'מצוות לאו ליהנות ניתנו'

  • הרב משה פינצ'וק

*

מפורסמת המימרא בשם רבא: "מצוות לאו ליהנות ניתנו". פחות ידוע הוא הדיון ההלכתי העומד מאחורי מימרא זו, שאת קוויו הבסיסיים ננסה לשרטט בשורות הבאות.

הסוגיה המרכזית בנושא זה היא הגמרא במסכת ר"ה כח ע"א:

"ואמר רבא: המודר הנאה מחבירו - מזה עליו מי חטאת בימות הגשמים, אבל לא בימות החמה. המודר הנאה ממעין - טובל בו טבילה של מצווה בימות הגשמים, אבל לא בימות החמה".

את ההבדל בין ימות החמה לימות הגשמים הסביר רש"י:

"חבירו מזה עליו בימות הגשמים - שאין כאן אלא הנאת קיום המצווה ומצוות לא ניתנו ליהנות. אבל לא בימות החמה - דאיכא הנאת הגוף".

הרושם הברור המתקבל מסוגיה זו הוא כי הדין ש'מצוות לאו ליהנות ניתנו', מתייחס רק להנאה שיש לאדם מעצם קיום המצווה - אשר אינה מוגדרת כהנאה, ואינו נאמר ביחס להנאת גוף רגילה המתלווית לקיום מצווה, כטבילה במעין ביום חם.

הרושם המתקבל מהסוגיה בנדרים טז ע"ב שונה. במסגרת דיון על הנשבע והנודר לעבור על מצווה, אומר אביי:

"אמר אביי: הא - דאמר: 'הנאת סוכה עלי' (הרי זה נדר, אפילו שהוא מחייב את האדם לעבור על המצווה), הא - דאמר: 'שבועה שלא אהנה מן הסוכה' (הרי זו שבועה על מה שכתוב בתורה ועל כן אינה חלה)".

על ניסוח הנדר או השבועה במונחים של הנאה נזעק רבא:

"וכי מצוות ליהנות ניתנו?! אלא אמר רבא: הא - דאמר: 'ישיבת סוכה עלי', הא - דאמר: 'שבועה שלא אשב בסוכה'".

דברי רבא תמוהים: אילו בישיבה בסוכה היתה רק הנאת קיום המצווה היתה שאלתו מובנת. אף הנודר הנאה מן הסוכה יכול לקיים בה מצוות ישיבה בסוכה כיון שהנאת קיום המצווה אינה הנאה על פי הדין, כיוון שמצוות לאו ליהנות ניתנו. אבל בישיבה בסוכה הלוא יש גם הנאת הגוף - "וסוכה תהיה לצל יומם מחורב ולמחסה ולמסתור מזרם וממטר". לגבי הנאה זו לא נאמר 'מצוות לאו ליהנות ניתנו', והמודר הנאה מסוכה יהיה אסור מצד הנאה זו. א"כ, תמיהת רבא אינה במקומה!

כדי להבין את דברי רבא בסוגיה זו, יש לומר ש'מצוות לאו ליהנות ניתנו' נאמר אף ביחס להנאת גוף הנלווית לקיום מצווה, בניגוד למסקנת הסוגיה בר"ה.

*

מצאנו, אם כן, סתירה בין הסוגיה בר"ה לסוגיה בנדרים, אודות היקף 'מצוות לאו ליהנות ניתנו' - האם זה נאמר רק לגבי הנאת קיום המצווה, או אף לגבי הנאת גוף הנלווית לקיום המצווה. סתירה זו מוצאת את ביטויה במחלוקת בין הראשונים:

"ומזה הפירוש דכתותי מכתת וכו', הוציא החכם רבי שמואל שקל ז"ל דבר שלא הוזכר בתלמוד, והוא שמותר לסכך הסוכה באיסורי הנאה... ואין לחוש במה שנהנה באיסורי הנאה בסוכה, דמצוות לאו ליהנות ניתנו. וה"מ יצ"ו הקשה מפני שיש לפקפק בזה, שהרי מצוות לאו ליהנות ניתנו, פירוש שהמצוות הם אצלנו עול ומחוייבים אנו לעשותם בעל כרחינו ולא להנאת עצמנו, הילכך סוכה בשעת עשיית המצווה שהיא הישיבה יש לנו הנאה לגוף מאיסורי הנאה באותה מצווה כלומר בצל... הילכך כל שהמצווה נעשית באיסורי הנאה אם בשעת קיום המצווה יש לו הנאה לגוף אסור ואם כן בצל סוכה הרי הוא נהנה בשעת קיום המצווה, ולפיכך אסור לסכך בעצי אשרה. ומיהו יש בזה דעת אחרת, ופירוש אחר במצוות לאו ליהנות ניתנו, ואמרו, שאף על פי שבשעת קיום המצווה איכא הנאה לגוף אין בכך כלום, ובלבד שלא יהנה אחר עשיית המצווה כגון המודר הנאה ממעין בימות הגשמים מותר לטבול בו, בימות החמה אסור. וטעמא דמילתא מפני שאחר שנטהר הרי הוא נהנה אחר עשיית המצווה".     (חידושי המאירי, עירובין יד ע"ב)

