מצוות מינוי דיינים

 

 

*בשיעור זה אנו מתחילים ללמוד את מסכת סנהדרין. בדומה למסכתות הקודמות בהן עסקנו, מסכת סנהדרין מקיפה נושא אחד מרכזי שכולל את סדרי בית הדין, הדיינים וסמכויות החוק והאכיפה. במהלך השיעורים ננסה להקיף את הנושאים העיקריים שהמסכת נוגעת בהם, וכן להרחיב בסוגיות נוספות שעולות במהלך הלימוד של המסכת.

 

מסכת זו מקיפה נושאים רבים וחשובים הלכה למעשה, וכן סוגיות שאנו מצפים ומקווים שישובו במהרה להיות הלכה למעשה. בשיעורים על המסכת נעסוק בעקרונות המשפט העברי, ונרחיב את נקודת המבט ביישום הלכות אלו בימינו ובדיונים הרבים שישנם בנושא זה בעיקר מאז תקופת קום המדינה.

השיעור השבוע מהווה הקדמה ללימוד פרק ראשון ועוסק במצוות מינוי דיינים בתקופת התורה ועד ימינו. בשבוע הבא נתחיל ללמוד את המשנה הראשונה שמהווה נושא כללי לכל הפרק הראשון, והוא ימשיך את דיוננו השבוע לגבי זהות בית הדין והאפשרות לחדש בימינו את בתי הדין האלו. 

ארץ ישראל וחו"ל

"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק"

                                                                       (דברים ט"ז,יח).

מצוות עשה מהתורה למנות רשות שופטת (-בתי דין ודיינים) ורשות מבצעת (-משטרה) שתאכוף את פסקי הדין ואת שמירת הצדק בעם ישראל. מטרת המצווה פשוטה וכפי שהרמב"ם כותב במניין המצוות:

"והמצוה הקע"ו היא שצונו למנות שופטים ושוטרים שיכריחו לעשות מצוות התורה ויחזירו הנוטים מדרך האמת אליה על כרחם ויצוו לעשות הטוב ויזהירו מן הרע...".

כדי שהתורה לא תשאר מנותקת מהחיים יש צורך לדאוג שעם ישראל יקיים את מצוות התורה וינהיג את חייו לפיה. התורה היא תורת חיים ולכן המשפט בארץ ישראל מתנהל לפי מצוות התורה, ועל ידי כך כל אחד מעם ישראל יוכל להגיע לשלמות אישית גבוהה.   

בפסוק אנו מוצאים תוספת שממנה משמע שהמצווה מוטלת על עם ישראל רק בארץ ישראל. התורה אומרת שיש למנות שופטים בכל עיר רק בערים אשר ה' נותן לשבטיך.

חיזוק להבנה זו ניתן להציע לאור סמיכות הפרשיות: סוף פרשת ראה עוסקת במצוות ראייה בשלושת הרגלים, והפרשה העוקבת למינוי הדיינים בתחילת שופטים עוסקת באיסור עבודה זרה בארץ ישראל. עצם המיקום של מצוות מינוי שופטים מפתיע שהרי לכאורה מיקומה הטבעי של הפרשה הוא סמוך לפרק יז מפסוק ח העוסק בשאלת הלכה מהסנהדרין שיושבת בלשכת הגזית. התורה מבחינה בין בתי הדין שמטרתם עשיית הצדק ובין הסנהדרין שמטרתה פסיקת ההלכה, ומשווה את עשיית הצדק להכרתת עבודה זרה מן הארץ^[1].

