מצוות התלויות בארץ

  • הרב אוהד פיקסלר
הרב אוהד פיקסלר
 

מצוות התלויות בארץ

לז.
המשנה במסכת קידושין מבחינה בין שני סוגים של מצוות:
כל מצוה שהיא תלויה בארץ - אינה נוהגת אלא בארץ, ושאינה תלויה בארץ - נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, חוץ מן הערלה וכלאים; ר"א אומר: אף החדש.                                                (א,ט)
המשנה מבדילה בין מצווה 'התלויה בארץ' לבין  מצווה שאיננה 'תלויה בארץ'. ואולם, גם תחת קטגוריה זו, בדומה למצוות עשה שהזמן גרמא (שנידונו בדפים הקודמים), ישנן יוצאים מן הכלל. כך, יש מצוות התלויות בארץ שחלות לא רק בארץ. היקף היוצאים מן הכלל נתון במחלוקת בין התנאים ונתייחס לנושאים אלו במהלך השיעור.
מה ההגדרה של מצוות התלויות בארץ? בשאלה זו עוסקת סוגיית הגמרא:
מאי תלויה, ומאי שאינה תלויה? אילימא תלויה - דכתיב בה ביאה, ושאינה תלויה - דלא כתיב בה ביאה, והרי תפילין ופטר חמור דכתיב בהן ביאה, ונוהגין בין בארץ בין בח"ל!                             (לז,א)
הגמרא מציעה פרשנות ראשונה למינוח תלויה בארץ, הקשורה לכניסת עם ישראל לארץ. כך, מצווה היא 'תלויה בארץ' כאשר החיוב בה מותנה בכניסת ישראל לארץ ישראל וחל רק מרגע הכניסה לארץ. על פרשנות זו מקשה הגמרא מכך שיש מצוות נוספות המוזכרות בתורה בהקשר של ביאה לארץ ישראל, והחיוב בהם הוא גם בחו"ל. לאור כך מציע רב יהודה הסבר שונה לדברי המשנה:
אמר רב יהודה, ה"ק: כל מצוה שהיא חובת הגוף - נוהגת בין בארץ בין בח"ל, חובת קרקע - אינה נוהגת אלא בארץ. מנה"מ? דת"ר: אלה החוקים - אלו המדרשות, והמשפטים - אלו הדינים, אשר תשמרון - זו משנה, לעשות - זו מעשה, בארץ - יכול כל המצות כולן לא יהו נוהגים אלא בארץ? ת"ל: כל הימים אשר אתם חיים על האדמה, אי כל הימים, יכול יהו נוהגים בין בארץ בין בח"ל? ת"ל: בארץ, אחר שריבה הכתוב ומיעט, צא ולמד ממה שאמור בענין: אבד תאבדון את כל המקומות אשר עבדו שם וגו' - מה עבודת כוכבים מיוחדת שהיא חובת הגוף, ונוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ, אף כל שהיא חובת הגוף - נוהגת בין בארץ בין בח"ל.
לפי רב יהודה המינוח 'תלוי בארץ' מתייחס לשאלה האם המצווה קשורה אל הקרקע. ישנה הבחנה בין מצוות שהן חובת הגוף ובין מצוות שהן חובת הקרקע. בדרך זו מסביר רש"י:
חובת הגוף - היינו אינה תלויה בארץ אינה מוטלת לא על הקרקע ולא על גידוליו אלא על גופו של אדם כגון שבת תפילין עבודת כוכבים פטר חמור מילה עריות וכיוצא בהם.
חובת קרקע - שמוטלת על הקרקע או גידוליו כגון תרומות ומעשרות חלה לקט שכחה ופאה שביעית חדש ערלה כלאים
חובת קרקע היא חובה על האדמה עצמה או על הגידולים שלה. שיטת רב יהודה דוחה את הפרשנות הראשונה הקושרת את המינוח לכניסת עם ישראל לארץ, ולכן באופן עקרוני אין קשר בין חובת הקרקע ובין ארץ ישראל.
הרמב"ם בפירוש המשנה בקידושין מפרש בצורה דומה את ההבדל בין מצוות התלויות בגוף ומצוות התלויות בקרקע. אך בפירוש המשנה על מסכת ערלה אנו מוצאים הרחבה:
החדש אסור מן התורה בכל מקום, שנ' ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו ולא תלה את זה בארץ. אבל ערלה וכלאי הכרם אינן אסורין מן התורה אלא בארץ ישראל לפי שהן תלוין בארץ, שהרי אמר ה' בערלה כי תבואו אל הארץ ונטעתם וערלתם. ובכלאי הכרם אמר לא תזרע כרמך כלאים, והכונה על כרם שיהיה לו בארץ ישראל, כמו שנ' שדך לא תזרע וכרמך לא תזמור וזה אינו אלא בארץ ישראל, אלא שאיסור הערלה בחוצה לארץ הלכה למשה מסיני וזה הוא ענין אמרם הלכה...                                                                           (ג,י)
הפסוקים שהרמב"ם מזכיר הם הפסוקים לפי ההבנה הראשונה שהגדרת מצווה כתלויה בארץ נגזר מביאת העם לארץ ישראל. הרמב"ם הבין שהגמרא לא דחתה את ההבנה הראשונה אלא נתנה תוספת הסבר. עקרונית, מצווה התלויה בקרקע יכולה להיות תלויה בכל קרקע בעולם ולאו דווקא תלויה בארץ ישראל. אולם ההלכה למשה מסיני מבהירה לנו כי יש משמעות לביאת עם ישראל לארצו והפיכת חובת הקרקע למצווה התלויה בארץ. ארץ ישראל דווקא. בדרך זו הסביר הרב ישראלי:
ונראה שלדעתו אין מסקנת הגמרא דוחה את ההנחה הראשונה, אלא מוסיפה עליה. ובכדי שהמצוה תחשב תלויה בארץ יש צורך לשני תנאים:
  1. שתלאה הכתוב בארץ ישראל.
  2. שהיא חובת הקרקע. ועל כן אותן מצוות שאינן חובת קרקע, אף על פי שתלאן הכתוב בארץ ישראל אינן מצוות התלויות בארץ.                                         (ארץ חמדה ספר א שער ב,א)

