מצוות ציצית – חלק א'

  • הרב ברוך גיגי

א. הפיכת בגד החול לבגד קדושה

בעבר תיארנו את המעבר מספר המדע לספר האהבה בפרשיות קריאת שמע. כפי שראינו, אנו מקבלים מסגרת של מצוות שבין תפילין ומזוזה שבפרשה הראשונה, לבין מצוות ציצית שבפרשה השלישית. בתווך, נמצאת פרשה שנייה, היא פרשת עול מצוות הכללית.

נעבור עתה לעמוד על יסודותיה של מצוות ציצית. מתוך כך, נוכל לעמוד על משמעותה ועל מהותה של מסגרת האהבה, הבוקעת מן המדע.

נעיין תחילה בפרשה עצמה:

"ויאמר ה' אל משה לאמר: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם ועשו להם ציצת על כנפי בגדיהם לדרתם ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת: והיה לכם לציצת וראיתם אתו וזכרתם את כל מצות ה' ועשיתם אתם ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זנים אחריהם: למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדשים לא-להיכם: אני ה' א-להיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לא-להים אני ה' א-להיכם" (במדבר ט"ו, ל"ז-מ"א)

פסוק ל"ח מגדיר את המצווה המוטלת על בני ישראל, ופסוקים ל"ט עד מ"א מטעימים את תכליתה של מצווה זו.

בולט לעין שחלק המצווה הוא בגוף שלישי, בעוד שחלק הטעם והתכלית הוא בגוף שני. נראה, שחלק המצווה נאמר למשה והוא היה אמור לומר את הדברים אל בני ישראל לא כלשונם ממש, אלא בתוספת הפירוש שקיבל מ-ה' אודות פרטי המצווה, היא התורה שבעל פה.

לפיכך, כתובים הדברים בגוף שלישי, משום שעיקרם הוא בדברי ה' אל משה, המצווה אותו על בני ישראל. משה אמור לומר את הדברים אל בני ישראל בתוספת הביאור, אולם את טעמי ותכלית המצווה משה אמור למסור ככתבם וכלשונם. נמצא שלעניין זה משה הוא צינור ישיר להעברת דבר ה' אל העם, כאילו דיבר ה' ישירות אל העם.

ברי הדבר, שקיים קשר בין פרטי המצווה בפועל לבין תכליתה, ובהמשך דברינו אף נעמוד על היבטים מסוימים של קשר זה. לעת עתה, נדגיש את העולה מאליו מן הפרשה: מצוות זו דורשת מן האדם לעשות ציצית על כנפי בגדיו. משמעות הדבר היא, שהאדם צריך לקחת את בגד החול שלו, אותו בגד שהוא לובש באופן טבעי, ולהטיל בו ציצית. בכך, הופך האדם את בגד החול שלו לחפץ של מצווה.

מעין זה עולה גם גם מהפסוק בספר דברים:

"גדלים תעשה לך על ארבע כנפות כסותך אשר תכסה ב-ה' "     (דברים כ"ב, י"ב)

על האדם לעשות גדילים על כסותו הרגילה שהוא מתכסה בה, ובכך לעשותה לבגד של מצווה.

ב. בין מצוות ציצית לתפילין ומזוזה

כבר בשלב זה, ניתן להבחין בשני הבדלים משמעותיים בין מצוות תפילין ומזוזה לבין מצוות ציצית. תפילין ומזוזה הן מצוות שהורתן ולידתן במישור המצוותי –  אין להן זיקה לסדר החיים הארצי של האדם. בהתאם לכך, תפילין ומזוזה הן חפצי קדושה. מצוות ציצית, כאמור, יסודה בסדר החיים הטבעי והארצי. האדם לובש בגד וכסות שהוא מתכסה בה, ולתוך סדר זה משתלבת המצווה. בהתאם לכך, אין כאן חפצי קדושה, אלא חפצי מצווה.

הפער בין תפילין ומזוזה לבין ציצית מייצג פער יסודי בין קבוצות אנשים שונות, ובין רמות שונות של עבודת ה'. המורכבות האנושית של גוף ונשמה, שנעה בין שמיים לארץ, יוצרת מתח מתמיד בין שאיפות הצמיחה הרוחנית לבין הצרכים האנושיים.

