מציצה בפה

  • הרב דוד ברופסקי
הקדמה
 
אחד מהאספקטים השנויים ביותר במחלוקת בנוגע לברית המילה הינו המציצה בפה. כפי שנראה, הגמרא (שבת קלג ע"א) מציינת את ה'מציצה בפה' כאחד משלושת חלקיו של טקס המילה. לאחר המילה והפריעה, המוהל מניח את פיו ישירות על מקום הפצע, על מנת 'לשאוב' ממנו דם.
 
בשנים האחרונות, פרקטיקה זו ספגה ביקורת מכיוונים בריאותיים – החשש הוא כי החלפת חומרים שכזו עלולה להדביק את המוהל או את התינוק בהרפס או במחלות זיהומיות אחרות. בעוד יש הממשיכים להחזיק במנהג העתיק, יש המבצעים את המציצה באמצעות צינור (או 'קש') מזכוכית, ונמנעים לחלוטין ממגע עם התינוק.
 
השבוע, ננסה לתמצת את ההבנות השונות בנוגע לדין 'מציצה בפה', ונתייחס למחלוקת המלווה סוגיה זו במשך כמעט שלוש מאות שנה.
 

מקור הדין

המשנה (שבת קלג ע"א) קובעת:

עושין כל צרכי מילה [בשבת] מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליה איספלנית וכמון.ד
 
משנה זו מציגה את מהלכו של טקס הברית – מילה, פריעה ולאחר מכן מציצה – ומלמדת כי כל שלושת השלבים יכולים להיעשות בשבת.
 
מדברי התלמוד נראה כי המציצה היא הליך רפואי, הנועד להגן על התינוק מפני זיהום. ואמנם, הגמרא מסבירה כי על אף שמצד הדין הייתה צריכה המציצה להיות אסורה בשבת, ההיתר לבצע אותה לאחר המילה נובע מכך שהימנעות ממציצה עשויה לגרום לסכנה. למעשה, הגמרא אף משווה בין המציצה לבין החלק האחרון אותו מתארת המשנה – הנחתה של התחבושת.
 
הגמרא למעשה מודאגת כל כך בנוגע לשלומו של הילד עד כי רב פפא קובע ש'האי אומנא דלא מייץ סכנה הוא ועברינן ליה' – כלומר: מוהל שאינו מבצע את המציצה בפה מסכן את הילד ועל כן אנו מעבירים אותו מתפקידו.
 
הרמב"ם (מילה ב, ב) מתאר את המציצה בפה:
 
ואח"כ מוצץ את המילה עד שיצא הדם ממקומות רחוקים כדי שלא יבא לידי סכנה וכל מי שאינו מוצץ מעבירין אותו ואחר שמוצץ נותן עליה אספלנית או רטייה וכיוצא בהן.
 
יש המסבירים כי המציצה לא נועדה רק לצרכי בריאותו של הילד, אלא יש לראותה גם כחלק אינטגרלי מטקס הברית. ראייה לגישה זו ניתן למצוא בעיקרון 'ציצין המעכבין את המילה'. הגמרא (שבת קלג ע"ב) מורה כי בשבת, המוהל חייב להיזהר לחתוך רק את הציצין שהסרתן מהווה חלק אינהרנטי מהמילה.
 
דתנו רבנן המל כל זמן שהוא עוסק במילה חוזר בין על הציצין המעכבין את המילה בין על הציצין שאין מעכבין את המילה פירש על ציצין המעכבין את המילה חוזר על ציצין שאין מעכבין את המילה אינו חוזר.
 
הגמרא מורה כי כל עוד המוהל עוסק במעשה המילה הוא יכול להמשיך ולחתוך אף את הציצין שאינם מעכבים את המילה.
 