 

היקף הגדרת מצוות התלויות בארץ

ישנן מספר סוגים של מצוות התלויות בארץ:
  • מצוות שיש צורך בקיום המצווה על מנת להתיר את התוצרת החקלאית (תרומות ומעשרות).
  • מצוות הכוללות חובת נתינה כדוגמת מתנות עניים (לקט, שכחה ופאה).
  • מצוות שאינן בתורת פרעון ולא ניתן להפר את האיסור הטמון בהם (ערלה, כלאי הכרם וחדש).
הגמרא במסכת בבא בתרא מביאה לימוד מיוחד לכך שמצוות ביכורים אינה שייכת בחוץ לארץ. על כך מקשים תוספות:
ותימה, אמאי איצטריך מיעוטא? הא אמר בסוף פ"ק דקדושין (דף לו:) 'כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ'? (פא,א ד"ה ההוא למעוטי)
מדוע יש צורך בלימוד מיוחד, הרי ביכורים היא מצווה התלויה בארץ? תוספות מתרצים:
ויש מפרשים, משום דבכורים איתקשו לבשר בחלב דכתיב (שמות כג) 'ראשית בכורי אדמתך וגו' לא תבשל גדי בחלב אמו' ובמכלתא בהדיא מקיש להו, וס"ד שיהו נוהגין אף בחוצה לארץ כמו בשר בחלב.
לפי הסבר זה ביכורים היא אכן מצווה התלויה בארץ אך ישנה 'סיבה חיצונית' לחשוב שמצווה זו חלה גם בחו"ל, והיא ההיקש לבשר וחלב, המופיע בסמיכות בתורה. בהמשך תוס' מביא הסבר שונה:
ולרשב"א נראה דלא חשיבי בכורים מצוה תלויה בארץ, דלא דמי לתרומה ומעשר וחלה. דהתם גוף הפירות מחוייבין בתרומה דטבל נינהו ואסורין באכילה, ולכך חשובין הן תלוין בארץ. אבל בכורים אין החיוב תלוי בפירות אלא באדם, דאין נאסרין באכילה אף על פי שלא הפריש מהן בכורים. ועוד, מדלא חייב תרומה ומעשר עד שיתמרח בכרי מוכח שהחיוב תלוי בפירות לפי שלא הגיע עדיין זמן חיובן, אבל בכורים ודאי חובת הגוף נינהו כע"ז דילפינן מינייהו בקדושין (דף לז.) שאין החיוב תלוי בפירות אלא באדם. ואפי' בעודן באילן מתחייב כדתנן במסכת בכורים (פ"ג מ"א) כיצד מפרישין בכורים יורד אדם לתוך שדהו ורואה תאנה שביכרה... מ"מ חובת הגוף נינהו כמו חובת ציצית דאע"ג דאין חייב לקנות טלית כשאין לו חשיב חובת הגוף.
הרשב"א חולק על ההסבר הראשון וסובר שאכן ביכורים אינם נחשבים מצווה התלויה בארץ. החיוב בביכורים אינו נובע מהקרקע אלא מדובר בחיוב על האדם. החיוב לא חל על התוצרת החקלאית כפי שהיא, כמו בתרומות ומעשרות, אלא יש על האדם חובה להפריש את הביכורים (חובת הגוף).
הרשב"א בדבריו מזכיר כי גם חלה נחשבת מצווה התלויה בארץ. אך נראה כי גם את קביעה זו יש לבחון. חלה היא מצווה הנוגעת לעיסה, ולא לגידולי קרקע בצורתם הגולמית. לכן להלכה גם גידולי קרקע מחו"ל שנילושו בארץ ישראל חייבים בחלה. כמו כן, חכמים חייבו הפרשת חלה גם בחו"ל כדי שלא תשתכח תורת חלה, דבר שלא מצאנו בשמיטה ובתרומות ומעשרות. במאפיינים אלו ודומים להם בנוגע לחלה נדון מיד בהקשר לפסיקתו של הרמב"ם.
ואמנם, קיים קשר הדוק בהלכה בין תרומות ומעשרות ובין מצוות חלה. אך גם מצאנו שהרמב"ם חילק ביניהם:
