מקומות ומצבים בעייתיים בקריאת שמע - חלק א' - "והיה מחנך קדוש"

  • הרב דוד ברופסקי
מוקדש ע"י משפחת עתשלום לע"נ מרים בת יצחק ורבקה ז"ל - ט' בטבת
 
בפסוקים העוסקים ביציאה למלחמה, מפרטת התורה הוראות מיוחדות הנוגעות למחנה הצבאי. משום שהקב"ה נוכח במחנה, יש להקפיד לשמור על רמה גבוהה של היגיינה, נקיון וצניעות.
 
וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ: וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ: כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ: (דברים כ"ג, יג–טו)
 
החיילים היהודים מצווים לעשות את צרכיהם מחוץ למחנה, ולכסות את צואתם לאחר מכן. בנוסף, הם מוזהרים לשמור על התנהגות צנועה, פן נוכחותו של הקב"ה תעזוב את המחנה.
 
חכמים סברו כי אמות מידה אלה של נקיות וצניעות תקפות לא רק למחנה צבאי, אלא גם לסביבתו האישית של כל אדם. על כן הגמרא מסיקה מהפסוק "והיה מחנך קדוש" שאין לקרוא קריאת שמע כשיש צואה בקרבת מקום (ברכות כה ע"א), בבית המרחץ או בבית הכסא (שבת קנ ע"א), או כשמורגש בסביבה ריח רע (ספרי). נוסף על כך, הגמרא לומדת מהמילים "ולא יראה בך ערוות דבר" שאין לקרוא קריאת שמע בעירום, או ליד אדם אחר שאינו לבוש (ברכות כה ע"ב).
 
בפרק זה נדון בהלכות הנוגעות לקריאת שמע והנובעות מהדרישה "והיה מחנך קדוש". על אף שהמקורות שנביא בפרק זה מתמקדים לרוב בקריאת שמע, ההלכות שידונו כאן נוגעות גם לתפילה, לברכות וללימוד תורה.

קריאת שמע כנגד צואה

חז"ל (ברכות כה ע"א) אומרת שאסור לקרוא קריאת שמע בקרבת מקום שבו יש צואה. הגמרא מתארת מקרה שבו אדם ניגש לקרוא קריאת שמע אך נתקל בצואה בקרבת מקום. רב חסדא ורב הונא חלוקים בשאלה אם במקרה כזה יש להתרחק מרחק ארבע אמות – מרחק המשמש בדרך כלל לקביעת הפרדה בין רשויות – מהצואה עצמה, או לחלופין מהמקום שממנו הריח הרע כבר אינו מורגש.
 
אתמר: ריח רע שיש לו עיקר, רב הונא אמר: מרחיק ארבע אמות וקורא קריאת שמע; ורב חסדא אמר: מרחיק ארבע אמות ממקום שפסק הריח, וקורא קריאת שמע. תניא כותיה דרב חסדא: לא יקרא אדם קריאת שמע, לא כנגד צואת אדם ולא כנגד צואת כלבים, ולא כנגד צואת חזירים, ולא כנגד צואת תרנגולים, ולא כנגד צואת אשפה שריחה רע.
 
הרמב"ם (הלכות קריאת שמע פ"ג הל' יב) פוסק כדעת רב הונא שיש להתרחק מרחק ארבע אמות מן הפסולת. מרבית הראשונים (רי"ף טז ע"ב; תלמידי רבינו יונה טז ע"ב; רא"ש פרק ג סימן מו; רשב"א כה ע"א; ראב"ד פ"ג הל' יב) לעומת זאת, פוסקים כדעת רב חסדא וקובעים כי יש להתרחק מרחק ארבע אמות ממקום שבו פוסק הריח הרע.
 
רבא (כו ע"א) מוסיף כי המרחק של ארבע אמות מתייחס לצואה הנמצאת מאחוריו של המתפלל, כלומר מחוץ לטווח ראייתו, אולם אם הצואה נמצאת לפניו, אסור לקרוא קריאת שמע או להתפלל עד שיתרחק מספיק ולא יראה אותה. הרמב"ם (הלכות קריאת שמע פ"ג ה"ח) מוסיף שצואה שנמצאת מצדיו של אדם, דומה למקרה שבו היא נמצאת מאחוריו.
 
השולחן ערוך (סימן עט סעיף א) פוסק כמרבית הראשונים, וכותב שיש להרחיק ארבע אמות מהמקום שבו ריח צואה הנמצאת מאחורי המתפלל או מצדדיו, כבר אינו מורגש. בנוסף, אם הצואה מונחת לפני המתפלל, עליו להתרחק מספיק כדי שלא יראה אותה עוד, ורק אז יקרא קריאת שמע. מרחק זה, "מלא עיניו" בפי הגמרא, נדרש אפילו בלילה, ואפילו מאדם עיוור.
 