הראשונים חלוקים ביניהם בנוגע לשאלה האם מוהל שגמר את שלב הפריעה אך עוד לא ביצע את המציצה בשבת, יכול להמשיך ולהסיר גם את הציצין שאינן מעכבין את המילה. הרמב"ם (מילה ב, ו, וראו עוד בר"ן, שבת קלג ע"ב, הנראה כחולק על פירוש זה) סובר כי כל עוד המוהל לא ביצע את המציצה, הוא יכול להמשיך ולחתוך איזו חתיכת עור שהוא רוצה. פסיקה המרמזת כי המציצה מהווה חלק אינטגרלי מהמצווה (ראו עוד בקונטרס 'זיכרון מרדכי' של ר' יצחק פייגנבאום).
 
באופן דומה, יש המסבירים את המנהג לשפוך את דם המציצה לתוך חול או עפר, כפי שנעשה לערלה עצמה, כראייה לכך שהמציצה היא יותר מסתם הליך רפואי, אלא מנהג בעל ערך מוסף. מנהג זה, המיוחס למהרי"ל, מובא על ידי הרמ"א (יו"ד רסה, י) כמעשה ראוי.
 
הפרקטיקה של מעשה המציצה בפה אוגדה וסוכמה על ידי הראשונים, כמו גם על יד השולחן ערוך (יו"ד רסד, ג).
 

מציצה באמצעות ספוג

תפקידה של המציצה בפה נותר מרכזי ומשמעותי במהלך ימי הביניים. אכן, בפיוט הנאמר באופן מסורתי אחרי ברכת המזון החותמת את טקס המילה, נאמר:

הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ הַמָּל בְּשַׂר הָעָרְלָה, וּפָרַע וּמָצַץ דְּמֵי הַמִּילָה, אִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵרָצֶה עֲבוֹדָתוֹ פְסוּלָה. אִם שלוֹש אֵלֶּה לא יַעֲשֶׂה לָהּ.
 
שלושת שלבי המילה השתמרו אפוא כמרכיבים שווי מעמד של טקס הברית.
 
הרב ישראל ליפשיץ (1782-1860), בפירושו למשנה 'תפארת ישראל' (שבת יט, ב) תוהה האם מציצה בפה היא אכן שלב הכרחי בביצוע המצווה. מסקנתו היא כי מכיוון שאפילו הרופאים מודים שיש תועלת רפואית כלשהי במציצה (על אף שמראשית דבריו נראה כי הרופאים בסך הכל מתנגדים למציצה) – הרי ש'אין לנו אלא דברי חז"ל'.
 
עם פריחתה של התנועה הרפורמית והתגברות הערעורים על המנהגים היהודיים בצורתם המסורתית, עלתה מספר פעמים השאלה עד כמה בכלל נצרכת המציצה.
 
בשנת 1837, הרב אליעזר הורביץ, תלמידו של החתם סופר ומחבר הספר 'יד אליעזר', פנה לרבו בשאלה, כאשר מספר תינוקות שנימולו על ידי אותו המוהל חלו במחלה. הרופא המקומי קבע כי המוהל היה אחראי למחלתם, בשל המציצה בפה שביצע. הרב הורביץ דיווח כי הרופא המקומי עמד על כך שהנחת ספוג על מקום הפצע תביא לאותם תוצאות רצויות של המציצה, ללא הסיכון בהעברת מחלות.
 
החתם סופר מקבל את ההצעה של תלמידו וכותב:
 
"ויפה כתב, כי לא נמצא מציצה בפה דוקא כי אם למקובלים שאומרים למתק הדין ע"י פה ושפתים. ואין לנו עסק בנסתרות, היכא דאיכא למיחש לסכנתא כל דהוא... ואם כן אין לנו אלא להוציא את הדם ממקומות הרחוקים, יהיה על איזה פעולה שיהיה.
 
