוב של יום הכיפורים. לפי טעם זה, לכאורה אין כל סיבה לפטור ממצווה זו חולה שנאלץ לאכול ביום הכיפורים. ייתכן שלפי גישה זו גם אישה חולה שתיאלץ לאכול ביום הכיפורים - תהיה חייבת באכילה בערב היום הקדוש. לעיל הצענו שהאכילה היא הכנה לצום שלמחרת, או שהיא מצווה העומדת בפני עצמה. כאן אנו מציעים זיקה אחרת בין האכילה לבין יום הצום שלמחרתה: יום הכיפורים הוא יום טוב, וסעודת ערב יום הכיפורים היא הסעודה החגיגית שלו. הגיוני מאוד לראות במצווה זו חטיבה אחת עם מצוות יום הכיפורים, ולחייב גם נשים באכילה ערב הצום. על כך נוסיף שאין שום סיבה שאדם שפטור מהצום, מסיבה כזו או אחרת, לא יציין את החגיגיות שבו כמיטב יכולתו - בין היתר, על ידי סעודה בערב הצום.

לתגובות ולהערות: [email protected]