האם ישנן בכל זאת נסיבות שבהן מותר לקרוא שמע גם בקרבת צואה? בהמשך הגמרא שהובאה לעיל (כה ע"א) אנו לומדים שאם הצואה מונחת במקום גבוה עשרה טפחים, או נמוך עשרה טפחים, ממקומו של המתפלל, אזי הוא רשאי לקרוא קריאת שמע ואינו מחויב להתרחק: "ואם היה מקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה טפחים – יושב בצדו וקורא קריאת שמע".
 
הראשונים והאחרונים מעלים מספר שאלות בנוגע לסוגיה זו.
 
ראשית, האם מי שיכול לראות את הצואה, על אף שהיא נמצאת במקום הגבוה ממנו עשרה טפחים, רשאי עדיין לקרוא קריאת שמע? במילים אחרות, האם העובדה שהצואה נמצאת ברשות אחרת מספיקה או שאולי אם היא עדיין בטווח הראייה יש לכסותה?
 
הרא"ש (פרק ג סימן מו) מסביר שמכיוון שהצואה נמצאת ברשות שונה, מותר לקרוא קריאת שמע אפילו אם עוד ניתן לראותה. האיסור על קריאת שמע בסביבת צואה קשור לא לראייתה, כמו בציווי "לא יראה בך" לפיו אסור לומר דברים שבקדושה במקום שבו רואים עירום, אלא לקרבה אליה בלבד. לכן קובע הרא"ש, כי אם ישנה צואה בקרבתו של המתפלל אך בתוך עששית זכוכית שקופה (ברכות כה ע"ב, שו"ע סימן עו סעיף א), מותר לקרוא לידה קריאת שמע, שכן מדובר ברשויות נפרדות.
 
הרשב"א (ברכות כה ע"א) חולק על דעה זו וסובר כי איסור "לא יראה בך" תקף גם במקרה של צואה. על כן, אפילו אם הצואה נמצאת ברשות אחרת, כל עוד היא מגולה וניתן לראותה אסור לקרוא קריאת שמע. אולם כל הפוסקים מסכימים שמכיוון שהציווי תולה את האיסור בכיסוי ("ושבת וכיסית את צאתך"), כיסוי הצואה מספיק, אפילו מבלי להתרחק ארבע אמות.
 
שנית, הראשונים חלוקים בשאלה אם הפרדת הרשויות על ידי גבהים שונים, מספיקה לצורך העניין אם הריח הרע עדיין ניכר. הרמב"ם (הלכות קריאת שמע פ"ג ה"ט) כותב כי אם הריח הרע עדיין מורגש, הפרדת הגובה אינה מועילה. רבני צרפת (שדבריהם מובאים בתלמידי רבינו יונה טז ע"ב) לעומת זאת, חולקים על דעה זו ופוסקים כי הפרדת הרשויות מועילה גם אם הריח עדיין מגיע אל המתפלל.
 
השולחן ערוך (סימן עט סעיף ב) כותב:
 
היתה [הצואה] במקום גבוה עשרה טפחים או נמוך עשרה, או שהיתה בבית אחד והוא בבית אחר, אפילו הפתח פתוח ויושב בצדה ורואה אותה, אם אין לה ריח יכול לקרות, דכיוון שהיא ברשות אחרת קרינן ביה שפיר: 'והיה מחניך קדוש' להרא"ש, אבל להרשב"א דווקא כשאינו רואה אותה. ואם יש לה ריח, לא מהני הפסקה ולא שינוי רשות. ויש אומרים דכי היכי דהפסקה מועלת לצואה עצמה, הכי נמי מועלת לריח רע שלה.
 
בנוגע לצואה הנמצאת ברשות אחרת, אך עדיין בטווח הראייה, השולחן ערוך מביא את דעתם של הרא"ש ושל הרשב"א. גם לגבי השאלה אם מותר לקרוא קריאת שמע כשצואה מונחת ברשות אחרת אך הריח עדיין ניכר, השולחן ערוך מביא שתי דעות שונות, של הרמב"ם ושל רבני צרפת.
 
הביאור הלכה מסכם וכותב שכאשר הצואה נמצאת ברשות נפרדת אך עדיין בטווח ראייתו של המתפלל, האחרונים (פרי מגדים, אליה רבה והחיי אדם) מסבירים שישנו "ספיקא דדינא", ועל כן יש לאמץ את הפסיקה המחמירה יותר (כדעת הרשב"א), לפיה אסור לומר דברים שבקדושה במקרה כזה. כמו כן, המשנה ברורה (ס"ק טז) מביא אף הוא את דעתם של אחרונים הפוסקים לחומרה במקרה שבו הריח הרע עדיין ניכר.
 