הרמב"ן בפירושו על הפסוק עומד על נקודה זו, וכותב כי הרמב"ם אכן פסק בדברי פשט הפסוק, כי מצוות מינוי שופטים היא רק בארץ ישראל. הרמב"ן אינו מסכים להבנה זו וסובר שגם בחו"ל יש חובה להקים בתי משפט על פי התורה אך אין גדר שבכל עיר יוקם בית דין כזה. בתי הדין יכולים להיות בכל מחוז ולפי הצורך, ואין חיוב להקים בכל עיר כמו בארץ ישראל. דברי הרמב"ן מבוססים על סוגיית הגמרא במכות:

"למדנו לסנהדרין שנוהגת בארץ ובחוצה לארץ; א"כ, מה תלמוד לומר 'בשעריך'? בשעריך אתה מושיב בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר, ובחו"ל אתה מושיב בכל פלך ופלך ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר"              (ז.).

כאמור, הרמב"ן הבין ששיטת הרמב"ם הינה שאין מצווה להקמת בית דין בחו"ל. כך כתב הרמב"ם בהלכות סנהדרין:

"אין אנו חייבין להעמיד בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר אלא בארץ ישראל בלבד, אבל בחוצה לארץ אינן חייבין להעמיד בית דין בכל פלך ופלך שנאמר תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלקיך נותן לך לשבטיך"

                                                     (פ"א, הלכה ב).

הרמב"ן הבין שבחו"ל אין כלל חובה להקים בית דין. ברם, ניתן להבין הלכה זו גם כשיטת הרמב"ן ולפי הגמרא במכות. לפי הרמב"ם אין חובה להעמיד בית דין בכל פלך ופלך, אך יש חובה להקים בית דין לפי הצורך או במציאות שנדרש לדון דין אמת, וכך מבין הרדב"ז על אתר. 

חיזוק להבנה זו ברמב"ם ניתן להביא מדבריו בספר המצוות. הרמב"ם (מ"ע קעו) מדגיש שרק בארץ ישראל ניתן לסמוך את חכמי הסנהדרין, וברגע שהם נסמכו הם יכולים לדון בארץ ישראל ובחו"ל. מדבריו בהלכה זו משמע שמצווה זו נוהגת בין בארץ ישראל ובין בחו"ל, וכמובן שיתכן ופרטי ההלכות יהיו קצת שונים אך עקרונית המצווה נוהגת בכל מקום.

לאחר ביטול הסמיכה

"אבל בזמן הזה לאחר שבטלה הסמיכה, כיון שכל המשפטים בטלים מן התורה, דכתיב לפניהם ולא לפני הדיוטות, ואנן הדיוטות אנן, ואין דיינין בחוצה לארץ אלא תקנה דשליחותיהו עבדינן (גיטין פח:), אין אנו חייבים במצות מינוי שופטים מן התורה כלל"     (רמב"ן שם).

מצוות מינוי דיינים כפי שתוארה בפסקאות הקודמות שייכת בזמן שהסמיכה עדיין קיימת. מרגע שבטלה הסמיכה סמכותם של הדיינים לדון השתנתה ותוקף החיוב שונה^[2]. עקרון זה מקובל להלכה וכך פוסק הרמב"ם בהלכות סנהדרין:

"אחד בית דין הגדול ואחד סנהדרין קטנה או בית דין של שלשה צריך שיהיה אחד מהן סמוך מפי הסמוך, ומשה רבינו סמך יהושע ביד שנאמר 'ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו', וכן השבעים זקנים משה רבינו סמכם ושרתה עליהן שכינה... ואחד הנסמך מפי הנשיא או מפי אחד מן הסמוכין אפילו לא היה אותו סמוך בסנהדרין מעולם...

אין קרוי אלקים אלא בית דין שנסמך בארץ ישראל בלבד והם האנשים החכמים הראויין לדון שבדקו אותן בית דין של ארץ ישראל ומינו אותם וסמכו אותן"

                                                                     (שם הלכות א,ד).

כיום שבטלה הסמיכה, יש לבחון מספר שאלות:

1. האם גם היום קיימת מצווה למנות דיינים?
2. מהיכן נובעת סמכות הדיינים בימינו?