ישנם אנשים שכוחות הרוח הפועמים בהם עוצמתיים מאוד. אנשים אלו השכילו להגביר את הרוח והנשמה על הגוף, ורואים את מהות חיי האדם בשאיפת ההתעלות המתמדת למפגש ודבקות עם ה'. הם חיים את הנוכחות הא-לוהית בתחושת ממשות גדולה, מעוטרים בגופם בתפילין ומעטרים פתחי בתיהם במזוזה. אנשים אלו חיים את המפגש עם ה' בהתנהלותם היומיומית ובשגרת חייהם, ובדרך קבע הם נושמים אווירא דקדושה. אנשי התפילין והמזוזה הם, ביסודם, אנשי קודש.

מנגד, ישנם אנשים שרגליהם נטועות עמוק בארץ, וגופם נמשך אחריהם. הם חיים חיים ארציים, אם כי מידי פעם הם מקיימים מצוות ה', כפי הזמן והמקום. אין זה הופך אותם לאנשים השואפים את שאיפת הקודש. אדרבה, הם משלבים בין קיום מצוות לבין חיים אנושיים טובים ונוחים. אנשים אלה הם אנשי ציצית, שנדרשים לקחת את הבגד הפשוט הארצי, הכסות שמתכסים בה, ולראות אותו כבגד של מצווה. אין זו סתם מצווה אלא מצוות ציצית, שטיבה יבואר מיד.

ג. מהי הציצית?

הביטוי "ציצית" הוא כמעט יחידאי בתנ"ך. מלבד שלוש הופעותיו בפרשתנו, הוא מופיע פעם נוספת[1] ביחזקאל:

"ויקחני בציצת ראשי"    (יחזקאל ח', ג')

רש"י בפרשתנו כתב שני פירושים למילה ציצית:

"ועשו להם ציצת - על שם הפתילים התלוים בה, כמו (יחזקאל ח', ג') ויקחני בציצית ראשי[2]. דבר אחר ציצית על שם וראיתם אותו, כמו (שיר השירים ב', ט') מציץ מן החרכים'   (רש"י במדבר ט"ו, ל"ח)

לפירוש הראשון המוצע ברש"י, ציצית משמעותה קבוצת שערות או קבוצת פתילים היוצאת מכנף הבגד. ברוח זאת נראים הדברים גם אצל חז"ל:

"תנו רבנן ציצית, אין ציצית אלא ענף וכן הוא אומר ויקחני בציצית ראשי"   (מנחות מב.)

ובברייתא אחרת שם נאמר:

"ציצית אין ציצית אלא יוצא ואין ציצית אלא משהו"   (שם מא:)

כפי שכתב רש"י שם:

"תלוי ויוצא מן הכנף משהו"   (רש"י שם) 

לפירוש השני המוצע ברש"י, הזיקה היא לעניין הראייה, משהו שנועד לראות אותו. האובייקט של פעולת הראייה נקרא על שם הפעולה הנעשית בו. דהיינו: הציצית היא האובייקט שמציצים עליו, שרואים אותו (כלשון הכתוב "וראיתם אותו").

לאמיתו של דבר, שני הפירושים הללו מקיימים קשר הדוק ביניהם. לא בכדי הם נקראים על שם הראייה, כי הם נראים בזכות העובדה שהם יוצאים מן הבגד, ובכך הם בולטים. הם מציצים, והאדם מציץ עליהם ורואה אותם. בקיצור: יציאתם מן הבגד מציצה, וגורמת לתגובת ההצצה – הראייה.

הרשב"ם פירש את המילה "ציצית" בדרך שונה בכל פסוק. בתחילה כתב:

"ועשו להם ציצית – קבוצת פתילים"  (במדבר ט"ו, ל"ח)

ופסוק אחר כך כתב:

"פתיל הציצית הזה יהיה לכם לראייה שתראו אותו. כמו מציץ מן החרכים" (שם ל"ט)

מסתבר, שהרשב"ם ממקד את הראייה בפתיל התכלת הפותל את הלבן.

לשיטתו, המושג "ציצית" כקבוצת פתילים, מתייחס רק לחוטי הלבן. זהו שנאמר "ועשו להם ציצית על כנפי בגדיהם לדורותם". לאחר מכן אנו מצווים לתת על הציצית פתיל תכלת, "ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת". משעה זו שניתן פתיל התכלת נאמר "והיה לכם לציצית". כלומר, הרי הוא משמש ל"ציצית", דהיינו למוקד של ראייה.

בפסוק "ונתנו על ציצית הכנף", ניתן לפרש את מילת "על" בשתי דרכים:

  1. על=מעל. פירוש זה הוא כפשוטו, ואזי הפירוש הוא שפתיל התכלת מוטל על החוטי הלבן שהם הציצית. לפי זה, חוט התכלת עיקרו בכך שהוא פותל, דהיינו מלפף את הציצית.
  2. על=עם. אם מפרשים כמושג "עם", משמעות הדבר היא שבצד חוטי הלבן יהיו גם חוטי תכלת.

שני פירושים אלה תואמים את מחלוקת הראשונים בעניין כמות חוטי התכלת והלבן, וכן את תפקיד התכלת.

הרמב"ם (ציצית א', ו') סבור שדי בחוט אחד תכלת  ושבעה חוטי לבן, והוא רואה את חוט התכלת כפותל סביב הלבן. לדבריו, אין חוט התכלת בכלל הציצית, אלא בתפקיד של פותל בלבד.

לעומתו, רש"י ובעלי התוספות (מנחות לח. ד"ה התכלת ועוד) סוברים שמניין חוטי הלבן שווה למניין חוטי התכלת, ארבעה וארבעה. לשיטתם, התכלת משתלב לגמרי בתוך הלבן והופך אף הוא חלק מהציצית.

לעניות דעתי ברור, שהרשב"ם, המחליף את פירוש ה'ציצית' בין שני הפסוקים, סבור שהציצית המשמשת לראיה היא התכלת דווקא. מסתייע הדבר מן הרשב"ם עצמו, שבפסוק לט, שם הוא פירש את הציצית במוקד הראייה שבה, הביא את מדרש חז"ל אודות התכלת:

"וגם פתיל תכלת פירשו רבותינו לפי שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע לכסא הכבוד"    (רשב"ם שם)

לפי רש"י ותוספות, הרואים בלבן והתכלת יחדיו את הציצית, מסתבר שהראייה מתייחסת לציצית כולה.

ד. ראיה המובילה לידי זכירה

מצד אחד, הפסוק מדגיש את הראייה הנדרשת:

[א']"...וראיתם אותו וזכרתם את כל מצוות ה' ועשיתם אותם..." (במדבר שם, ל"ט)

מאידך, הפסוק מבקש להרחיק ראייה אחרת:

[ב']"...ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם" (שם)

ומיד אחר כך חוזר ומדגיש:

[ג']"למען תזכרו ועשיתם את כל מצותי והייתם קדשים לא-להיכם..."    (שם מ')

בשלב זה נתמקד בראיה הראשונה[3] ונשאל, כיצד מביאה הראייה לידי זכירת כל המצוות ועשייתן? בנושא זה דנו המפרשים.

רש"י כתב:

"וזכרתם את כל מצות ה' - שמנין גימטריא של ציצית שש מאות, ושמונה חוטים וחמשה קשרים הרי תרי"ג"   (רש"י שם ל"ט)

אולם, הרמב"ן דחה דבריו:

"ולא הבינותי זה, שהציצת בתורה חסר יו"ד ואין מנינם אלא חמש מאות ותשעים. ועוד, שהחוטין לדעת בית הלל אינם אלא שלשה (מנחות מא:), והקשרים מן התורה אינם אלא שנים, כמו שאמרו (שם לט.) שמע מינה קשר העליון דאורייתא .." (רמב"ן שם)

לפיכך פירש הרמב"ן:

"אבל הזכרון הוא בחוט התכלת, שרומז למדה הכוללת הכל שהיא בכל והיא תכלית הכל, ולכן אמר וזכרתם את כל - שהיא מצות השם. וזהו שאמרו (שם מג:) מפני שהתכלת דומה לים וים דומה לרקיע ורקיע דומה לכסא הכבוד וכו', והדמיון בשם גם הגוון תכלית המראות, כי ברחוקם יראו כולם כגוון ההוא, ולפיכך נקרא תכלת"   (שם)

מחלוקת זו שבין רש"י לרמב"ן משקפת את הנאמר לעיל, על היחס בין התכלת ללבן.