לבסוף, ר' יואל סירקיס (1561­­­­­­­­-1640), בפירושו לטור הבית חדש (ב"ח), מוסיף על הלכה זו חומרה נוספת, וקובע שהמקום הגבוה או הנמוך עשרה טפחים, חייב להיות בגודל ארבע טפחים על ארבע טפחים, המהווה רשות נפרדת בפני עצמו, בדומה להגדרת רשות היחיד בהלכות שבת. בעוד חתנו של הב"ח, הט"ז (סימן עט ס"ק ג) חולק על דעה זו וסובר כי הבדלי הגובה מועילים לצורך הפרדה, המגן אברהם (סימן עט ס"ק ה), המשנה ברורה (ס"ק יא), וערוך השולחן (ס"ק ז), פוסקים כולם כפי שפסק הב"ח.

ההגדרה של צואה

ההלכות שנדונו עד כה נוגעות בעיקר לצואת אדם. הגמרא (סוכה מב ע"ב) מוסיפה שיש להתרחק מצואה של תינוק מרגע שהוא מסוגל לאכול כזית דגן.
 
מה לגבי הפרשות של בעלי חיים?
 
הכלל הוא שלהפרשות בעלי חיים הידועות כמסריחות, כמו צואת כלבים וחזירים (ברכות כה ע"א), וגם צואת חמור, נמייה, חתול ותרנגול אדום (שו"ע סימן עט סעי' ד-ז), יש להתייחס כמו לצואת אדם, זאת אומרת, יש להרחיק ארבע אמות ממקום שבו הריח כבר אינו ניכר. מכאן שיש להיזהר לא לברך או להתפלל ליד ארגז צרכים של חתול, אפילו אם לא נודף ממנו ריח רע, אם הצרכים אינם מכוסים היטב. בקרבת מקום לפסולת אחרת שאינה מסריחה, מותר לקרוא קריאת שמע ולברך ברכות אחרות. יש לציין כי המגן אברהם (ס"ק יג) חולק על דעה זו, ואינו מחייב להתרחק ארבע אמות מצואתם של בעלי חיים שלא הוזכרו בגמרא. המשנה ברורה (ס"ק כד) כותב שבדיעבד, מי שהתפלל במרחק הקטן מארבע אמות מפסולת כזו לא צריך לחזור ולהתפלל.
 
עד מתי צואה, המשמשת לעתים קרובות כדשן, נחשבת לאסורה? שולחן ערוך (סימן פב סעיף א) פוסק כדעת הרמב"ם (הלכות קריאת שמע פ"ג ה"ז), על סמך הגמרא (ברכות כה ע"א), שצואה יבשה כל כך שאם יזרקו אותה "תתפרך" ותתפורר, נחשבת כעפר וכבר אינה אסורה. הרמ"א והטור (סימן פב) קובעים שעל הצואה להיות יבשה אף יותר, כך שתתפורר על ידי גלילה ולא רק בזריקה.

כיסוי צואה

כפי שאמרנו לעיל, התורה מצווה רק "וכסית את צאתך", לכן מותר לקרוא קריאת שמע בקרבת צואה מכוסה, אפילו המכוסה בכלי זכוכית שקוף, כל עוד לא נודף ממנה ריח רע (ברכות כה ע"א, שו"ע סימן עו סעיף א).
 
זאת ועוד, הגמרא (ברכות כה ע"א) מציגה מחלוקת לגבי צואה שנדבקה לגוף, אך נותרת מכוסה. רב חסדא אוסר לקרוא קריאת שמע במצב כזה, ולראייה מביא את הפסוק "כָּל עַצְמוֹתַי תֹּאמַרְנָה יְיָ מִי כָמוֹךָ" (תהילים ל"ה), אך לעומתו רב הונא מתיר, שכן הצואה מכוסה. על אף נטייתו של רבנו חננאל אחר דעתו של רב חסדא, מרבית הראשונים (הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש) פוסקים כדעת רב הונא.
 
הרא"ש (ברכות פרק ג סעיף מה) מביא דעה אחת לפיה פסיקתו המקלה של רב הונא נוגעת לצואה במקומות שהיו מכוסים אף ללא בגדים, כמו למשל בין האצבעות. אולם, צואה שנדבקה לגוף ומכוסה בבגד, עדיין אסורה, ואין לקרוא קריאת שמע עד שיתנקה.
 
השולחן ערוך (סימן עו סעיף ד) מביא את דעתם של רב חסדא ורב הונא כמו גם את פרשנותו של הרא"ש לסוגיה, וכותב לסיכום כי "נכון לעשות כדברי המחמיר". המשנה ברורה כותב כי בשעת הדחק מותר לכסות צואה שנדבקה לגוף ולהתפלל כך. בנוסף, כל הפוסקים מסכימים שאם הבגד התלכלך, מותר לכסות את המקום המלוכלך ולהתפלל, כל עוד לא מורגש ריח רע. כמובן שעלינו להקפיד לשמור על נקיות בגדינו בכל עת, ובמיוחד בזמן התפילה (ראה משנה ברורה סימן עו סעיף יד).
 