פירות א"י שיצאו חוצה לארץ פטורין מן החלה ומן התרומות ומן המעשרות, שנאמר: 'אשר אני מביא אתכם שמה'. שמה אתם חייבין, בח"ל פטורין. ואם יצאו לסוריא חייבין מדבריהם. וכן פירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבין בחלה שנאמר: 'שמה', שמה אתם חייבין בין בפירות הארץ בין בפירות חוצה לארץ. ואם נקבעו למעשר ביד ישראל אחר שנכנסו לארץ, חייבין במעשרות מדבריהם.        (א,כב)
בהלכה זו יש לשים לב לשתי נקודות: ראשית כל, פירות ארץ ישראל שיוצאים לחו"ל פטורים מתרו"מ וגם מחלה. שנית. יש הבחנה בין דין חלה שנכנסת מחו"ל לישראל ובין דין תרומה מפירות. בעוד שבחלה יש חיוב מהתורה, הפירות פטורים מתרו"מ ואם נקבעו למעשר ביד ישראל חייבים רק מדרבנן.
הראב"ד משיג על ההלכה הראשונה:
השגת הראב"ד: א"א ולי נראה שלא נחלקו ר"א ור' עקיבא בזה אלא בחיוב תורה ובפטור תורה... אבל מדרבנן מיהא אף על פי שיצאו ח"ל ונמרחו שם חייבין מדרבנן משום דלא גריעי מפירות שנער ומצרים ועמון ומואב ועוד שלא יאמרו ראינו פירות הארץ שנאכלין בטבלם ומי שאינו מודה בזה טועה.[1]
ואמנם, הגישה המקובלת בין פרשני הרמב"ם היא שלשיטתו גם אם הפירות נקבעו למעשר ונתמרחו בארץ ישראל, אם הם נאכלים בחו"ל, כל עוד הדבר נעשה על מנת להוציאם לחו"ל הם פטורים מתרו"מ אף מדרבנן.[2] יש גזירת הכתוב לפיה דווקא פירות של ארץ ישראל הנשארים בארץ ישראל חייבים בתרו"מ. כיצד יש להבין זאת, וכן – מה החילוק בין חלה ובין תרומה שבגינו יש בחלה חיוב מדרבנן (מה שאין כן בתור"מ)?
מקור דין זה הוא מהמשנה במסכת חלה (ב,א), וסוגיית הירושלמי על אתר העוסקת בפירות ובחלה. הרמב"ם התייחס לשיטתו בתשובה:
וממה שראוי לדעת ג"כ, שחיוב המעשרות אינו נחשב לפי חישוב מקומות גידול הפירות, אלא לפי חישוב מקומות מציאותם, ולכן פירות ארץ ישראל שיצאו לחוצה לארץ פטורין מכלום, לאומרו יתעלה: 'אשר אני מביא אתכם שמה', שמה אתם חייבים ובחוץ לארץ פטורין. ופירות חוצה לארץ שנכנסו לארץ חייבין וכ"ש פירות סוריא...                                                                  (סימן קכט)
אך עדיין יש לעיין מה הטעם לחילוק בין חלה ופירות לגבי פירות הנכנסים מחו"ל לארץ. ר' חיים מבריסק דן בהלכה זו בחידושיו על הרמב"ם ומסביר כי הבדל בסיסי בין חיוב תרו"מ ובין חלה:
עוד נראה לומר בדעת הרמב"ם, דבאמת לא דמי עיקר חיובא דתרומות ומעשרות לחיובא דחלה. דחלה עיקר חיובה הוא ע"י מעשה הגילגול, וכל דין חלה תלוי בשם עיסה, וכדכתיב בקרא 'עריסותיכם'. משא"כ בתרומות ומעשרות, עיקר חיובם הוא בא רק מכח דין גידולם, וכדכתיב בקרא 'דגנך', ומעשה המירוח הוא רק דבר המעכב בחיובא דתרומות ומעשרות, דזה הוי דין בפני עצמו דכל שלא נגמר מלאכתו לית ביה עדיין חיובא דתרומות ומעשרות, ומירוח גמר מלאכתו הוא...