הרמב"ן בפירושו על התורה שצוטט לעיל כותב כי כיום אין מצווה מן התורה למנות דיינים. לדעתו, בתי הדין כיום פועלים מתוך ההכרח לשמור על תיקון העולם, וזאת לאור העקרון של 'שליחותייהו קעבדינן' - כלומר הדיינים היום פועלים בשליחות הדיינים שהיו סמוכים.

הכלל של 'שליחותייהו קעבדינן' מופיע במספר גמרות:

"דבר אחר: לפניהם - ולא לפני הדיוטות! א"ל: אנן שליחותייהו קא עבדינן, מידי דהוה אהודאות והלואות. אי הכי, גזילות וחבלות נמי! כי עבדינן שליחותייהו - במילתא דשכיחא, במילתא דלא שכיחא - לא עבדינן שליחותייהו"           (גיטין פח:).

מדברי הגמרא אנו רואים שניתן לדון כיום על פי הכלל של 'שליחותייהו קעבדינן' רק בחלק מהנושאים. ניתן לדון בדיני הלוואות אך לא בגרימת נזק הואיל וכלל זה מועיל לדבר ששכיח (פירוט ההלכות השונות שניתן לדון בימינו לפי כלל זה ניתן לראות בדברי הטור חו"מ סימן א)^[3].

כאמור, על פי דברי הרמב"ן הדיינים היום אינם פועלים מחיוב התורה אלא מכוח תקנת חכמים. הגמרא בסנהדרין (ג.) כותבת שהדיוטות יכולים לדון במקרים מסוימים כדי שלא לנעול דלת בפני לווין, ולשיטתו ברור כי מדובר בתקנה משום תיקון העולם אך לא על דין תורה. כשיטה זו כותב גם הטור

"אבל האידנא דליכא סמיכה, כל הדיינים בטלים מן התורה כדכתיב לפניהם לפני אלהים הכתובים בפרשה דהיינו סמוכים, ודרשינן לפניהם ולא לפני הדיוטות ואנו הדיוטות אנו. לפיכך אין הדיינין מן התורה אלא דשליחותייהו דקמאי עבדינן"      (חו"מ סימן א).

ברם מספר אחרונים הבינו כי דין 'שליחותייהו' הינו בעל תוקף מהתורה. כך סובר למשל בעל נתיבות המשפט:

"הנה בהא דעבדינן שליחותייהו, משמע מהש"ס שהוא רק דרבנן, דקאמר (סנהדרין ג.) משום נעילת דלת. ולפעד"נ דבאמת הוא מדאורייתא, רק שנמסר לחכמים, ולא עשו אותנו לשלוחים רק במקום דאיכא נעילת דלת. תדע, דהא מקבלין גרים בזמן הזה מטעם דעבדינן שליחותייהו, וקידושיו קידושין ולא תפסי אח"כ קידושי שני, ואין כח ביד חכמים לעקור דבר תורה בקום ועשה. וכן מעשין אגיטין... אמנם הרמב"ן והרשב"א (יבמות מו:)  כתבו דהוא רק מדרבנן"   (ביאורים א,א).

בעל הנתיבות מבין שדין שליחותייהו הוא לא שליחות הלכתית רגילה, אלא שהסמכות לדון נמסרה לחכמים שבכל דור.

אחד הדיונים המרכזיים סביב כלל זה נוגע להלכות גיור. כידוע היום מגיירים גרים וברור שמדובר על דין תורה וממילא יש ראיה שדין שליחותייהו מהתורה. הראשונים שסוברים שתוקפו מדרבנן מסבירים שבדיני גיור אין צורך בבית דין של מומחין וניתן גם לגייר בבית דין של הדיוטות ולכן אין מכך ראיה.