ויש להאמין המומחים על זה איזה פעולה שתפעול כמו מציצת השפתים... ופרק רבי אליעזר דמילה יליף רב פפא דומיא דאספלנית וכמון שהוא משום סכנה, הכי נמי במציצה. והרי כמון ואספלנית גופא אין אנו נוהגים בכמון כלל, גם לא באותה אספלנית שנזכרו בש"ס באביי ורבא, שמע מינה (כיון דמשום רפואה הוא אין להקפיד אם המציאו הרופאים רפואה אחרת במקום) והוא הדין נמי למציצה, אפילו היה מוזכר במשנה 'מציצה בפה' מכל מקום יכולים להמיר בדבר אחר כיוצא בו. אך יזהירו הרופאים שיעידו באמת אם הספוג עושה פעולת מציצה בפה. יותר מזה אין לחוש לפענ"ד. הק' משה סופר מק"ק פפד"מ" עכ"ל.
 
החתם סופר מאמין בבירור כי אין סיבה אינהרנטית לביצוע המציצה בפה דווקא. ואולם, יש לשים לב כי מכתב זה מופיע בספרו של הרב הורביץ, 'יד אליעזר', ולא בשו"ת החתם סופר. תשובת החתם ספר מופיעה בכוכבי יצחק, מחשבת א עמ' 47.
 
עמדה זו התקבלה ויושמה על ידי פוסקים רבים ובערים רבות, ובין השאר גם על ידי ר' יצחק אלחנן ספקטור בקובנא.
 
המהר"ם שיק (יו"ד רמד) עומד על כך שהוראה זו של החתם סופר ניתנה אך ורק כ'הוראת שעה'. הוא מעיד על עצמו כי הוא היה מוהל למשך ארבעים שנה, ומעולם לא ראה כל חולי או חולשה שנגרמו בשל המציצה בפה. לדבריו, כל מוהלי הדור יכולים להצטרף לעדות זו. מעניין לציין כי אף על פי כן, המהר"ץ חיות, בן דורו של המהר"ם שי"ק, חולק על קביעה זו וכותב כי כל שינוי שמטרתו להפחית את הסכנה, כמו המציצה, מקובל עליו.
 
הרב יעקב אטלינגר (1798-1871) חולק על גישתו המקילה של החתם סופר (ראו בנין ציון כג). על אף שהחתם סופר כבר נפטר בשנת 1839, הרב אטלינגר מתנסח בזהירות:
 
ואם שאין משיבין הארי וגו' אם הי' בחיים עודנה הייתי דן לפניו בקרקע ואשאלה ממנו להראות לי במקרא במשנה ובגמרא אפילו פעם א' לשון מציצה שאין פירושו המצאה בכח היניקה והמשיכה כאשר כבר בארתי בתשובתי הראשונה ואחר שאין ספק בזה דמוצצין הוא לשון משיכה בכח ממילא אין ספק ג"כ דאין בידינו לבטל המציצה בפה... ואם תאמרו לא במה שמקובל מסיני נכריע דברי הטבעיים על דברי חכמינו ז"ל רק במה שנתיסד מפיהם על פי הטבע כפי אשר הכירוה בעת ההיא... תהפך הקערה על פיה ויבטל רוב התורה כפי התנהגותה בכל תפוצות ישראל...
 
בהערה מעניינת של רבי חיים עוזר גרודז'ינסקי ונכתבה ב-1906 (ההערה הובאה על ידי הרב סיני שיפר, בספרו 'מצות המציצה', עמוד 106) הוא מדווח כי כמעט כל המוהלים בווילנה בזמנו, ביצעו את המציצה באמצעות ספוג או מטלית.
 

מציצה באמצעות צינור

בשנת 1850, ממשלות אוסטריה, גרמניה וצרפת, החליטו לאסור את מנהג המציצה בפה. החלטה זו הובילה את הרב מיכאל קאהן, רבה של העיר הגרמנית פולדה, לעצב, בשנת 1887, צינור קטן שיאפשר למוהל לשאוב ולהוציא את הדם באופן אוראלי מהתחבושת, אך מבלי מגע ישיר. שיטה זו קיבלה במהירות את אישורם של רבנים רבים, כולל את הסכמתו של הרב עזריאל הילדסהיימר (ראו ב'הדרום' לו, עמ' סו), והרב שמשון רפאל הירש (שמש מרפא נד, נו). ואולם, רבנים רבים עודדו את השימוש בצינור רק בלית ברירה ובשל לחצם של השלטונות (שו"ת ר' יצחק אלחנן, סט). אחרים העלו גם שיקולים רפואיים ובריאותיים שאת עיקריהם הזכרנו לעיל (ראו למשל בתשובות רב"ז ג, רכו. פורסם על ידי הרב חנוך הייניך שפרן).