בפסקה קודמת מסביר ר' חיים כי יש שני תנאים בחיוב תרו"מ: הבאת שליש ומירוח. הבאת שליש נוגעת לבשלותו הבוטנית של הפרי, בעוד משמעותו של המירוח הוא 'גמר מלאכה' – סיום העבודות האנושיות ההכרחיות לשם עיבוד הפרי. אם אחד מהתנאים לא מתקיים, הפירות פטורים מתרו"מ. על כל פנים החיוב בתרו"מ לפי ר' חיים נובע מעצם גדילתם של הפירות, בעוד שני התנאים הנ"ל עשויים לעכב, אבל אינם נוגעים ל'עצם הדין'. לעומת זאת, חיוב חלה נובע גלגול העיסה. לפני כן – הוא כלל איננו בתמונה[3]
הבדל זה בין תרו"מ לבין חלה יכול להסביר את דין פירות הנכנסים מחו"ל לא"י הפטורים מהתורה מתרומות ומעשרות אם נגמרה מלאכתם בחו"ל, היות והתנאים הושלמו כבר מחוץ לארץ ישראל.  אך עדיין לא ניתן להסביר את דין פירות שנגמרה מלאכתם בארץ ישראל ויוצאים לאחר מכן לחו"ל, שלכאורה היה צריך להיות פטור מחלה אך חיוב בתרומות ומעשרות. לפי חילוק זה כן ניתן להבין את דעת הראב"ד:
והנה בעיקר הפטור ד'שמה', עיין בדברי הראב"ד שם דמתבאר מתוך דבריו דהא דביצאו לחו"ל פטורין הוא בנתמרחו בחו"ל, ומשום דזהו הגזירת הכתוב דשמה דאזלינן בתר גמר חיובם אם הוא בארץ ישראל או בחו"ל, וכן מבואר בדברי הירושלמי שהבאנו דהדין ד'שמה' בחלה תלוי בקרימה בתנור אליבא דר"ע, דהוא גמר חיובא דחלה. וצ"ע על מה שפסק הרמב"ם בסתמא דפירות ארץ ישראל שיצאו לחו"ל פטורין מתרומות ומעשרות ומחלה, ולא הזכיר דהוא רק אם היו בחו"ל בשעת גמר חיובם...
לאור כך מציע ר' חיים הבנה שונה בשיטת הרמב"ם:
ונראה דדעת הרמב"ם היא, דחלוק דין פטורא דהקדש ושל נכרי מדין פירות ארץ ישראל שיצאו לחו"ל, דבהקדש ונכרי עיקר הפטור תלוי במירוח וגילגול, דבזה שנתמרחו או נתגלגלה ברשות נכרי והקדש הוא שנפטרו מתרומות ומעשרות ומחלה, [...]
מה שאין כן הך דפירות ארץ ישראל שיצאו לחו"ל דהוי פטור דממילא, דאין חובת מצות אלו נוהגת רק בארץ ישראל ולא בחו"ל, ע"כ נוהג הך פטורא לעולם, ואין יסוד דינו תלוי כלל לא בהבאת שליש ולא במירוח, אלא לעולם כל שהוא בחו"ל מיפטר... משא"כ בפירות ארץ ישראל שיצאו לחו"ל, דעיקר פטור זה לעולם חייל, ע"כ לא הזכיר הרמב"ם הכא מירוח, וסתם הדברים כעיקר דינם. אכן הרי כ"ז לא שייך רק לענין פירות ארץ ישראל שיצאו לחו"ל, בזה הוא דאמרינן דפטורן ממילא חייל מקרא דשמה, משא"כ לענין פירות חו"ל שנכנסו לארץ אף על גב דחיובן הוא ג"כ מקרא ד'שמה', מ"מ הרי חיובא בכדי לא חייל, ובעינן דבר המחייבן, ובעל כרחך דדינן תלוי בגמר מלאכה...
גזירת הכתוב 'שמה' מלמדת שחיוב תרו"מ נאמרו רק על פירות ארץ ישראל. פירות שיצאו מהארץ פטורים מתרו"מ ללא קשר לזמן גמר מלאכתם. לאור כך עולה שהפרשת תרו"מ אינה מצווה התלויה בארץ הנובעת רק מגידול התבואה בארץ ישראל ומיניקה מקדושת הארץ אלא נוגעת להפרשה עצמה התלויה בארץ ישראל.[4] אם כן, לגבי תרומות ומעשרות הגדרת תלויה בארץ קשורה לגזירת הכתוב שמה שרק בארץ ישראל קיים חיוב. לעומת זאת בחלה החיוב נובע ממיקום העיסה בזמן הגלגול.
 