רש"י, שרואה את הציצית כמכלול כולו, מבין שמצוות ציצית יוצרת את זכרון משימותיו של האדם בעצם לבישתה. האדם המטיל ציציות בכנפי בגדיו מעיד על עצמו, בפעולה זו, שהוא מכהן ומשרת לפני ה'. נקודה זו עצמה מזכירה לו את משימותיו כולן: "וזכרתם את כל מצוות ה' ".

בדרך רמז הוסיף שעל פי הנהוג, לכתוב ציצית מלא, ולהטיל שמונה חוטים וחמישה קשרים, עולה הכול למניין תריג. אמנם, נראה שעיקר הזיכרון הוא מן הציצית עצמה, בהיותה מהלכת לצידו תדיר.

אולם, הרמב"ן רואה את מוקד הזיכרון בתכלת. היא מהווה סמל לזיקת האדם לקדוש ברוך הוא, הנרמז במילת כל[4], ומתבטאת למעשה במצוות ה' כולן.

ה. תהליך הזכירה

במסכת מנחות הובאו מדרשים שונים ומגוונים בעניין זכירה זו:

"ורבנן האי וראיתם אותו מאי עבדי ליה מיבעי להו לכדתניא וראיתם אותו וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת התלויה בו ואיזו זו זו קרית שמע דתנן מאימתי קורין את שמע בשחרית משיכיר בין תכלת ללבן.

ותניא אידך וראיתם אותו וזכרתם ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת הסמוכה לה ואיזו זו זו מצות כלאים דכתיב לא תלבש שעטנז צמר ופשתים יחדו גדילים תעשה לך.

תניא אידך וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' כיון שנתחייב אדם במצוה זו נתחייב בכל מצות כולן ור"ש היא דאמר מצות עשה שהזמן גרמא היא תניא אידך וראיתם אותו וזכרתם את כל מצות ה' שקולה מצוה זו כנגד כל המצות כולן.

ותניא אידך וראיתם אותו וזכרתם ועשיתם ראיה מביאה לידי זכירה זכירה מביאה לידי עשיה.

ורשב"י אומר כל הזריז במצוה זו זוכה ומקבל פני שכינה כתיב הכא וראיתם אותו וכתיב התם את ה' אלהיך תירא ואותו תעבוד"  (מנחות מג:)

המדרש הראשון מצמצם את הזכירה למצווה אחת בלבד, היא מצוות קריאת שמע.

יש כאן קושי ברור: התורה אומרת וזכרתם את כל מצותי, והמדרש טוען וזכרתם מצווה אחת. שנית, הזיכרון לא בא בדרך הפשוטה שקוראים פרשת ציצית כחלק ממצוות קריאת שמע, וממילא המתבונן בציצית נזכר בקריאת שמע. המדרש יוצר זיכרון מורכב מעט: הרואה את פתיל התכלת בצד הלבן, אמור להיזכר במשנת ברכות הדנה בזמן קריאת שמע של שחרית וקובעת משיכיר בין תכלת ללבן, ובזה הוא נזכר בקריאת שמע.

הוצרך המדרש להביא את האדם למשנה בברכות, על מנת להזכיר אותו במצוות קריאת שמע. זאת, במקום לנקוט בדרך הפשוטה יותר, לכאורה.

אף המדרש השני, הקושר את ציצית עם כלאים, מצמצם את הזיכרון למצווה אחת. אולם, מבחינה אחרת, כאן הקושי גדול יותר, מצוות כלאים, עם כל מעלתה, אינה משמעותית עד כדי כך, שנאמר שזכירתה היא בעלת משקל. אין היא כקריאת שמע, שניתן לראותה מצווה בעלת משקל, המשפיעה על מכלול עבודת ה' של האדם.