מותר להתפלל ולברך ברכות, בקרבת תינוק שלו חיתול מלוכלך, או בקרבת פח אשפה שבו חיתולים משומשים, כל עוד הפסולת עצמה מוסתרת ולא מורגש ריח רע.

קריאת שמע כנגד מי רגליים (שתן)

בדיוק כפי שאין לומר דברים שבקדושה במקום שבו יש צואה, שכן התורה מצווה "והיה מחנך קדוש", כך גם אסור להתפלל בקרבת מי רגליים (שתן). הגמרא (ברכות כה ע"א) אומרת כי מדאורייתא, האיסור הוא "אלא כנגד עמוד בלבד", כנגד הקילוח של מי רגליים. מדרבנן, אסור להתפלל במקום שבו יש מי רגליים "כל זמן שמטפיחין". הראשונים חלוקים בשאלה אם פירושו של ביטוי זה הוא פשוט אזור רטוב, או אולי אזור רטוב עד כדי כך שמי שנגע בו ירטיב בידיו גם משטח אחר ("טופח על מנת להטפיח"). הרמ"א (סימן פב סעיף ב) פוסק שאין לקרוא קריאת שמע במקום "הטופח על מנת להטפיח". המשנה ברורה (ס"ק ד) וערוך השולחן (סעיף ג) פוסקים כך אף הם. ערוך השולחן (סימן עו סעיף כא) מוסיף כי איסור זה אינו תקף רק לשתן, אלא גם לכל נוזל מאוס אחר, כמו קיא או ליחה.
 
השולחן ערוך (סימן עז סעי' א–ב) פוסק שניתן "לבטל" את מי הרגליים אם ישפוך עליהם רביעית מים (86 מ"ל). היחס לפי השולחן ערוך (על אף שפוסקים אחרים חולקים עליו), צריך להיות רביעית לכל השתנה. כל עוד לא נודף ריח רע, מותר לאחר מכן לקרוא דברים שבקדושה. המשנה ברורה (סימן עז ס"ק ז) פוסק לפי דעת החכם צבי, הקובע כי שתן בכמות של פחות מרביעית, או מספר טיפות שנספגו בבגד, ניתן לבטל אפילו עם פחות מרביעית מים.
הגמרא (ברכות כה ע"ב) מרחיבה את האיסור על צואה ועל מי רגליים, ואוסרת גם לקרוא קריאת שמע בקרבת "גרף של רעי ועביט של מי רגליים". כלים אלה, כמעין סיר לילה או אסלה, הם בגדר צואה אפילו כשהם נקיים, ויש לכסותם או להעבירם למקום אחר.
 
השולחן ערוך (סימן פז סעיף א) פוסק שרק סירי לילה העשויים מחרס או מעץ, אסורים. כלים העשויים ממתכת, מזכוכית או מחרס מצופה בשכבה אטומה, מותרים כל עוד נשטפו כיאות.

בריחת שתן, קולוסטומיה, איליוסטומה וקטטרים

הגמרא (ברכות כב ע"ב) אומרת:
 
תנו רבנן: היה עומד בתפילה ומים שותתין על ברכיו – פוסק עד שיכלו המים, וחוזר ומתפלל.
 
ראשית, ברור שאסור להמשיך להתפלל בזמן שמשתינים. הבאנו גמרא זו בפרק ז כשדנו בהפסק בזמן תפילה. ככל הנראה, יש להפסיק להתפלל, אפילו אם יתכן שההפסקה תהיה ארוכה מדי כך שיצטרך לחזור לראש התפילה.
שנית, הראשונים כותבים שהגמרא מתירה להמשיך להתפלל על אף שהמתפלל מלוכלך ממי הרגליים. אף על פי כן הראשונים שואלים, כיצד העובדה שבגדיו נרטבו ושהקרקע סביבו רטובה, משפיעה על המשך התפילה.
 
בנוגע למי שבגדיו נתלחלחו, הראשונים חלוקים בשאלה אם הגמרא מתירה רק למי שכבר התחיל להתפלל, להמשיך בתפילתו, או שאולי גם מי שעדיין לא התחיל, יכול להתפלל שמונה-עשרה.
התוספות (ד"ה ממתין) מביאים שתי פרשנויות למקרה זה.
 