 

סוגים שונים של תלות הארץ

כפי שראינו, הגמרא קובעת כי הגדרת מצווה כתלויה בארץ קשורה לקרקע. ברם, ישנן מצוות אחרות שחיובם הוא דווקא בארץ ישראל אף על פי שאינן תלויות בארץ. במילים אחרות, ישנן אזורים נוספים שאינן קדושים בקדושת ארץ ישראל לדיני שמיטה ותרו"מ אך יש בהם עדיין חלק מארץ ישראל.
הרב קוק במבוא לספרו שבת הארץ (אות טו) מבחין בין משמעויות שונות של קדושת ארץ ישראל. הרב קוק רוצה לנתק בין קדושת הארץ הגורמת לחיוב המצוות התלויות בארץ, לבין זו הגורמת למצוות ישוב הארץ. לדבריו, קדושת הארץ היא לא רק לעניין המצוות התלויות בארץ, ולכן אי אפשר לומר שברגע שיש היתר מכירה בשביעית אז אין מצוות ישיבה בארץ ישראל. ארץ ישראל היא לא רק הכשר מצווה לקיום מצוות התלויות בארץ, אלא קדושתה עומדת בפני עצמה –  "דהיינו, שעיקר קדושתה של ארץ ישראל היא הישיבה בה בעצמה, וממילא נמשכות עם זה הזכיות של המצות התלויות בארץ, אבל גם כשהן נפקעות ע"י דחק עומדת היא בעצם רוממות מעלת קדושתה"[5].
משמעות נוספת לארץ ישראל קיימת בתור ביתו של עם ישראל ואין זה תלוי בתוקף המצוות התלויות בארץ. ישנן אוסף מצוות שחיובן הוא רק בארץ ישראל כדוגמת דיני קידוש החודש, סמיכה והקמת בתי דינים.[6] הלכות אלו תלויות בארץ ישראל ללא קשר לגבולות קדושה שנייה של עזרא. בשם ר' חיים מבריסק מוכר בעולם הלמדנות החילוק שבין קדושת ארץ ישראל ו'שם ארץ ישראל' – כאשר יש משמעות לארץ ישראל שאינה נוגעת לגדרי המצוות התלויות בארץ ומקום חלותם. ונזכיר את דברי מורנו הרב אהרון ליכטנשטיין בנושא:
אלא ודאי שחוץ מקדושת ארץ ישראל יש שם ארץ ישראל שאינו תלוי בקדושה ושם זה חל או על כל ארץ ישראל המוחזקת לנו מאבותינו, או על כל מקום שרק פעם נתקדש למרות שקדושתו פקעה... והנה הדברים נכוחים וברורים, אלא שעדיין צריכים אנו להוסיף נופך בטעם הרמב"ם. מדוע במצוות האמורות סגי בשם ארץ ישראל ולא בעינן קדושת ארץ ישראל [...]
משום שבמצוות אלה בעינן ארץ ישראל בעיקר משום דבעינן מקום קהל ישראל. דמינוי דיינים, הבאת עגלה, וקידוש החודש הן כולן מצוות המוטלות על הציבור ובמקומם. וסבר הרמב"ם דשם קהל ישראל תלוי בשם ארץ ישראל ולא בקדושתה, וכל המצוות התלויות בקהל נוהגות אף במקומות שהחזיקו בהם עולי מצרים ולא החזיקו בהם עולי בבל... ורק בארץ ישראל מהווה כלל ישראל גוף אחד של "ציבור".                                       (מנחת אביב עמ' 492-494)[7]

