מקומות ומצבים בעייתיים בקריאת שמע - חלק ב' - "ולא ייראה בך ערוות דבר"

  • הרב דוד ברופסקי

"והיה מחנך קדוש" – תפילה כנגד עירום

כפי שראינו בפרק הקודם, התורה מצווה כי במחנה צבאי יש לשמור לא רק על נקיון, אלא גם על קדושה ועל צניעות.
 
כִּי יְיָ אֱלֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ: (דברים כ"ג, יג–טו)
 
בספרי (דברים, פיסקא רנח) נאמר על פסוק זה: "ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחריך – מלמד שעריות מסלקות את השכינה".
 
הגמרא (ברכות כה ע"ב) מרחיבה דרישה זו של התורה אל המרחב האישי ומסיקה מהפסוקים שאסור לקרוא קריאת שמע כנגד ערווה, זאת אומרת כשניתן לראות עירום. בהמשך להלכה זו אף נכתב במקום אחר בגמרא (בבא מציעא קיד ע"ב): "מנין לערום שלא יתרום? – דכתיב: ולא יראה בך ערוות דבר".
 
הפרי מגדים, שדבריו מובאים בביאור הלכה (סימן עד), מפרט חמישה מצבים בהם אסור לקרוא קריאת שמע או לומר דברים שבקדושה משום "לא יראה בך": א) הרואה את ערוותו שלו. ב) "לבו רואה ערוותו" – אין הפרדה, בעזרת בגד או אזור מתניים, בין פלג הגוף העליון לפלג הגוף התחתון. ג) שאינו לבוש. ד) הרואה ערוותו של אחר. ה) "לבו רואה" את ערוות חברו.
 
הביאור הלכה סובר שבמצבים שונים אלה תקפות גם הלכות שונות. למשל בעוד שמותר לקרוא קריאת שמע בקרבת אדם ערום כל עוד המתפלל אינו רואה אותו, משום שהפנה את ראשו או אולי אפילו משום שעצם את עיניו, כשהמתפלל עצמו ערום פתרונות אלה לא מועילים. כמו כן כותב הביאור הלכה כי כאשר ערוותו של אדם מכוסה במים (כמו בעת טבילה במקווה) מותר לו לברך, אך לא כאשר הוא יכול לראות אדם ערום אחר. במילים אחרות, בעוד אסור להתפלל או לברך כשניתן לראות את ערוותו של אדם אחר, כשמדובר במתפלל עצמו – עליו להיות מכוסה כדי לומר דברים שבקדושה.
 
בנוגע להפרדה בין פלג הגוף העליון לפלג הגוף התחתון, כך שנמנע מצב שבו "לבו רואה את ערוותו", הגמרא (ברכות כד ע"ב) קובעת כי צריכה להיות חציצה בין פלג הגוף העליון לפלג הגוף התחתון. האחרונים דנים בשאלה אם גם נשים חייבות בהפרדה כזו כדי לקרוא קריאת שמע. השולחן ערוך (סימן עד) פוסק שהן לא חייבות, אך הב"ח חולק על דעה זו. המשנה ברורה (סימן עד ס"ק טז) מביא את דעתם של הש"ך ושל הט"ז (יו"ד סימן ר) הפוסקים כי נשים יכולות לברך "על הטבילה" במקווה, גם אם מי המקווה צלולים, שכן אין הן חייבות להפריד בין פלג הגוף העליון לפלג הגוף התחתון. יחד עם זאת הט"ז מוסיף כי מוטב לה לשלב ידיים על חזהּ וכך בכל זאת ליצור חציצה.

שוק באישה ערווה

הגמרא (ברכות כד ע"א) אומרת שעל גבר נאסר לקרוא קריאת שמע כנגד ערווה. מעבר לפירוש הברור של המילה "ערווה", הגמרא מפרטת דברים אחרים הנחשבים בגדר ערווה. כפי שנראה, הגמרא אוסרת לקרוא קריאת שמע כנגד השוק של אישה, כנגד שיער אישה ובעת שניתן לשמוע את קולה של אישה שרה. כמו כן, לגבר אסור לקרוא קריאת שמע אם נראה אפילו טפח אחד מגופה של אישה באזור המכוסה בדרך כלל.
 