הבנה דומה לדברי 'נתיבות המשפט' אנו מוצאים בתשובת הריב"ש שגם הוא מסביר שאין מדובר על שליחות הלכתית רגילה:

"דבהודאות והלואות עבדינן שליחותיהו, ההוא לאו שליחות גמור הוא, אלא רוצה לומר, דבמילתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס, אנחנו נעשה עצמנו כאלו אנחנו שלוחיהם. וכאלו ב"ד הגדול שבארץ ישראל, הממונין על כל ישראל מימות משה רבינו ע"ה, תקנו דבהנהו מילי יוכלו לדון מחכמי חוצה לארץ בלא סמיכה"   (סימן רכ"ח)

אף מדברי הר"ן בתחילת המסכת משמע שתוקף בתי הדין בימינו לא השתנה, אך מטעם אחר (ב: ד"ה ובדין הוא). הר"ן מסביר כי הסיבה שחכמים שאינם סמוכים אינם רשאים לדון נובעת מפאת כבודם של הסמוכים. מכיוון שחכמים מחלו על כבודם, וקבעו שגם הדיינים שאינם סמוכים ממשיכים בשליחותם, הרי שהמצווה קיימת בכל מקרה.

נושא זה של סמכות בתי הדין בימינו, העסיק רבות את פוסקי זמנינו. אמנם הרמב"ן שהזכרנו וכן הרמב"ם (פ"ה ה"ח) כותבים שסמכות בתי הדין נובעים מדין שליחותייהו, אך הרבה מהאחרונים הבינו שגם בימינו סמכות בתי הדין מהתורה. כך למשל כותב ה'ציץ אליעזר' לאור דברי הראשונים שהזכרנו וכן נושאי הכלים על הרמב"ם:

"עכ"פ מכל האמור יוצא שמדברי הרמב"ם יותר הדברים מוכיחים דס"ל שיש חיוב גם בזה"ז למנות דיינים"   (חלק טו,סט)^[4].

הרב וולדנברג מסביר שגם לפי שיטת הרמב"ן והטור יש לחלק בין שני מקרים: 1. מינוי שופטים קבועים - חיוב שאינו קיים היום. 2. כאשר יצעק המעוות חייבים מהתורה להקים בית דין ולשפטו לפי משפטי התורה.

לאור החילוק הפשוט שבין שני המקרים יש להעיר על גישה נוספת בנתינת משמעות הלכתית לבתי הדין והמשפט בימינו. כפי שהזכרנו, בסימן א הטור מרחיב בתחומים השונים שבתי הדין יכולים לדון לפי העקרון של שליחותייהו. ישנם תחומים שלכאורה בתי הדין כבולים וחסרי סמכות הלכתית. ברם, מיד בתחילת סימן ב אנו מוצאים מקור סמכות נוסף:

"אף ע"פ שלא הי' דנין בחוצה לארץ דיני נפשות ודיני מכות ולא קנסות אם ראו בית דין שצורך שעה הוא שהעם פרוצים בעבירות דנין בין מיתה בין ממון בין כל מיני עונש".

כאשר יש צורך שעה ועבור תקנת העולם התורה מאפשרת דרך עוקפת וניתן לדון במשפטים שלא פורשו בתורה. דברי הטור מבוססים על הגמרא בסנהדרין:

"תניא רבי אליעזר בן יעקב אומר: שמעתי שבית דין מכין ועונשין שלא מן התורה, ולא לעבור על דברי תורה, אלא כדי לעשות סייג לתורה. ומעשה באחד שרכב על סוס בשבת בימי יונים. והביאוהו לבית דין וסקלוהו. לא מפני שראוי לכך, אלא שהשעה צריכה לכך. שוב מעשה באדם אחד שהטיח את אשתו תחת התאנה, והביאוהו לבית דין והלקוהו, לא מפני שראוי לכך אלא שהשעה צריכה לכך" (מו.).

