מקומה של פרשת יתרו

  • הרב יהודה עמיטל

מקומה של פרשת יתרו / הרב יהודה עמיטל

 

לפרשת יתרו*

יש לתמוה מדוע התורה מספרת על בואו של יתרו דווקא כאן: הרי ההמשך הטבעי של יציאת מצרים הוא מעמד הר סיני: "בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את הא-להים על ההר הזה" (ג', יב), ופרשת בואו של יתרו נראית שולית וקוטעת את הרצף. תמיהה זו גדולה במיוחד, לפי הדעה במכילתא שיתרו בא רק לאחר הר סיני: מה ראתה התורה לשנות את הסדר, ולהקדים את תיאור בואו של יתרו לתיאור מעמד הר סיני? אולם גם לפי הדעה שיתרו בא קודם מעמד הר סיני, ואין כאן חריגה מן הסדר, לכאורה היה עדיף לספר על כך לאחר תיאור מתן תורה, ולא לקטוע את הרצף.

" 'ויתיצבו בתחתית ההר' - אמר ר' אבדימי בר חמא בר חסא - מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים את התורה - מוטב, ואם לאו - שם תהא קבורתכם!" (שבת פח.).

תוס' שם (ד"ה "כפה") תמה על דברי הגמרא: הרי בני ישראל אמרו "נעשה ונשמע", וקיבלו את התורה מתוך רצון, ולא מתוך כפייה. תוס' מציע תירוץ דחוק לקושייה זו, אולם לכאורה ניתן לתרץ, שגם אם לא היתה כפייה פיזית לקבל את התורה, היתה כפייה שכלית ורגשית לעשות כן. עם ישראל ראה כל כך הרבה ניסים גלויים, שהיה לו ברור שיש לציית לדברי ה' ולקבל את מצוותיו, ולא עמדה בפניו בחירה אמיתית.

עובדה זו אינה פוגמת בקבלת התורה של בני ישראל בטווח הקצר, אולם היא יוצרת בעיה לטווח הארוך. הדורות הבאים לא בהכרח יראו ניסים גלויים, ולכן הם יזדקקו לקבלת תורה מסוג אחר. המודל של מעמד הר סיני שייך רק לאותו הדור. הדורות הבאים צריכים לקבל את התורה מתוך אמונה והבנה, ולא מתוך ניסים גלויים. בהמשך הגמרא שם נאמר:

"אמר רב אחא בר יעקב - מכאן מודעא רבה לאורייתא. אמר רבא - אף על פי כן, הדור קבלוה בימי אחשוורוש".

בתקופת אחשוורוש הבין עם ישראל עד כמה הקב"ה משגיח עליהם ועוזר להם בצורה נסתרת בלא ניסים גלויים, וחזר וקיבל את התורה מתוך הכרה זו.

כך ניתן להבין מדוע פרשת בואו של יתרו מופיעה דווקא כאן, לפני מתן תורה. הגמרא למדה את דיני הגירות ממה שעשו בני ישראל במעמד הר סיני. התורה הקדימה את בואו של יתרו למעמד הר סיני, כדי להראות שיש גם דרך חלופית של גירות. יתרו לא ראה בעיניו ניסים גלויים, הוא רק שמע עליהם. לא היתה לו כפייה רגשית להתגייר. רש"י (י"ח, ט) כותב שבשרו נעשה חידודים חידודים כאשר שמע על מפלתם של מצרים. הגירות לא היתה מובנת מאליו עבורו, ובכל זאת הוא בחר להתגייר מתוך הכרה בגדולתו של הקב"ה.

זהו אפוא מודל שונה של קבלת עול מלכות שמיים ועול מצוות מזה של מעמד הר סיני, והתורה ראתה צורך להזכיר אותו, קודם שהיא מתארת את מעמד הר סיני. בכך רצתה התורה להדגיש: ניתן לקבל עול מלכות שמיים ולהגיע לאמונה גם בלא ניסים גלויים.

לאחר תיאור בואו של יתרו, מספרת התורה על העצה שנתן יתרו למשה בנוגע למינוי השופטים. סיפור זה אירע בוודאי לאחר מעמד הר סיני, כדברי רש"י לפסוק יג, ושוב יש לשאול: מה ראתה התורה להקדימו ולהביא אותו כאן?

ניתן אולי לתרץ זאת על פי דבריו של המהר"ל בהקשר אחר. בסוף הפרשה נאמר:

"ואם מזבח אבנים תעשה לי, לא תבנה אתהן גזית..." (כ', כא).

רש"י על אתר מביא את דברי המכילתא:

"ר' ישמעאל אומר: כל 'אם' ו'אם' שבתורה רשות, חוץ מג': 'ואם מזבח אבנים תעשה לי' - הרי 'אם' זה משמש בלשון 'כאשר' - כאשר תעשה לי מזבח אבנים, לא תבנה אתהן גזית, שהרי חובה עליך לבנות מזבח אבנים, שנאמר 'אבנים שלמות תבנה' (דברים כ"ז, ו). וכן 'אם כסף תלוה' (שמות כ"ב, כד) חובה הוא, שנאמר 'והעבט תעביטנו' (דברים ט"ו, ח), ואף זה משמש בלשון 'כאשר'. וכן 'ואם תקריב מנחת בכורים' (ויקרא ב', יד), זו מנחת העומר שהיא חובה. ועל כרחך אין 'אם' הללו תלויין אלא ודאין, ובלשון 'כאשר' הם משמשים".

המהר"ל ב'גור אריה' על אתר מקשה: אם פסוקים אלו מדברים על מצוות שהן חובה, מדוע הם מנוסחים בלשון של "אם"? המהר"ל מסביר, שהתורה רצתה לומר בכך, שמדובר בפעולות כל כך מובנות מאליהן, שהיינו צריכים לבצע אותן גם אילו התורה לא היתה מצווה עליהן. אדם צריך להבין לבד, שאם יש עניים צריכים להלוות להם כסף. אדם אמור להגיע לבד לתחושה שעליו לבנות מזבח לקב"ה ולהקריב עליו קרבנות, וכן לחוש צורך להביא לקב"ה מנחה מראשית היבול כהכרת תודה.

יש החושבים, שלאחר שניתנה התורה, יש לקיים את כל המצוות בתחושה שאנו עושים אותן משום שכך אנו מצווים. אנשים מאבדים לפעמים את התחושה הטבעית, שיש דברים שפשוט וברור שיש לעשותם, ואין אנו זקוקים לציווי התורה לשם כך. התורה נוקטת בלשון "אם", כדי לומר שאין לקיים דברים אלו בתור גזירת מלך בלבד, אלא יש לעשותם מתוך הזדהות פנימית.

רעיון דומה עולה ממקומות אחרים, שבהם דיברה התורה על הנהגות טובות שונות קודם מתן תורה: "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" (בראשית י"ח, יט), "אין יראת א-להים במקום הזה" (שם כ', יא), ועוד. גם לגבי הפסוק "שָׁם שָֹם לו חֹק ומשפט" (ט"ו, כה) מסביר הרמב"ן, שלא מדובר במצוות אלא בהנהגות. ישנם דברים שיש לעשותם גם בלא ציווי מפורש של התורה.

ניתן אפוא לומר, שהתורה הקדימה את פרשת מינוי השופטים למעמד הר סיני, כדי להדגיש שיש הנהגות ומשפטים שיש לקיים בלי קשר למתן תורה.

 

* השיחה הועברה בש"ק פרשת יתרו תשנ"ז וסוכמה ע"י מתן גלידאי.