מחד גיסא, תוספות ותלמידי רבינו יונה (יד ע"א) מסיקים שאפילו מי שבגדו רטוב, רשאי להמשיך להתפלל, שכן תפילה בקרבת מי רגליים אסורה רק מדרבנן, ומכיוון שכבר החל בתפילתו, חכמים לא דרשו שיחליף את בגדיו ורק אז יחזור על שמונה-עשרה. במילים אחרות, על אף שבדרך כלל אסור להתפלל במצב כזה, חכמים הקלו במקרה של מי שכבר התחיל להתפלל שמונה-עשרה.
 
מאידך גיסא, ר' יוסף, שדבריו מובאים בתוספות, מסביר כי הגמרא התייחסה למקרה של אדם שבגדיו אינם בגדר "טופח על מנת להטפיח", כפי שראינו לעיל. אולם מי שבגדיו רטובים עד כדי כך, לא יכול להמשיך להתפלל שמונה-עשרה. כך גם ההגהות מיימוניות (הלכות תפילה פ"ד ה"י) קובע כי לפני שניתן להמשיך בתפילה, יש לכסות בבגד נקי את טיפות השתן שאולי הכתימו את גופו.
 
באשר לקרקע הלחה שעליה עומד המתפלל, במקרה שהשתן לא נספג במהירות באדמה, הראשונים חלוקים בשאלה אם יש להתרחק מרחק ארבע אמות ממי הרגליים באמצע תפילת שמונה-עשרה. הרשב"א (ברכות כב ע"ב) קובע שבאמצע קריאת שמע או באמצע ברכה אחרת, יש להתרחק ארבע אמות כפי שאמרנו לעיל, אך לא אם המתפלל עומד בתפילת שמונה-עשרה. ההגהות מיימוניות (שם) חולק על דעה זו, ופוסק שיש להתרחק מרחק ארבע אמות גם באמצע תפילת שמונה-עשרה.
 
הלכה למעשה, השולחן ערוך (סימן עח) כותב לגבי קריאת שמע:
 
היה קורא והתחילו מי רגליו שותתין על ברכיו, פוסק עד שיכלו המים, וחוזר לקרות, אפילו אם נפלו על בגדיו ויש בהם טופח על מנת להטפיח, כיוון שהם מכוסים בבגדו. ואם נפלו מי רגלים בארץ, מרחיק מהם ד' אמות.
 
המשנה ברורה (ס"ק א) כותב שהלכה זו נוגעת לתפילת שמונה-עשרה ולתלמוד תורה. יתרה מזאת, המשנה ברורה (ס"ק ג) גם כותב שמי שלובש בגד עליון נקי המכסה על בגד תחתון מלוכלך, רשאי לקרוא קריאת שמע או לומר דברים שבקדושה. אם גם הבגד העליון מלוכלך, יש להחליף בגדים או להתכסות בבגדים נקיים. אולם אם המתפלל עומד באמצע שמונה-עשרה עליו להמשיך בתפילתו. במילים אחרות, המשנה ברורה פוסק כדעת התוספות, שהגמרא מקילה במקרה של מי שכבר התחיל להתפלל שמונה-עשרה.
 
מה ניתן להסיק מכאן לגבי אדם הסובל מבריחת שתן? לכאורה, אסור לומר דברים שבקדושה בזמן שמשתינים, אולם לאחר מכן אם הבגדים העליונים יבשים ומכסים על תחתונים, חיתול או פד סופג רטובים, מותר להמשיך להתפלל.
 
הרמ"א (שו"ת סימן צח) דן בשאלה זו, ופוסק שמי שסובל מבריחת שתן צריך לנהוג כך:
 
ומכל מקום נראה דיש לו להקפיד שיהיו לו בגדים העליונים נקיים, רק יהא לו בגד או ספוג סביב איברו ואז המי רגלים כמונחים בכיסו דמי מאחר שהוא אנוס ואי אפשר לו בעניין אחר.
 
מכאן ניתן גם ללמוד כי אנשים עם קולוסטומה, איליוסטומה או קטטרים, רשאים להמשיך לומר דברים שבקדושה, כל עוד המקום הפתוח נקי ומכוסה בבגדים נקיים, ולא נודף ריח רע (ראה אגרות משה או"ח חלק א סימן כז; ציץ אליעזר חלק ח סימן א; מנחת יצחק חלק ו סימן יא–יב; ועוד).
 
חלק מן האחרונים עסקו בשאלה אם על הצינורות של הקטטר למשל להיות מכוסים. הרב משה פיינשטיין (אגרות משה או"ח חלק א סימן כז) כותב שקטטר העשוי גומי צריך להיות מכוסה, שכן יתכן שהצינור הוא בגדר עביט (כפי שהזכרנו לעיל). הרב פיינשטיין נטה להקל במקרה של צינורות פלסטיק, אבל ממליץ להחמיר ככל האפשר. הרב אליעזר ולדנברג (ציץ אליעזר חלק ח סימן א) פוסק כך אף הוא.
 