בדברי הבית יוסף על הסימן ניתן למצוא תשובות רבות של הראשונים שפסקו לפי הנהגת האומות על מנת להעמיד את האמת והצדק. הרשב"א בתשובה (ח"ג שצג) כותב שעל כך נאמר בגמרא בבא מציעא שירושלים חרבה היות ודנו בה דין תורה בלבד. יש צורך להבין את המציאות בכל דור, וניתן לפסוק שלא על פי דין תורה כדי להביא לתיקון המדינה^[5].

בתי דין של בני נח

אחד משבע המצוות שבני נח מוזהרים עליהן הינה 'דינים':

"וכיצד מצווין הן על הדינין? חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו, ולהזהיר את העם..."   (הלכות מלכים פ"ט, הלכה יד).

בפוסקים אנו מוצאים דיון כיצד דנים בבית דין של בני נוח שמתנהל לפי התורה: האם דנים לפי משפט העמים וחוקי המלכים או שמא כדיני ישראל.

בגמרא בסנהדרין (נו:) ישנה מחלוקת אמוראים מאיזו מילה בפסוק לומדים שבני נוח נצטוו על הדינים. רבי יוחנן לומד מהמילה 'ויצו' (בראשית ב', טז) ולדעת רבי יצחק לומדים מהמילה 'א-להים' (ויקרא כ"ד, טז). הרמ"א בתשובה מסביר מדוע הגמרא מרחיבה בהסבר מחלוקת האמוראים בדרך הלימוד:

"...ולכן נראה לומר שאין צריך לפרש חלוק שבין רבי יוחנן ורבי יצחק, כי הוא ברור כשמש בצהרים כי רבי יוחנן הלומד דינין מויצו סובר שבן נח אינו מצווה רק לשמור המנהג המדיני ולדון בין איש ובין אחיו ובין גרו משפט יושר, אבל אינו בדרך דיני ישראל שמסרם לנו משה מסיני, רק הוא חק נימוסי. ולכן לומד דינים מפסוק ויצו ולומד הג"ש מדכתיב כי ידעתיו וגו', שעדיין לא ניתנה התורה ולא היה לאברהם דינין אלו שניתנו לנו בסיני... ולכן סובר ר"י דלמידין דיני בני נח מויצו, כי דיני בני ישראל לחוד ודיני בני נח לחוד. ורבי יצחק רוח אחרת עמו, ולומד דינין מאלקים בג"ש דונקרב בעל הבית וגו', כלומר וסובר שדיני בני נח הן אותן דינים שנצטוו ישראל בסיני ולכן לומד אותן מקרא הנאמר בסיני והכל אחד. כן נראה לפרש סוגיא זו" (סימן י).

הרמ"א מבין שהחקירה שהעלנו נתונה במחלוקת אמוראים בגמרא בסנהדרין. במהלך התשובה הרמ"א מכריע שהלכה כרבי יצחק ויש לדון בבתי דין של בני נח כדיני התורה.

ברם, חלק מהאחרונים לא קיבלו את חידוש הרמ"א. הציץ אליעזר (הלכות מדינה ח"א ש"א פ"א) מקשה על פסק הרמ"א מפסק הרמב"ם לגבי גר תושב. מעמדו של גר תושב גבוה יותר מבן נח הואיל וקיבל על עצמו מקצת מצוות בפני בית דין^[6]. בהלכות מלכים (פ"י הלכה יא) כותב הרמב"ם שיש חובה שעם ישראל יעמיד בתי דין בשביל גר תושב והם יכולים לשפוט לפי דרכי משפט ששונים מהתורה. לאור כך נראה ברור שגם בן נח יכול לדון לפי דיני העמים, וכל זה כאשר הוא מקפיד על שבע מצוות בני נח^[7]. כך גם נראה שהבין הרב צבי פסח פראנק בדבריו על הברכה בייחוד המשפט העברי (שו"ת הר צבי מילי דברכות סימן ב).

