מצוות קבורת המת

הרב אורן דובדבני (מחזור כ"ג)*

"השליט במטה ובמעל, ממית ומחיה, מוריד שאול ויעל...".     ( מתוך "צדוק הדין")

העיסוק בדיני קבורה במקורותינו הוא קדום ביותר. כבר בספר בראשית ניתן למצוא עדות לחשיבות הרבה שמייחסת התורה לכל מה שנוגע לקבורת המת, וזאת החל במאמצים שעושה אברהם אבינו לקנות חלקת קבר לשרה אשתו, וכלה באזהרה שמזהיר יעקב את בנו "אל נא תקברני במצרים" (בראשית מז, כט).

הציווי הפורמאלי לגבי קבורת המת מופיע בפסוק בספר דברים. התבוננות בפסוק מראה כי המצווה מנוסחת כעשה ולא תעשה:

"לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא כי קללת אלוהים תלוי ולא תטמא את אדמתך אשר ה' א-להיך נתן לך נחלה".   (דברים כא, כג)

השאלה הנשאלת היא, כמובן, מהו היחס בין שני חלקי הצווי. כמו כן, יש לברר מה היחס בין הרוגי ב"ד, שעליהם נאמר הפסוק בתורה, לבין מצוות הקבורה הכללית שמקורה, ע"פ הגמ' בסנהדרין מו ע"ב[1], הוא פסוק זה.

הרדב"ז נזקק לשאלה זו באופן עקיף בתשובותיו. בחלק א' נשאל הרדב"ז מדוע אין מחייבין לקבור את המת, שמת ביום, קודם שקיעת החמה. וזו לשון השאלה:

"שאלת ממני אודיעך דעתי על מה סמכו שימות המת בחצי היום ואין קוברין אותו עד חצי הלילה. ואמרו קצת משכילים כי דבר זה אסור משום דכתיב 'לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא' ואמרינן כל המלין את מתו עובר בלאו זה ואם הלינו לכבודו מותר, וא"כ היכא משום כבוד המת ניחא אבל היכא דליכא כבוד המת על מה סמכו".      (סימן שיא)

לא נעמוד כאן על תשובתו של הרדב"ז בשלמותה, תשובה ארוכה ובסיסית בכל מה שנוגע לדיני קבורה, אולם מעצם שאלתו של הרדב"ז עולה אבחנה בסיסית וחשובה באשר לשאלה בה פתחנו - הפסוק על שני צדדיו, העשה והלא תעשה, מתייחס לדעת הרדב"ז אך ורק להרוגי ב"ד, ואילו לגבי שאר מתים לא נאמר אלא לא תעשה של 'לא תלין'. וזה לשון הרדב"ז בתשובה:

"דדוקא לגבי הרוגי ב"ד איכא לאו ועשה, אבל גבי מלין את מתו אין שם אלא לאו לבד. וכן תמצא שלא הזכירו בתלמוד ולא הפוסקים אלא כל המלין את מתו עובר בלאו, והיה להם לומר ומצות עשה לקוברו ביום המיתה".      (שם)

כנימוק לדבריו נותן הרדב"ז הסבר שניתן להבינו כהסבר טכני:

"וטעמא דמלתא, דבשלמא הרוגי ב"ד היו דנין אותם בבקר ויש שהות ביום לקוברם... אבל במיתה, איפשר שימות סמוך לשקיעת החמה, ואי איפשר לקיים בו 'כי קבור תקברנו ביום ההוא' ".   (שם)

אלא שהסבר טכני כזה אכן מצריך אותנו לדון ביחס שבין שני צדדי המצוה, והאם הטעם של "קבר תקברנו", שנאמר רק לגבי הרוגי ב"ד, זהה עם הטעם של "לא תלין", שנאמר גם לגבי שאר מתים. כך ודאי סבר הרדב"ז, אך ניתן לחלוק ולומר ש"קבר תקברנו" נאמר רק לגבי הרוגי ב"ד מצד עצם היותם כאלו, מה שאין כן בשאר מתים, שזהותם מחייבת אך ורק את "לא תלין". את ההבדל ניתן לנסח בשני אופנים:

א. "לא תלין" מהווה הרחבה מסוימת, בדרגה נמוכה יותר, של "קבר תקברנו"; אופי הציווי זהה, אך עוצמתו שונה.