מסתבר, שמאחורי מחלוקת זו עומדות תפיסות שונות בהבנת אופי הדין 'מצוות לאו ליהנות ניתנו':

מאן דאמר ש'מצוות לאו ליהנות ניתנו' נאמר רק לגבי הנאת קיום המצווה גורס שנאמרה כאן הלכה בהגדרת הנאה; הנאת קיום מצווה אינה מוגדרת כהנאה, וכדברי רש"י:

"דמצוות לאו הנאה נינהו".    (ראש השנה כח ע"א, ד"ה 'ואם תקע יצא')

ואילו למאן דאמר ש'מצוות לאו ליהנות ניתנו' נאמר אף ביחס להנאת גוף הנלווית לקיום המצווה, יש להבין 'מצוות לאו ליהנות ניתנו' כמתיר, מעין עשה דוחה לא תעשה - קיום מצווה מתיר הנאת גוף אסורה הנלווית לקיומה.

בשם הגרי"ד סולוביצ'יק הוצע הסבר אחר לדעה זו: הגמרא בפסחים כה ע"ב-כו ע"א דנה בעניין הנאה הבאה לו לאדם בעל כרחו. נחלקו שם אביי ורבא האם היא מותרת או אסורה. בגמרא מבואר כי מחלוקת זו תלויה במחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה ב'דבר שאינו מתכוון' אם אסור או מותר. בביאור הסוגיה נראה לומר דהנאה ממילא מותרת, ואין לאסור הנאה (באיסורי הנאה) אלא כשהיא באה לו על ידי מעשה הנאה. ועל כן, כשאינו מתכוון אין כאן מעשה המתייחס אליו, וההנאה לא נאסרה.

על פי זה יש לומר שכשאדם עושה מעשה מצווה שיש בה הנאת הגוף, המעשה שלו מתייחס למצווה ומוגדר כמעשה מצווה. הוא אינו מתייחס להנאה ואינו מוגדר כמעשה הנאה. ההנאה נחשבת כאילו באה מאליה, ולפיכך היא מותרת.

*

ראינו, אם כן, שלש הבנות באופי 'מצוות לאו ליהנות ניתנו':

א. דין בהגדרת הנאה.

ב. מעין מתיר.

ג. דין בהגדרת מעשה הנאה.

יתכנו הבדלים בין ההבנות השונות באפשרות יישום 'מצוות לאו ליהנות ניתנו' במקרים מסויימים. נעלה כאן רק את המקרים, ונותיר לכם לעשות את החשבון...

א. האם 'מצוות לאו ליהנות ניתנו' נאמר רק ביחס למצוות דאורייתא, או אף ביחס למצוות דרבנן?

בעל המאור בסוגיה בר"ה התייחס לשאלה זו:

"וקיימא לן כרבא דאמר: 'מצוות לא ליהנות ניתנו', והמודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו בשופר של מצווה דוקא בשופר של ראש השנה שמצוותו מן התורה, אבל בחצוצרות בתענית - לא, והמודר הנאה משופר מותר לתקוע לו תקיעה של מצווה, לאפוקי גמיעת מים דלא שרי למיגמע ביה גמועי".

ב. האם 'מצוות לאו ליהנות ניתנו' נאמר ביחס למצווה שמהותה היא הנאה?

בפירוש רבי אברהם מן ההר על נדרים מח ע"א יש התייחסות לענין זה. הוא עוסק בדין המודר הנאה מספרי קודש, שאסור לו ללמוד מהם, וכך הוא כותב:

"ואיכא מאן דמקשה: והיאך נאסרים לקרות בספרים, והלא מצווה היא ומצוות לאו ליהנות ניתנו? ולאו קושיא היא, דלא שייך טעמא דמצוות לאו ליהנות ניתנו אלא במצווה שהיא תלויה במעשה... אבל מצוות לימוד, שהוא ענין ציור הלב וידיעת האמת, עיקר הציווי הוא כדי לצייר האמת ולהתענג וליהנות במדע לשמח לבבו ושכלו... הילכך לא שייך למימר במצוות תלמוד דלא ניתן ליהנות, שעיקר מצוותו היא ההנאה והתענוג במה שמשיג ומבין בלימודו".

ג. האם 'מצוות לאו ליהנות ניתנו' נאמר כשיכול לקיים את המצווה בצורה אחרת, ולהימנע בכך מאיסורי הנאה?

ברשב"א, נדרים טו ע"ב יש התייחסות לשאלה זו. בגמרא נאמר שהמדיר הנאה מאשתו - הנדר חל ואסור לשמש עמה. הקשה הרשב"א:

"ועדין קשיא לי, מכל מקום הא איכא מצוות פרייה ורבייה דרמיא עליה (ויהיה מותר באשתו מדין מצוות לאו ליהנות ניתנו)? ויש לומר דאינו מחוייב להקים זרע מזו דהא אפשר לו באשה אחריתי".

ד. אשה הרוצה לקיים מצווה שהיא פטורה ממנה, האם יכולה לסמוך על 'מצוות לאו ליהנות ניתנו' ולקיים את המצווה באיסורי הנאה?

 


* המאמר פורסם בגליון 355 של דף קשר - עלון לתלמידי ישיבת הר עציון.