בשנת 1900, ר' אלכסנדר טרטיס, מוהל מלונדון, פרסם ספר קצר בשם 'דם ברית' העוסק במנהג המציצה בפה. בספר זה, מביא המחבר מובאות רבות מרבנים התומכים במנהג או מתנגדים לו. למשל, הרב שלום הכהן מווילנא כותב כי אין שום תיאור של המציצה בתלמוד, ותולה זאת בכך שמדובר בפרוצדורה רפואית שתכליתה היא להיעשות באמצעים הרפואיים היעילים ביותר.
 
הרב יחיאל מיכל אפשטיין, בעל 'ערוך השלחן' תמך גם הוא בתחילה בשימוש בצינור זכוכית לביצוע המציצה, אולם שינה את דעתו מאוחר יותר. בערוך השולחן (יו"ד רסד, יט), הוא מכיר בכך שהמציצה איננה חלק מהמצווה, אולם הוא עדיין אוסר את השימוש בספוג, ועומד על כך שהמציצה תעשה באמצעות שאיבה אוראלית, משום שזהו המנהג המסורתי. ואולם, ערוך השולחן מדגיש כי המוהל חייב להיות בעל פה בריא ונקי. במכתב לרב טרטיס, משבח הרב אפשטיין את ממציאי צינור השאיבה. ­
ר' חיים מבריסק, הדריך את המוהלים המקומיים שלא לבצע מציצה בפה כלל, וזו הייתה גם גישת בנו – הרב משה סולבייצ'יק, ושל נכדו – רבי יוסף דב סולבייצ'יק (ראו 'נפש הרב, עמ' רמג).
 
במאה שעברה, הרב אברהם יצחק הכהן קוק (דעת כהן קמב) התיר לבצע את המציצה באמצעות צינור זכוכית. באופן דומה, ממשיכו בתפקיד הרב האשכנזי הראשי – הרב יצחק הלוי הרצוג (פסקים וכתבים ד, פד) כותב במכתב לד"ר ב. הומא בשנת 1955:
 
ברור לענ"ד כשמש בצהריים שאין המציצה חלק מהמצווה, לא לכתחילה, ואצ"ל (=ואין צריך לומר) לא בדיעבד. [...]
 
וכבר הוסכם בין חכמי הרופאים שהמציצה בכלי כנ"ל, שנקראת המצאת המוהל טרטיס ז"ל, המצאת הרב הכן מפולדא זצ"ל ואחרים, היא עושה אותה הפעולה שהפה עושה. ועתה, במום שמאידך גיסא, היינו בפה ממש יש לפי דברי המומחים, או ע"פ לפי דבריהם של כמה מהמומחים חשש סכנה ח"ו להילד ומליחש מיבעי, וע"כ העומד על כך שהמציצה תיעשה דווקא בפה הרי לדעת טועה ומטעה בדבר שיש בו חשש של סכנה.
 
דברים דומים כתב גם הרב צבי פסח פרנק (הר צבי ריד).
 
על אף השיטות המשתנות להוצאת הדם ממקום החבורה – ספוג, או צינור זכוכית – כמה מהאחרונים עדיין סוברים כי המציצה חייבת להיעשות בפה דווקא (ראו סיכום של דעות אלו בשדי חמד, ח, קונטרס מציצה). בנוסף לעמדתו של המהר"ם שיק ור' יעקב אטלינגר שהובאו לעיל, הרב יעקב בריש (חלקת יעקב, יו"ד רמג) מתנגד גם הוא לנטישת מנהג המציצה המסורתי, כאשר הוא מעלה את המערכה אל מול התנועה הרפורמית כשיקול נוסף לטובת הצמדות למנהג.
 