לגבי "שוק באישה", בגמרא (ברכות כד ע"א) נאמר:
 
אמר רב חסדא: שוק באישה ערווה, שנאמר 'גלי שוק עברי נהרות' [ישעיהו מ"ז, ב] וכתיב 'תגל ערוותך וגם תראה חרפתך' [שם, ג].
 
האחרונים דנים בהגדרה המדויקת של שוק. הפרי מגדים (סימן עה ס"ק א) והמשנה ברורה (סימן עה ס"ק ב) סבורים כי הכוונה כאן היא לחלק של הרגל שמעל לברך, הירך, ושבמקומות שבהם נשים לא נוהגות לכסות את הרגליים גם מתחת לקו הברך, מותר לגבר לקרוא קריאת שמע בקרבת אישה הלבושה כך. החזון איש (או"ח סימן טז ס"ק ח) מעלה סברה כי שוק הוא אכן החלק שמתחת לברך או אפילו הקרסול, אך לא מגיע למסקנה חד משמעית.

קול באישה ערווה

כפי שכבר הבאנו לעיל, הגמרא (ברכות כד ע"א) מפרטת אילו חלקים בגוף האישה הם בגדר ערווה. לאחר שהגמרא קובעת כי אין לקרוא קריאת שמע אפילו כנגד טפח גלוי בגופה של אישה, הגמרא מוסיפה לגבי קול אישה:
 
אמר שמואל: קול באישה ערווה, שנאמר 'כי קולך ערב ומראך נאווה' [שיר השירים ב', יד]
 
מתי קולה של אישה השרה נחשב לערווה? מחד גיסא, נראה שההקשר שבו נכתבו הדברים בגמרא הוא רק קריאת שמע ומכאן גם תפילות אחרות. מאידך גיסא, הסמיכות לדיון בשיער ובשוק האישה מלמד אולי כי "קול באישה" תקף גם בהקשרים אחרים. יתרה מזאת, במקום אחר בגמרא (קידושין ע ע"א) הקביעה "קול באישה" מיושמת בתחום אחר לגמרי שאינו נוגע לתפילה!
 
מעניין לציין כי הרי"ף אינו מזכיר קביעה זו בשום הקשר שהוא. ראשונים אחרים כן דנים בגמרא זו וחלוקים ביניהם בשאלה באילו מצבים ובאילו הקשרים תקף הכלל "קול באישה ערווה".
 
חלק מן הפוסקים סבורים כי כלל זה תקף רק בהקשר של קריאת שמע. רב האי גאון (אוצר הגאונים ברכות, פירושים קב), לדוגמה, מסביר:
 
וכן אין לו לקרות [קריאת שמע] בשעת שמנגנת דקול באישה ערווה... ואפילו בשעה שמנגנת, אם יכול לכוון בלבו לתפילתו בעניין שאינו שומע אותה ואינו משים לבו אליה, מותר ואין לו להפסיק קריאתו.
 
רבינו חננאל והריטב"א (ברכות כד ע"א) פוסקים כדעת רב האי גאון.
 
בעל ספר יראים (סימן שצב) פסק גם כן כי לגבר אסור ללמוד תורה או לומר דברים שבקדושה בה בעת שהוא מקשיב לשירתה של אישה, ומביע את צערו:
 
ובעונותינו בין הגוים אנו יושבים ועת לעשות לה' הפרו תורתך, הלכך אין אנו נזהרים מללמוד בשמיעת קול נשים ארמיות.
 