הרב קוק הבין שהלכה זו נתונה במחלוקת הרמב"ם והרמב"ן:

"...אמנם יש להעיר קצת, שאצל בן נח י"ל דפסול מצד אומדנא יהיה פסול מהתורה, עפ"ד הרמב"ן בפי' התורה פרשת וישלח דענין הדינין אצל בני נח הוא רק מצד שיקול הדעת, ולא ע"פ גדרי תורה, י"ל דאומדנא לדידהו הוא ענין מספיק לגמרי. אבל גם בזה לא כל הדעות שוות, והרמ"א בתשו' סי' י' הכריע כדעת הרמב"ם שדינים דבני נח לפרטיהם הם דיני תורה דישראל, חוץ ממה שמפורש שהם משונים בזה, וא"כ הדר דינא די"ל שגם אצלם פסולים דאומדנא הוא מידי דרבנן, וכל ספק שבו הוא להקל, ובפרט במקום דחק ועיגון כנ"ד"                          (עזרת כהן סימן כב)^[8].

נעיר כי וודאי שתנאי הכרחי לקיום מצוות דינים בבני נח היא שהחוק יתנהל לפי היושר. וודאי שאנשי סדום או גרמניה הנאצית לא קיימו את מצוות דינים, למרות שזה היה החוק של המקום.

נסיים בדברי החזון איש בעניין זה:

 "וענין דיניהם היינו כשנתחייבו בדינים יש להם לחוקק חוקים לפי יושר בני אדם וטוב ההנהגה ואינם חייבים בדיני התורה, אלא במה שנאמר עליהם בפירוש"                   (ב"ק סימן י אות ג).

מצוות מינוי שוטרים

בתחילת השיעור עסקנו בדברי התורה בספר דברים המהווים את המקור למצוות מינוי דיינים. יש לזכור שחלק מהמצווה היא גם מינוי שוטרים שיהוו את הרשות המבצעת שתשמור בפועל על קיום המצוות. בעקבות העובדה שעצת יתרו כללה רק מינוי שופטים, כתבו חלק מהפרשנים^[9] שמדובר על תוספת של משה למצווה כדי שהמשפט יאכף. משה כיוון לדעתו של הקב"ה ובניסוח המורחב של המצווה בפרשת שופטים מופיעים שופטים ושוטרים. רוב הדיונים בעת החדשה עוסקים בחידוש המשפט העברי ובנסיונות לחדש את משפט התורה בדרכים שונות. ברם, האפשרות לחדש מינוי שוטרים שיתריעו ויאכפו את חוקי התורה נראית רחוקה מאיתנו אך יש לזכור שגם זה חלק מהמצווה.

עקרון זה מבואר בדברי המדרש תנחומא:

"פורש מן הדיין אין ספיקה ביד הדיין לעשות לו כלום, אלא אם כן מוסרו ביד השוטר והשוטר מוציא ממנו. אמר רבי אלעזר בן פדת: אלמלא סיטנו של יואב לא היה דוד יכול לעשות הדין וכן הוא אומר וימלך דוד על כל ישראל ויהי עושה משפט וצדקה לכל עמו ויואב בן צרויה על הצבא, וכי דוד ויואב שופטים כאחד, אלא כל מי שאינו שומע לדין מוסרין אותו ביד יואב ומוציא ממנו בעל כרחו..."   (שופטים סימן ב).

תפקיד השוטרים הוא להסתובב בשווקים ובחנויות ולתקן השערים והמדות ולתקן כל מעוות (הלכות סנהדרין א,ב). יש להדגיש שהשוטרים אינם אמורים לתפקד כ'אח גדול' שעוקב אחרי רמת הדתיות וקיום ההלכות, דבר המזכיר משטרים של דתות אחרות בימינו. כפי שיש משטרה בכל מדינה יש צורך במשטרה שתאכוף את חוקי התורה שכוללים את כל החיים וכפי שהרמב"ם הדגיש- שמירת הצדק בחנויות ובשווקים ותיקון המעוות.