 

ערלה כלאיים וחדש

בסיום המשנה מובאים שלושה מקרים היוצאים מן הכלל. הגמרא קובעת שהכלל לפיו מצוות התלויות בארץ אינן חלות אלא בארץ, איננו כולל ערלה וכלאיים. מצוות אלו אינן מתירות את התבואה אלא הן איסור הקיים בקרקע (סוג שלישי של מצוות התלויות בארץ שהזכרנו לעיל). מצוות אלו נוהגות הלכה למעשה גם בחו"ל (ערלה הלכה למשה מסיני וכלאי כרם מדרבנן). רבי אליעזר מוציא גם את החדש מהכלל וקובע שהוא חל גם בחו"ל:
והלכה כר' אליעזר שאומר החדש אסור מן התורה בכל מקום ואף על פי שהוא תלוי בארץ, כמו שנתבאר בסוף מסכת ערלה.       (פיהמ"ש לרמב"ם קידושין א,ט)
בנושא זה נדון בעז"ה בשיעור הבא.
 

חיוב מצוות בחו"ל

בתחילת השיעור הזכרנו את דברי הגמרא בהם עולה אפשרות שקיום המצוות כולם הוא רק בארץ ישראל. הגמרא מביאה לימוד מיוחד מעבודת כוכבים שכלל המצוות נוהגות בין בארץ ובין בחו"ל. לימוד דומה מופיע בתחילת הסוגיה ובסוגיית הירושלמי:
כתיב "אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ"- בארץ אתם חייבין לעשות אין אתם חייבין בחוצה לארץ.
אדיין אנו אומרים מצות התלויות בארץ אינן נוהגות אלא בארץ יכול אפילו מצות שאינן תלויות בארץ לא יהו נוהגות אלא בארץ? תלמוד לומר "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וחרה אף ה'" וגו' "ושמתם את דברי אלה"- אפילו גולים.
"ושמתם את דברי אלה על לבבכם ועל נפשכם" מה אית לך? כגון תפילין ות"ת. מה תפילין ות"ת שאינן תלויין בארץ נוהגין בארץ ובחוצה לארץ אף כל דבר שאינו תלוי בארץ יהא נוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ.                                                    (פ"א ה"ח)
נקודת המוצא של הגמרא שתפילין ותלמוד תורה נוהגות גם בחו"ל, ולאור כך לומדים מהם שחייבים בכל המצוות שבגוף גם בארץ וגם בחו"ל.
כבר בגלות הראשונה, גלות יהויכין, נשמעה קולה של הגישה הסוברת כי המצוות חלות רק בארץ ישראל, ולכן אינן שייכות עבור היהודים שבגלות. דבר זה נאמר על ידי אנשי ירושלים, החושבים שרק להם ניתנה הארץ למורשה ואינן חפצים בחזרתם של אנשי הגלות (כנראה מסיבות פוליטיות). יחזקאל עומד על כך שגם בגלות ה' ממשיך להיות מקדש מעט עבור הגולים ואין הם נדחו (יחזקאל יא, טו-טז). מצד שני, גישה זו נאמרה גם על ידי חלק מהגולים שרצו להיטמע בבבל, וחשבו שהמצוות שייכות רק בארץ ישראל (יחזקאל כ, לב-לד).[8] גם כנגד גישה זו יחזקאל יוצא חוצץ.
מנגד, מפורסמים דברי הספרי:
דבר אחר ואבדתם מהרה, ושמתם את דברי אלה וגו', אף על פי שאני מגלה אתכם מן הארץ לחוצה לארץ היו מצויינים במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים, משל למלך בשר ודם שכעס על אשתו וטרפה בבית אביה אמר לה הוי מקושטת בתכשיטיך שכשתחזרי לא יהו עליך חדשים כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל בני היו מצויינים במצות שכשתחזרו לא יהו עליכם חדשים הוא שירמיהו אומר "הציבי לך ציונים" וגו' אלו המצות שישראל מצויינים בהם... (דברים פרשת עקב פיסקא מג)