הרב חיים פנחס שיינברג, בשו"ת שהתפרסם בספר "תפילה כהלכתה" (עמ' נו הערה נג), סובר שמכיוון שהשתן נע במהירות דרך הצינור, הוא אינו גרוע יותר מאשר "בית כסא דפרסאי". בבתי שימוש אלה הפסולת זורמת במהירות הרחק מהאסלה, ומותר לקרוא קריאת שמע בקרבתם. על כן, כותב הרב שיינברג, מכיוון שהשתן לא נשאר בצינור אלא עובר דרכו במהירות, אין הוא בגדר עביט ואין צורך לכסותו.
 
כך גם הרב שלמה זלמן אויערבאך (שדבריו מובאים בנשמת אברהם כרך א, סימן עו סעיף ט) סובר כי מכיוון שצינורות אלה הם חד פעמיים, אין הם בגדר עביט.

ריחות אחרים

עד כה דנו במה שהגמרא מכנה "ריח שיש לו עיקר" – ריח שהמקור לו ברור ומוחשי. מן התורה נאסר לקרוא קריאת שמע או לומר דברים אחרים שבקדושה, בקרבת צואה או מי רגליים. המשנה (ברכות פ"ג מ"ה) עוסקת גם במקרה של מי שירד לטבול במקווה ונאלץ לקרוא שם קריאת שמע כדי לא להפסיד את זמן קריאת שמע:
 
ירד לטבול אם יכול לעלות ולהתכסות ולקרות עד שלא תנץ החמה יעלה ויתכסה ויקרא ואם לאו יתכסה במים ויקרא, אבל לא יתכסה לא במים הרעים ולא במי המשרה עד שיטיל לתוכן מים [נקיים] וכמה ירחיק מהם ומן הצואה? ארבע אמות.
 
כאן ניתן לראות בבירור כי המשנה משווה ריחות אחרים עם צואה. לכן אסור לקרוא קריאת שמע או ברכות אחרות, ליד ביוב או חומרים מסריחים אחרים.
 
הביאור הלכה (הקדמה לסימן עט) כותב כי מדאורייתא אסור לקרוא קריאת שמע או ברכות אחרות, בקרבת אשפה, גוויה של בעל חיים, או כל פסולת שהיא, שכן אז לא מתקיים "והיה מחנך קדוש" (משנה ברורה סימן עט ס"ק כט). פסולת כזו נחשבת כצואה ולכן יש להתרחק ממנה מרחק ארבע אמות מן הצדדים ומאחור, או עד שהפסולת כבר אינה נראית מלפניו.
 
בנוסף לריח שיש לו עיקר, הגמרא (ברכות כה ע"א) גם דנה בריח שאין לו עיקר, כמו למשל נפיחה (רש"י).
 
בעו מיניה מרב ששת: ריח רע שאין לו עיקר מהו? אמר להו: אתו חזו הני ציפי דבי רב, דהני גנו והני גרסי. והני מילי – בדברי תורה, אבל בקריאת שמע – לא; ודברי תורה נמי לא אמרן אלא דחבריה, אבל דידיה – לא.
רב ששת מסביר שאסור לקרוא קריאת שמע עד שיפוג הריח הרע, או עד שיעבור למקום שבו הריח לא מורגש. אולם ניתן עדיין להמשיך ללמוד בנוכחות ריח רע שאחרים הפיחו. ככל הנראה, אם חכמים היו אוסרים ללמוד במקום שיש בו "ריח שאין בו עיקר" שמגיע מאחרים, היה זה בלתי אפשרי לתלמידים ללמוד יחדיו בחדר אחד. לעומת זאת, חכמים אסרו ללמוד תורה כשמורגש ריח רע מהלומד עצמו, שכן על גופו שלו לאדם יש שליטה.
 
השולחן ערוך (סימן עט סעיף ט) פוסק לפי גמרא זו, שאסור לקרוא קריאת שמע עד הריח הרע נמוג. המשנה ברורה (ס"ק לט) אף מוסיף כי אין לברך ברכות אחרות במצב כזה.
 
הרא"ש (שו"ת כלל ד סימן א) כותב שמי שבטוח שלא יצליח להתפלל מבלי להפיח, מוטב שלא יתפלל, גם אם פירוש הדבר הוא שיפסיד את זמן התפילה. פסיקה זאת מובאת גם בשולחן ערוך (סימן פ).
 