השנים האחרונות

בשנים האחרונות, חזרה וניעורה המחלוקת העתיקה סביב מנהג המציצה בפה.

ראשית כל, חלה עלייה משמעותית במספר מקרי ההרפס אצל התינוקות שנימולו. עלייה שיוחסה למנהג המציצה. למשל, רשויות הבריאות בעיר ניו יורק, בהם חלה חובת דיווח מאז שנת 2006, דיווחו על 24 מקרים בהם לקו תינוקות בהרפס לאחר ביצועה של מציצה בפה. שניים מתינוקות אלו מתו, שניים לקו במוחם, ואחרים פיתחו בעיות בריאותיות ארוכות טווח. בשנת 2012, החלו רשויות הבריאות בעיר לחייב את ההורים לחתום על טופס לפני שהם מלים את בניהם בטקס הכולל מציצה בפה.
 
מדיניות זו הופסקה בשנת 2015. העיר ניו יורק הודאגה כל כך מהסיכון שטומנת בחובה המציצה עבור התינוקות, עד שהיא דאגה להפיץ עשרים אלף פוסטרים באנגלית וביידיש, המזהירים מפני הסכנה שבדבר.
 
שנית, ב-2004, הופיע מחקר קליני ב- Pediatrics, כתב העת הרשמי של האקדמיה האמריקאית לרפואת ילדים (כרך 114, מספר 2) שנכתב במשותף על ידי רבנים ואקדמאים הכוללים את, ד"ר בנימין גזונדהייט, הרב ד"ר משה טנדלר, ברוריה בן זאב ואחרים. במאמר זה, העונה לשם 'הרפס ילדים גניטלי 'סימפלקס' וירוס מסוג 1 כתוצאה מזיהום, לאחר מילה יהודית – רפואה מודרנית ומסורת דתית', המחברים מגיעים למסקנה לפיה:
 
ממצאינו מעידים על כך שהמילה היהודית הכוללת מציצה בפה, עלולה לגרום להעברה אוראלית של זיהום HSV, העלול לגרום למחלות קליניות, העלולות לכלול מעורבות עורית, ממברנה רירית, ודלקת מוח HSV.
 
ממצאים אלו שהובאו על ידי המאמר, אותגרו על ידי ד"ר דניאל ס. ברמן, מומחה למחלות זיהומיות, הטוען כי מאמר זה היה מלא בממצאים לא מדויקים ומסקנות בלתי מוכרחות. בדומה לכך, פרופסור אברהם שטיינברג, נוירולוג ילדים, רב, ופרופסור קליני, החבר גם בועדה לאתיקה רפואית באוניברסיטה העברית, טוען כי המאמר הנ"ל איננו מבסס די הצורך את הקשר בין מציצה בפה לבין מקרי ההרפס.
 
בנוסף, הרב ד"ר מרדכי הלפרין, המזכיר הראשי של האתיקה הרפואה במשרד הבריאות הישראלי, מנסה להסביר את התועלת הבריאותית שבביצוע מציצה בפה.
 
הוא מסביר:
 
מיד לאחר חיתוך או פציעה של עורק, קירות העורק מתכווצים וחוסמים, או לפחות מצמצמים, את זרימת הדם למקום. מאחר שהעורקים השייכים לערלה מתפצלים מהעורקים הדורסליים (אלו השייכים לחלקו העליון של האיבר) הסרת של הערלה עלולה לגרום לחסימה זמנית של עורקים אלו. חסימה זמנית זו, הנגרמת על ידי התכווצות עורקי השרירים, עלולה להתפתח לכדי חסימה משמעותית וממושכת יותר, כאשר הדם העומד מתחיל להקריש. התוצאה הטרגית עשויה להיות היפוקסיה חמורה (מחסור באספקת דם וחמצן) לעטרה. אם חסימת העורקים נעשית לקבועה ותמידית יותר, נמק עלול להיווצר; התינוק עלול לאבד את העטרה, ומצב זה עלול אף לסכן חיים. ידוע לנו כי מקרים כאלו כבר התרחשו בעבר.
 
רק על ידי ניקוי מידיי של החסימה, ניתן למנוע את היווצרותו של נמק מעין זה. ביצוע המציצה מיד לאחר המילה, מקטין את הלחץ הפנימי בתוך הרקמות וכלי הדם של העטרה, וכך מעלה את הפרש הלחץ בין עורקי הדם שבתחתית האיבר ואילו שבסופו – עורקי העטרה, כמו גם העורקים החתוכים של הערלה, הנמשכים מהעורקים הדורסליים. עלייה זו בהפרשי הלחצים (בפקטור של בין 4 ל-6!) עשויה לפתור חסימה קריטית של העורקים, ולשמר את זרימת הדם התקינה לעבר העטרה. בצורה כזו, נרשמת ירידה חדה בסיכון להיפוקסיה חמורה, וכן בסכנה של התפתחות חסימה קבועה על ידי התגבשות או קרישה של דם. כיצד נוכל לדעת שחסימה זמנית אכן הוסרה בהצלחה? כאשר 'יצא הדם ממקומות רחוקים', כפי שקבע הרמב"ם.
.
בנוסף, הרב ד"ר הלפרין מעלה את השיקול לפיו הביקורת וההשגות על מנהג המציצה יצאו מפי אלו המערערים על עצם מצוות ברית המילה.
 
ב-2005, מועצת הרבנית של אמריקה (RCA) פרסמה הצהרה המבהירה את עמדתם בנידון. ההצהרה שרטטה ארבע עמדות בנוגע למנהג המציצה:
  1. הסוברים כי מציצה היא הליך רפואי בלבד, ולפיכך ניתן לוותר עליה בקלות עם הרופאים כבר לא ממליצים על קיומה.
  2. הסוברים כי יש לבצע את המציצה באמצעות מכשיר, וללא מגע ישיר.
  3. הסוברים כי המציצה חייבת לכלול הליך שאיבה כלשהו, אבל לא מצריכים מגע ישיר של הפה, ולפיכך מסתפקים בצינור.
  4. הסוברים כי המציצה חייבת להתבצע בדיוק באופן המסורתי באמצעות הנחת הפה על מקום הפצע.
ה-RCA פרסמו את המסקנה הבאה:
 
הפוסקים שהשתתפו בהתייעצות (הרב גדליה דב שוורץ, הרב הרשל שכטר והרב מרדכי ויליג) מסכימים כי ההלכה המחייבת מכירה ללא ספק בגישה השלישית (המתירה מציצה בצינור), ועדיף למוהלים לנקוט בשיטה זו לאור הבעיות ההלכתיות הקשורות לגישה הרביעית. [...]
 
אלו החפצים להמשיך במנהגם בהתאם לדברי הפוסקים שהובאו לעיל, רשאים לחלוטין לעשות כן, אבל ה-RCA מחזק את הדעה לפיה לאור המציאות העכשווית והידע הרפואי העומד לרשותנו, ראוי ואף עדיף להשתמש בצינור.
 
למעשה, נראה כי בעוד רוב השימוש בצינור זכוכית נהפך לסטנדרט בעולם הקהילות האורתודוקסיות-מודרניות בארצות הברית (Modern Orthodox) ובחברה הדתית לאומית, המוהלים בקהילות חסידיות, בישראל ומחוצה לה, כמו גם רוב הקהילות החרדיות באופן כללי, ממשיכות לקיים את מנהג המציצה בפה.
**********************************************************
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי
תרגום: אסף בראון, תש"פ
עורך: יחיאל מרצבך, תש"פ
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                         http://www.etzion.org.il
האתר באנגלית:                     http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5