מדברי הספרי עולה שמטרת המצוות בחו"ל היא לצורך שמירתן בגלות על מנת שיזכרו אותם בזמן בו ישראל יחזרו לאדמתם. המצוות מצד עצמן שייכות רק בארץ ישראל, ובזמן הגלות קיום המצוות זה רק על מנת שלא ישכחו. דברי הספרי הובאו בדברי הרבה מהראשונים שהבינו מהמדרש שעיקר קיום מהות המצוות (שבגופו) הוא דווקא בארץ ישראל.[9]
הרב קוק מביא בפתיחה לספרו עץ הדר את שיטת הרמב"ן בעקבות הספרי, ובעקבות כך דן ביחס בין מצוות שבגופו בין המצוות התלויות בארץ:
על פי דברי הרמב"ן.. שיסוד קיום כל המצוות כולן מצד ענינן הפנימי והתכליתי הוא רק בארץ. ולפי זה המצוות שאינן תלויות בארץ, הנוהגות גם כן בחו"ל, אינן מכוונות לתכליתן בחו"ל, כי אם מפני שהם מביאים את ישראל לשוב לארץ, והם משמרים את קדושתם, שבשובם לארץ לא יהיו צריכים להתחיל את סדרי החיים מחדש כעם צעיר אשר זה מקרוב בא על במת החיים.. וכלשון הספרי שהוא מקור הדעה הנשגבה והכוללת הזאת.. היחש הגדול של כל המצוות כולם אל ארץ ישראל, מביא אותנו אל הדעה האמיתית, שהנשמה הפנימית של כל המצות כולן אפילו של אותן שאינן תלויות בארץ היא תלויה גם היא באמת בארץ, ומאוירה המחיה נשמות הנה יונקות מרחוק כפי היכולת לצורך העמדת חיותם גם בחו"ל.. כמו שבמעמד החומרי הארץ היא הרכוש היסודי המעמיד את האדם ואת הגוי על רגליו, והיא המביאה אותו לכלל מעמד ביתר קניניו, אשר על כן 'כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם'.. על כן מתייחסת היא הקרקע לשארי האומניות בדמות יחש השורש אל הענפים של האילן, שהשורש הוא מקור החיים, ומ"מ מתי פעולתו יוצאת לאור? כשהוא מתפאר בענפיו הטובים והמסתעפים..
הרב קוק מתבסס על שיטת הרמב"ן ולמרות שהמצוות הלכה למעשה חלות גם בחו"ל הוא רואה את בסיס המצוות כתלוי במהותו בארץ. המצוות הנובעות מהקרקע הם הבסיס של האומה וממנה מסתעפות כלל המצוות. הרב קוק ממשיך ומסביר שמצוות אלו הנן הרכוש הרוחני היסודי של האומה, כמו שהקרקע היא הקניין הבסיסי של אדם. לאור כך מציע הרב קוק דרגת ביניים בין המצוות התלויות בארץ ובין המצוות התלויות בגוף:
על כן אגב מצוות התלויות בארץ שבהם מתגלה כח הקדושה האלוקית העליונה של חיי האומה היסודיים – הקרקע הרוחנית, שאגבם יש לנו תפיסה וקנין בכל המצוות כולן, גם באותן שהן חובת הגוף ונוהגות בפועל גם בחו"ל.. המצוות שנוכל לחשבן לאמצעיות בין שתי המערכות.. הן מצוות שהן חובת הגוף מצד עצמן, אבל הן קשורות לארץ ישראל בתכנן הגלוי.. המצוה המצויינה שכח הארץ הוא ניכר בה הרבה במצות הגוף היא מצות ארבעה מינים.. ביחוד זה החלק מהמצוה הבא ראשון בתורה 'פרי עץ הדר' שיחדתו התורה ביחוד של חשיבות משאר המינים, שאינו בא עמם באגודה...
ארבעת המינים היא מצוות התלויה בגוף אך יש לה קשר משמעותי לארץ ישראל מבחינת מהות המינים ומקום גדילתם. הרב קוק רואה במצווה זו כחוליה המקשר בין שני סוגי המצוות, ובעלת משמעות לקיום דווקא מפירות ארץ ישראל.[10]
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולאוהד פיקסלר
עורך: אסף בראון, תשע"ט
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                           http://vbm.etzion.org.il
האתר באנגלית:                     http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *
 
 
 
[1]    וראה בחזון עובדיה בעמוד נט סקירה של הראשונים החולקים על דעת הרמב"ם בנושא.
[2]    כך דעת הב"ח בסוף סימן שלא, שלא כדעת המשנה למלך על אתר והחזון איש (דמאי טו,ד). וראה במקורות הנוספים בחזון עובדיה תרומות ומעשרות עמודים מה-מט.
[3]    נעיר שמצאנו הבדלים בהגדרות הבסיסיות של הלכות  נוספות בספר זרעים. לדוגמא ראה בדברי הגרי"ד סולובייציק (קובץ חידושי תורה עמודים סו-סט) בהבדל בזמן החיוב בין מתנות עניים והפרשת תרו"מ.
[4]    ויתכן ונקודה זו קשורה לשאלה האם הפרשת תרו"מ היא מצווה חיובית או קיומית. האם יש חיוב להפריש תרומות ומעשרות או שמא רק כאשר אדם רוצה לאכול את הפירות הוא חייב להפריש. אם מבינים שהמצווה היא קיומית הרי שניתן להסביר מדוע פירות שמיודעים לייצוא יהיו פטורים עוד בהיותם בארץ. החיוב להפריש יכול רק במקום שאליו הם מיועדים ושם יהיה פטור משום שאין זה בארץ ישראל.
[5]    הרחיב בנושא זה הרב זוין במאמרו- 'קדושת הארץ בכלל והיום'.   
[6]    ראה בעניין זה בשיעורנו- 'יסודות בקידוש החודש, עם וארץ'.
[7]    וראה בספרו של הרא"ל קדושת אביב מעמוד 261.
[8]    ראה בספרו של יהודה אליצור- 'ישראל והמקרא', מעמוד 219 – 'שני נביאים מול ארבע מפלגות, ירמיהו ויחזקאל בימי גלות יהויכין'.
[9]    לדוגמא, רש"י דברים יא,יח; רמב"ן ויקרא יח,כה; רמב"ן דברים ד,ה; שו"ת הרשב"א קלד ועוד. מאמרים רבים נכתבו בנושא זה, ראה אלכסנדר קליין https://bit.ly/2JIdsoy ; פרופ' אביעזר רביצקי- 'הציבי לך ציונים', בתוך ארץ ישראל בהגות היהודית בימי הביניים.
[10] לגבי אתרוגי ארץ ישראל ראה גם את תשובת הרב מוהליבר (שו"ת מהר"ש מוהליבר) סימנים יח-יט.