האחרונים דנו בפסיקה זו. הגר"א לדוגמה, מסכם את הדיון בנושא במילים אלה: "אינו נראה כן להלכה". פוסקים אחרים מסייגים את פסיקתו של השולחן ערוך. הרמ"א (שו"ת סימן צח) למשל, כותב כי גם על פי הרא"ש אין מניעה אמיתית להתפלל, אלא שאולי מוטב לחכות שכן תמיד ישנה האפשרות להתפלל תפילת תשלומין. הרמ"א קובע לעומת זאת כי מי שמצבו הגופני לא יאפשר לו לעולם להתפלל אם ינהג לפי פסיקה מחמירה זו, בוודאי צריך להתפלל ולקרוא קריאת שמע. הפרי חדש פוסק כך אף הוא ומוסיף כי במקרה שמתפלל הפיח באמצע התפילה, עליו לחכות עד שיתנדף הריח ורק אז להמשיך להתפלל.
 
שולחן ערוך הרב (סימן פ סעיף ג) מוסיף שמי שלא מתפלל שמונה-עשרה מסיבה זו, צריך לדלג גם על פסוקי דזמרה שנתקנו מחמת שמונה-עשרה. יתרה מזאת, ודאי שיש לקרוא קריאת שמע, שהיא מדאורייתא, ובמיוחד מכיוון שהפחה היא בעייתית יותר בזמן תפילת עמידה שבה "הווי כעומד לפני המלך". ערוך השולחן (סימן פ סעיף ד) פוסק כך אף הוא.
 
לסיום חלק זה של הדיון נשוב לגמרא (ברכות כד ע"ב):
 
היה מהלך במבואות המטונפות – לא יקרא קריאת שמע... רב אדא בר אהבה אמר מהכא: 'כי דבר ה' בזה' [במדבר ט"ו, לא]. ואם פסק מה שכרו? אמר רבי אבהו עליו הכתוב אומר: 'ובדבר הזה תאריכו ימים' [דברים ל"ב, מז].
השולחן ערוך (סימן פה סעיף א) מביא את דברי הגמרא וכותב שאפילו מי שנאלץ לעצור לפרק זמן המספיק לקריאת שמע כולה, הפסקה זו אינה נחשבת להפסק, והוא רשאי להמשיך בתפילתו מהמקום שבו עצר, ברגע שיצא מהמבואה המטונפת. הרמ"א לעומת זאת, פוסק כי במקרה כזה יש לחזור ולקרוא קריאת שמע מתחילתה. נושא זה של הפסקות והפסק בקריאת שמע נדון בהרחבה בפרק ז.

בית הכסא

בהלכות הנוגעות לצואה ולמי רגליים דנו כבר, וכעת נדון בהלכות הנוגעות לבית השימוש הנקי מפסולת.
 
האם מותר להתפלל או לברך בבית שימוש כאשר הוא נקי? עד כמה ניתן להשוות את בתי הכסא של תקופת הגמרא לבתי השימוש של ימינו אנו?
 
בית השימוש המתואר בדרך כלל בדברי חכמים הוא "בית כסא קבוע". בית שימוש זה נועד למטרה אחת מסוימת, והפסולת אינה מפונה ממנו. בגמרא (ברכות כג ע"א, כו ע"א) נפסק להלכה שאסור להתפלל, להניח תפילין או אפילו להרהר בדברי תורה בבית כסא קבוע. למעשה, אסור גם להתפלל מנגד לבית כסא כזה.
 
הערוך השולחן (סימן פג סעיף י) פוסק שאין להתפלל כנגד סירי לילה המשמשים ילדים קטנים (או זקנים), ושיש לכסותם או להעבירם למקום אחר כדי לקרוא קריאת שמע או לברך בחדר שבו הם נמצאים. בשמירת שבת כהלכתה (פרק כד סעיף קיג) מובאים דברי הרב שלמה זלמן אויערבאך ודברי החזון איש, המתירים שנייהם להתפלל בקרבת מושב אסלה המשמש ילדים ושלא מחובר אליו מיכל.
 
בתקופת התלמוד, בית הכסא נמצא בדרך כלל במקום פתוח או בשדה. חכמים נחלקו בשאלה אם מותר להתפלל בקרבת בית הכסא המוקף במחיצות.
 
לפי הבית יוסף (סימן פג), בית כסא המוקף מחיצות נחשב לרשות נפרדת, ועל כן מותר לקרוא קריאת שמע כנגדו. גם אם המחיצות נמוכות מעשרה טפחים, הבית יוסף מתיר להתפלל כנגד בית הכסא. הפרי מגדים, שדבריו מובאים בביאור הלכה (סימן פג), דן במספר המחיצות הדרוש במקרה כזה ושואל אם נדרשות ארבע מחיצות או שאולי שלוש מספיקות. חלק מן הפוסקים מקבלים את דעתו של הבית יוסף אך קובעים כי גובה המחיצות חייב להיות מעל עשרה טפחים (ב"ח, פרי חדש). השולחן ערוך (סימן פג סעיף א) פסק כך להלכה.
 