מדרש נוסף קשה מאוד הוא המדרש האחד לפני האחרון שהובא: "וראיתם אותו וזכרתם ועשיתם ראיה מביאה לידי זכירה זכירה מביאה לידי עשיה". לא ברור מה הוסיף מדרש זה על הכתוב, שהרי זהו בדיוק הנאמר בכתוב, שראיה מובילה לזכירה, ומשם לעשיה[5].

נתבונן תחילה במדרש האחרון שהזכרנו, ומתוך הבנתו נוכל להתמודד גם עם שני המדרשים הקודמים. נראה, שהמדרש מבקש להדגיש שמדובר בתהליך, ולא בתוצאה ישירה ופשוטה.

הרושם העולה מן הפסוק הוא, שברגע שאדם רואה את הציצית או את פתיל התכלת, הוא מיד נזכר במצוות ה' ועושה אותן. אולם, המציאות מוכיחה שאין הדבר כן, ולפיכך ביקשו חז"ל 'להאט'  את הקצב. חז"ל מבקשים לומר לנו שבתהליך ארוך, ראייה יכולה שתביא לידי זכירה, וזכירה אפשר שתביא לידי עשייה. מדובר בתהליכים ארוכים ולעיתים נפתלים, הכרוכים באסוציאציות מורכבות, שמקרבים את האדם למפגש עם השכינה.

לפי דברים אלו, עיקר חידושו של המדרש הוא במילים: "מביאה לידי", שמדגישים שאין מדובר בקמיע אוטומטי, אלא בתהליך נפשי ארוך ומפותל.

מעתה, נקל להבין גם את המדרשים הראשונים,  המצמצמים את הזכירה למצווה אחת ובדרך נפתלת,  לא בדרך המלך. מראיית מצוות ציצית אפשר להיזכר במצוות קריאת שמע בהליך פשוט, ואפשר להיזכר רק לאחר שהנזכרים במשנת מסכת ברכות, ובהלכות זמני קריאת שמע. לעיתים, הלב יוביל אותו דווקא למצוות כלאים.

כך מתנהל לו הלב האנושי, שהוא עקוב ונפתל. כדברי ירמיהו (י"ז, ט') "עקוב הלב מכול ואנוש הוא מי ידענו". מצוות ציצית היא מצווה שאמורה לעורר את האדם, החי את חייו הארציים, בלא מתח רוחני משמעותי.

מצוות ציצית המלווה את האדם בכל פעילותו, יכולה לעורר אותו מידי פעם לכיוון זה או אחר. לעיתים, יש תקווה של פריצה של זיכרון משמעותי ומהותי שיכול לגרום לשינוי משמעותי בעולמו של האדם, ולהביא לתוצאה המיוחלת: ה' נראה לי.

 

[1] אמנם הביטוי מופיע פעם נוספת בישעיהו, שם כתוב:

"והיתה ציצת נבל צבי תפארתו"  (ישעיהו כ"ח, ד')

אולם, שם ברור שהכוונה היא "ציץ נובל", וצורת הנקבה היא במליצת השירה. ועיין עוד בפנים שאפשר שגם צורת הציצית בתורה וביחזקאל היא בקרבת משמעות לציץ.

[2] והשווה דברי נכדו, הרשב"ם:

 "ציצית - כמו בציצת ראשי. קבוצת פתילים תלוין כשער הראש"   (רשב"ם שם)

[3] הראיה השניה והשלישית יידונו, בעזרת ה', בשיעור הבא.

[4] מן המילה תכלת, והיא מידה ממידות ה': ברכתו עלינו הכוללת את הכול.

[5] אין לומר שמגמת המדרש היא לקבוע עיקרון על, המתקיים תדיר במציאות. דהיינו, לומר לנו שקשר זה בין זכירה לראייה ולעשייה אינו רק בציצית, אלא בכל תחום בחיים. לא נראה כך מלשון המדרש, וגם מסתבר שדבר פשוט הוא שאין לצמצם מבט זה לציצית בלבד.