ב. "לא תלין" אינו דין עקרוני בהרוגי ב"ד, וטעמו שונה מהטעם של "קבר תקברנו", שאכן מהווה דין מרכזי בהרוגי ב"ד.

הרמב"ם, בהעתקתו הלכות אלו, מנסח את דבריו בצורה שבה ניתן להסיק כי לדעתו אכן חלוק הטעם של "לא תלין" מהטעם של "קבר תקברנו". בהלכות סנהדרין פרק טו הלכה ז מבאר הרמב"ם מהם פרטי מצוות הנתלין (הרוגי ב"ד), ומציין את הלאו של "לא תלין". לאחר מכן, בהלכה ח, קובע הרמב"ם שיש בהרוגי ב"ד מצוות עשה של "קבר תקברנו", ורק אח"כ הוא מדבר על איסור הלנה בשאר מתים. ברור, א"כ, שהרמב"ם מחלק בין הרוגי ב"ד לבין שאר מתים.

אם ננסה להגדיר את החילוק הנ"ל של הרמב"ם, נראה לומר שהחילוק בין הרוגי ב"ד לבין שאר מתים הוא, שאם הרוג ב"ד אינו נמצא עוד על העץ אין בזה איסור ד"לא תלין", אפילו אם הוא מוטל על הקרקע, אלא שיש חובה לקוברו מצד הדין האחר של "קבר תקברנו". בשאר מתים, לעומת זאת, ישנו ריבוי מיוחד מ"תקברנו" שממנו למדים שיש בהם לא תעשה של הלנה[2].

העולה מתוך דברינו הוא שאופי איסור ההלנה בהרוגי ב"ד שונה מבשאר מתים. בהרוגי ב"ד הדבר נובע מהנאמר במשנה בסנהדרין, שם מובא טעם כפול לאיסור זה:

"ואם לן - עובר עליו בלא תעשה, שנאמר: לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו כי קללת אלהים תלוי וגו', כלומר, מפני מה זה תלוי - מפני שבירך את השם, ונמצא שם שמים מתחלל. אמר רבי מאיר: בשעה שאדם מצטער, שכינה מה לשון אומרת? קלני מראשי, קלני מזרועי! אם כן המקום מצטער על דמן של רשעים שנשפך - קל וחומר על דמן של צדיקים".     (מו ע"א)

איסור הלנה בשאר מתים, לעומת זאת, הוא ריבוי מהדין של חיוב קבורה שבהרוגי ב"ד, הנלמד מ"קבר תקברנו". הדברים מוכחים מדברי הראשונים. לא פעם קושרת הגמרא את מצוות הקבורה עם היסוד של מניעת בזיון המת. לאור הדברים הנ"ל ניתן לבוא ולקבוע כי אופי הבזיון, אותו מבקשת התורה למנוע בהרוגי ב"ד, שונה מבשאר מתים - בהרוגי ב"ד הבזיון שאותו יש למנוע הוא בזיון כלפי מעלה, כפי שבא לידי ביטוי במשנה לעיל. כך גם הסביר זאת הרמב"ם בספר המצוות:

"והמצוה הס"ו היא, שהזהירנו מעזוב התלוי ללון על עצו, כדי שלא יתחדש מזה פרסום ברכת השם בהתבוננות כשנראה שאנחנו לא נתלה זולת מגדף ועובד עבודה זרה שבא בו גם כן 'את י"י הוא מגדף'. והאזהרה מלאו זה הוא אמרו יתעלה 'לא תלין נבלתו על העץ' ".   (מצוות לא תעשה סו)

מקום נוסף שבו בא לידי ביטוי החילוק הנ"ל הוא בגמ' בסנהדרין דף מו ע"ב, שמסתפקת מה דינו של האומר לא תקברוני. הספק של הגמ' הוא האם קבורה היא משום כפרה, ואז יש לאדם זכות לבחור שלא לכפר על חטאיו ולא להקבר, או משום בזיון, הכולל את בזיון של בני המשפחה וכל ישראל. ברור, שאם יש כאן בנוסף לכך בזיון כלפי מעלה, לא שייך כלל להסתפק בכך שחיייבים לקוברו[3].

בדרך זו הלכו כל הראשונים ופירשו שאין במקרה של קבורה רגילה אלא בזיון החיים, בניגוד למקרה של הרוג ב"ד, ולכן היה מקום להסתפק.

נעיין עתה בדברי התוס' בסוגיה:

"וא"ת והא איכא כפרה טפי בשלא נקבר משנקבר, כדתניא בשמעתין (לקמן מז.) סימן יפה לו למת שנפרעין ממנו לאחר מיתה... וי"ל דלאו לא נקבר כלל קאמר אלא לא נקבר לפי כבודו. והאי בזיונא דהכא לאו בזיונא דמת קאמר, דאם כן - אמאי לא כל כמיניה? אלא בזיונא דמשפחתו, אבל למת אין לו בזיון אם אינו שוכב על המטה בכבוד".    ( ד"ה קבורה משום בזיונא)

לכאורה צ"ע, לשם מה סיימו התוס' ואמרו שלמת אין בזיון, הרי בכל אופן ישנו הצד של בזיון המשפחה עליו!

עוד יש לשאול, מנין לתוס' שלמת אין בזיון, הרי להלן מוכיחה הגמ' שאיסור הלנה הוא מחמת בזיון, וא"כ ודאי שיש למת בזיון.

על מנת לענות על שתי שאלות אלו צריך, כנראה, להבין שהתוס' חילקו גם הם בין הרוגי ב"ד לשאר מתים. לדעתם, בזיונם של הרוגי ב"ד נובע מהטעם שהובא לעיל, שיש בכך בזיון לשכינה וכדו', ואילו בזויו של מת "רגיל" הוא רק מכך שלא ביצעו בו קבורה כתיקונה (אותה יש לעשות מתוך כבוד המת ודרך ארץ), וכדרך אגב הוא מתבזה. ביזויו של הרוג ב"ד נובע מהגדרתו כהרוג ב"ד, בעוד שביזיונם של שאר מתים הוא פועל יוצא של חיוב הקבורה. הגמרא לא יכלה לנמק את חיוב הקבורה בכך שיש ביזוי למת, שכן על מנת שיהיה בזיון בכלל צריכים להניח, ע"פ הנ"ל, שיש כבר חיוב קבורה ברקע.

העולה מתוך דברינו הוא, כי במצווה הכוללת של קבורת המת נאמרו שתי הלכות:

א. החובה לקבור, אשר לגביה נסתפקו בגמרא האם היא משום בזיון או משום כפרה.

ב. איסור הלנת המת, אשר בשאר מתים נובע מכך שנאמרה בהם חובת קבורה.

יתכן שיש ראיה למסקנה זו מדברי ה"אור שמח" בפרק טו מהלכות סנהדרין, הלכות ח. הגמרא בדף מו ע"א דנה במקרה שבו אדם הלין את מתו ע"מ להביא לו תכריכים וארון וקובעת כי "הלינהו לכבודו, להביא לו ארון ותכריכים - אינו עובר עליו". ה"אור שמח" מדייק מלשון הגמרא שאע"פ שלא עבר על לא תעשה, עדיין יש בכך איסור. הוא אינו מפרט מהו הגדר של איסור זה[4]. מכל מקום, יוצא מדבריו שישנה חובת קבורה כללית המנותקת מהעשה והלאו ואינה תלויה בזמן.

לאור הנ"ל יש מקום לעיין מחדש בדבריו של הרדב"ז בנדון זה. העובדה, כי הרדב"ז נזקק לחילוק הטכני בין שני סוגי המתים, אולי מורה על כך שהוא חולק על מסקנת התוס' ו"האור שמח", הסוברים שישנה חובת קבורה כללית שאינה פועל יוצא ממה שנאמר בהרוגי ב"ד, ולכן הוא נדרש לתלות את דיני מת פשוט בדיני הרוג ב"ד.

מכל מקום, מדברינו מתבקשת נפקא מינה להלכה: גם אם כבר נשתהו בקבורה, ואפילו הייתה שהיה זו משום היתר של "הלינהו לכבודו", הרי שלפי ה"אור שמח" עדיין קיימת חובה למהר את הקבורה ככל שניתן. הקבורה הרי היא כ"זריעה", כרקבון שכל יעודו הוא פריחה בעתיד. מי יתן והשיבה אל העפר תהיה ראשיתה של התחיה העתידית.