רבים מן האחרונים (לדוגמה: ט"ז סימן פג ס"ק א; מגן אברהם סימן פג ס"ק א) חולקים על דעה זו וקובעים כי אם המחיצות נבנו במיוחד בשביל להקיף את בית הכסא, הם כבית הכסא עצמו, בדומה ל"גרף של רעי", ואסור להתפלל במרחק הקטן מארבע אמות ממנו. ואולם הט"ז מוסיף שאם המחיצות משרתות גם מטרה נוספת, ולא רק את בית השימוש, מותר להתפלל כנגדן. מכיוון שבתי השימוש המודרניים מוקפים בקירות הבית, לכאורה יסכימו כל הפוסקים שהלכות בית הכסא אינן תקפות (אגרות משה א"ה חלק א סימן קיד). יתרה מזאת, הרב משה פיינשטיין אף פוסק כי מותר להתפלל כנגד בית השימוש אפילו אם דלתו פתוחה.
 
מה לגבי בית השימוש עצמו? בבתי השימוש המודרניים הפסולת אינה נשארת אלא מסולקת במהירות למערכת הביוב. אם כן, האם לבתי השימוש שלנו מעמד דומה לבית הכסא?
 
הגמרא (ברכות כו ע"א) מתארת סוג נוסף של בית שימוש הנקרא "בית כסא דפרסאי". רש"י מסביר שבבתי כסא אלה נחפר בור, עמוק ארבע אמות לפחות, ולתוכו נפלה הפסולת בזווית. מותר אם כן לקרוא קריאת שמע כנגד בית כסא דפרסי אם לא נודף מהם ריח רע, שכן הפסולת עצמה מסולקת במהירות. השולחן ערוך (סימן פג סעיף ד) פוסק כך להלכה על סמך גמרא זו.
 
הרב משה פיינשטיין כותב שאמנם ניתן לשער שבתי השימוש שלנו דומים לבתי כסא דפרסי, אך עדיין אסור ליטול ידיים לסעודה בבית שימוש.
 
הרב עובדיה יוסף (יחווה דעת חלק ג סימן א) סובר כי בתי השימוש המודרניים שונים מבית כסא דפרסאי ויש להחמיר יותר לגביהם. בבתי השימוש כיום, הפסולת נותרת באסלה עד לסילוקה על ידי הורדת המים, שלא כמו בית כסא דפרסאי שבו הפסולת מסולקת מיד. הרב עובדיה קובע לפיכך שעדיף שלא ליטול ידיים לסעודה או לתפילה אלא אם מדובר בשעת הדחק ואין מקום אחר ליטול ידיים. הרב עובדיה מביא כאסמכתא את פסיקתם של החלקת יעקב (חלק א סימן רה), ושל הישכיל עבדי (או"ח חלק ו סימן יג).
 
פוסקים אחרים חולקים על דעה זו וסוברים כי בתי השימוש המודרניים אינם דומים לבית הכסא הנדון בגמרא. הזקן אהרון לדוגמה (חלק א סימן א), סובר כי בתי השימוש שלנו דומים לבית כסא דפרסאי, ומוסיף כי בתי השימוש כיום כוללים גם כיור ומראה ומשמשים גם למטרות נוספות, ולכן החדר עצמו לא נבנה כבית כסא. כך גם הארץ צבי (סימן קי) סובר שמכיוון שהאסלות כיום נשטפות במהירות ובאופן תדיר, אין הן בגדר "גרף של רעי". החזון איש (הלכות קריאת שמע סימן יז אות ד) דן אף הוא בשאלה אם ניתן להשוות את בית השימוש המודרני לבית הכסא מתקופת התלמוד או לבית כסא דפרסאי אך אינו מגיע למסקנה חותכת. המנחת יצחק (חלק א סימן ס) סובר אף הוא כי בתי השימוש שלנו דומים לבית כסא דפרסאי, ולכן החומרות החלות על בית הכסא אינן חלות כיום על בתי השימוש הנמצאים בכל בית.
 
לבסוף, הרב יוסף אליהו הנקין (עדות לישראל א) פוסק כי בתי השימוש שבבתינו כיום דומים לחדר האמצעי של בתי המרחץ הקדומים, ושבהם אסור לקרוא קריאת שמע או להתפלל, אבל מותר ליטול ידיים לתפילה או לסעודה.
נהוג שלא לברך, ללמוד תורה או לדבר דברי תורה בבית השימוש. נוסף על כך, עדיף שלא ליטול ידיים לסעודה בבית השימוש אלא אם אין כל ברירה אחרת, וגם אז הברכה צריכה להיאמר מחוץ לבית השימוש.
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי
תרגום: נעמה ליברמן
עורך: יחיאל מרצבך, תשע"ט
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                                  http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                     http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *