מקומה של עבודת הקרבנות בחיינו

  • הרב יעקב מדן

 

מקומה של עבודת הקרבנות בחיינו *

פרשת פקודי שקראנו אך לפני שבוע, מסתיימת בקובץ פסוקים נפלא:
"וַיְכַס הֶעָנָן אֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:  וְלֹא יָכֹל מֹשֶׁה לָבוֹא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד כִּי שָׁכַן עָלָיו הֶעָנָן וּכְבוֹד ה' מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן:  וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּכֹל מַסְעֵיהֶם:  וְאִם לֹא יֵעָלֶה הֶעָנָן וְלֹא יִסְעוּ עַד יוֹם הֵעָלֹתוֹ:  כִּי עֲנַן ה' עַל הַמִּשְׁכָּן יוֹמָם וְאֵשׁ תִּהְיֶה לַיְלָה בּוֹ לְעֵינֵי כָל בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּכָל מַסְעֵיהֶם."            
 
(שמות מ', לד-לח)
הפסוקים האוטופיים הללו הם מטרת המשכן בספר שמות: להיות מקום מושב לשכינה. המשכן הוא המקום שמבטא יותר מכל את הקשר התמידי והיומיומי עם הקב"ה, וזהו משכן שאליו אנו כוספים.
אלא שבתחילת ספר ויקרא אנו פוגשים במשכן אחר:
"וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר:  דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת  קָרְבַּנְכֶם...  וְהִקְרִיבוֹ הַכֹּהֵן אֶל הַמִּזְבֵּחַ וּמָלַק אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְנִמְצָה דָמוֹ עַל קִיר הַמִּזְבֵּחַ:  וְהֵסִיר אֶת מֻרְאָתוֹ בְּנֹצָתָהּ וְהִשְׁלִיךְ אֹתָהּ אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ קֵדְמָה אֶל מְקוֹם הַדָּשֶׁן."  
 
(ויקרא א', א-ב, טו-טז)
המשכן של חומש ויקרא הוא משכן של קרבנות, בית מטבחיים. למשכן הזה הרבה יותר קשה לנו להתחבר: מי מאתנו רצה אי פעם בהריגת חיה כדי לכפר על מעשיו?
ועם זאת, בשעה שאנו מתפללים על כינון המקדש, תפילותינו כוללות גם בקשה לחידוש עבודת הקרבנות: אי אפשר לנתק בין השנים. דברי הרב קוק בחזון הצמחונות והשלום נאמרו רק לגבי שלב הרבה יותר מתקדם בהיסטוריה, שלב של תחיית המתים. אני משוכנע שתנאי הכרחי לבניין בית המקדש, הוא היכולת שלנו להזדהות ולקרב את המושגים הללו אלינו.
עבודת הקרבנות אם כן, מעמידה בפנינו אתגר לא פשוט, משימת חיים, שכמובן איני יכול לפתור בכמה משפטים. אמנם, איננו פטורים מעיסוק בנושא, וננסה לעמוד על שני עקרונות חשובים בעבודת הקרבנות, שיוכלו להיות פתח לעיסוק בשאלה גדולה זו.
ראשית, עבודת הקרבנות לעולם אינה המעשה הבלעדי שבו אנו עובדים את הקב"ה. הנביאים היו מודעים לבעייתיות בכך שאדם מביא קרבן לבית המקדש, ואוטומטית חטאיו נמחלים, והם הדגישו שוב ושוב שהקרבן הוא רק חלק מעבודה אישית מקיפה וכוללת. נביא מספר דוגמאות:
"כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל  זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר:  כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוציא הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח:  כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי לְעָם וַהֲלַכְתֶּם בְּכָל  הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אֲצַוֶּה אֶתְכֶם לְמַעַן יִיטַב לָכֶם."                              
 
(ירמיהו ז', כא-כג)
אין כוונתו של ירמיהו לבטל את קיומה של עבודת הקרבנות, אלא למקד את עבודת ה' בעשיית רצונו, בשעה שהקרבנות הם מלווים את עשיית רצונו.[1]
גם ישעיהו מתנסח בצורה דומה:
"לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם יֹאמַר ה' שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי:  כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם רְמֹס חֲצֵרָי:  לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא לֹא אוּכַל אָוֶן וַעֲצָרָה:  חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי הָיוּ עָלַי לָטֹרַח נִלְאֵיתִי נְשֹׂא:  וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ."
                                         
(ישעיהו א', יא-טו)
נדמה שמשמעות המילים: "ידיכם דמים מלאו", היא דם הקרבנות, ולא דם אדם. בזמן חזקיהו ידי העם לא היו מלאות דם אדם, כי אם דם קרבנות שהקב"ה לא היה מעונין בו כשהוא בא לבדו: בלי תפלה, תשובה ועבודה עצמית.
לאחר שהעמדנו את עבודת הקרבנות במקומה כאמצעי נלווה לעבודה אישית ולא כמעשה בלעדי, ננסה ליצוק לתוכה מעט תוכן.
עבודת הקרבנות איננה דבר נעים לדעתי, ואיני חושב שהיא תהיה אי פעם: צריך לדבר על כך שעבודת הקרבנות היא בכוונה עבודת ה' – בצורה לא נעימה: ככלל, ודאי שעבודת ה' אמורה להיות דבר נעים ונח, אך כל זה נכון כשאין חטאים בידינו. אפשר להוכיח מפשטי המקראות שכל הקרבנות כולם באים כדי לכפר על עברות. מכיוון שאנו חוטאים, איננו ראויים לעבודה הנעלה ביותר, ויש מקום בחיינו למרכיב של עבודת ה' שמעורר בנו אי-נעימות.
שרש הקרבנות הוא עקדת יצחק. לאחר הציווי מאת ה' אל אברהם לא לשחוט את יצחק, נאמר כך:
"וַיִּשָּׂא אַבְרָהָם אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אַיִל אַחַר נֶאֱחַז בַּסְּבַךְ בְּקַרְנָיו וַיֵּלֶךְ אַבְרָהָם וַיִּקַּח אֶת הָאַיִל וַיַּעֲלֵהוּ לְעֹלָה תַּחַת בְּנוֹ."
                                           
(בראשית כ"ב, יג)
האיל הוקרב תחת יצחק. נשווה בנפשנו: אדם מגדל בביתו כבשה, מאכיל אותה, קורא לה בשם, נקשר אליה רגשית; ופתאום, עליו לקחת אותה לירושלים. הכבשה מביטה עליו בפרצוף תמה, אינה מבינה לאן הולכים. כשמגיעים לבית המקדש, על הבעלים עצמו לשחוט את כבשתו שלו (כפשוטו של מקרא), הוא שומע את פעייתה האחרונה, ואת המבט האחרון בעיניה.
את חטאי אני מזכיר היום: בגילי המופלג, אני יכול לומר שחיללתי שבת בשוגג יותר מפעם אחת, ולו רק מסבות של ותק. אני מאמין בכל ליבי שלו הייתי צריך לבצע את התהליך שתארתי, מאוד יכול להיות שבפעם הבאה הייתי נזהר יותר, ולא הייתי צריך להביא עוד קרבן בעתיד.
בשעה שאנו מייחלים לבניין בית המקדש, עלינו לעסוק בשאלות הללו, עלינו לקרב את המושגים של המקדש לדעתנו. רק כך נוכל לזכות להשבת השכינה לתוכנו, ולהעמקת הקשר התמידי עם הקב"ה.
*
***************************************************************
*
* * * * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יעקב מדן 
עורך: אלישע אורון, תשע"ט
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
ד
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * * * *
*
***************************************************************
*
 
 
 

*     השיחה נאמרה בערב שבת ויקרא תשע"ח, וסוכמה ע"י איתי וייס. סיכום השיחה לא עבר את ביקורת הרב.
[1] והפסוקים יתפרשו כך: "כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוציא הוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח:" – ביציאת מצרים לא צויתי רק על עלה וזבח, אלא גם על: "כִּי אִם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה צִוִּיתִי אוֹתָם לֵאמֹר שִׁמְעוּ בְקוֹלִי וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים...".