ראשונים אחרים, כדוגמת הרא"ש (ברכות פרק ג סימן לז), מסבירים כי ככלל אסור לגברים להקשיב לשירת נשים, אך אין זה מעכב מלקרוא קריאת שמע. נראה כי הטור והרמב"ם מסכימים עם דעה זו, שכן בדבריהם מובאת קביעתו של שמואל רק בהקשר רחב יותר של צניעות (טור, אה"ע סימן כא; רמב"ם, הלכות איסורי ביאה פרק כא ה"ב), ולא כחלק מהלכות קריאת שמע.
 
השולחן ערוך (אה"ע סימן כא סעיף א) פוסק כפי שפסקו גם הרא"ש והרמב"ם, ואוסר על גברים להקשיב לשירת נשים. בנוגע לקריאת שמע (או"ח סימן עה סעי' ב–ג) השולחן ערוך כותב: "יש ליזהר משמיעת קול זמר אישה בשעת קריאת שמע". הרמ"א מוסיף "ואפילו באשתו, אבל קול הרגיל בו [ז"א דיבור ולא שירה] אינו ערווה".
 
האחרונים ופוסקים בני דורנו דנים בשאלה של "קול באישה" בהקשרים שונים וגם בהשלכות של המציאות המודרנית על הנושא (מיקרופונים, רדיו, זמירות וכו'), אך קצרה היריעה מלפרט כאן את הדיון כולו.

שיער באישה ערווה

בגמרא (ברכות) מובא בשם רב ששת: "שיער באישה ערווה". השולחן ערוך (סימן עה סעיף ב) פוסק על פי עיקרון זה, וקובע גם כי שיערן של נשים בתולות (רווקות) אינו נחשב לערווה. הרמ"א מוסיף כי פאה, או שיער שאינו מכוסה בדרך כלל בכיסוי הראש ("חוץ לצמתן"), אף הוא אינו נחשב ערווה.
 
הנושא של כיסוי ראש לנשים ראוי ללא ספק לדיון נרחב, אך כאן נעסוק רק בהלכות הנוגעות לקריאת שמע.
 
האחרונים דנים בשאלה אם מותר לקרוא קריאת שמע בקרבת אישה נשואה ששיערה גלוי, במקום שבו נשים אינן נוהגות לכסות את שיער ראשן.
 
המשנה ברורה (סימן עה ס"ק י) והחזון איש (סימן טז ס"ק ו) קובעים שנייהם כי גם אם במקום מסוים חלק מן הנשים נוהגות שלא לכסות את שיערן, עדיין אסור לגבר לקרוא קריאת שמע כנגד שיערה של אישה נשואה.
 
הערוך השולחן (סימן עה סעיף ז) לעומת זאת, בסעיף מוכר היטב, כותב:
 
ועתה בואו ונצווח על פרצות דורינו. בעוונותינו הרבים שזה שנים רבות שנפרצו בנות ישראל בעוון זה והולכות בגילוי הראש, וכל מה שצעקו על זה הוא לא לעזר ולא להועיל... על כל פנים, לדינא נראה שמותר לנו להתפלל ולברך נגד ראשיהן המגולות כיוון שעתה רובן הולכות כך והווה כמקומות המגולים בגופה.
 
הרב משה פיינשטיין (אגרות משה או"ח חלק א סימן מב), הבן איש חי (פרשת בא אות יב) והרב עובדיה יוסף (יביע אומר או"ח חלק ו סימן יג), פוסקים כפי שפסק ערוך השולחן, ומתירים לקרוא קריאת שמע ולומר דברים אחרים שבקדושה בקרבת שיערה הגלוי של אישה במקום שבו נשים אינן נוהגות לכסות את שיערן.

מקומות המכוסים באישה

בנוסף לאיסור לקרוא קריאת שמע כנגד ערווה, כפשוטו "עירום", הגמרא (ברכות כד ע"א) מלמדת כי אין לקרוא קריאת שמע כנגד טפח גלוי מחלק מגופה של אישה המכוסה בדרך כלל.

אמר רבי יצחק: טפח באשה ערווה. למאי?... לקריאת שמע.
 
השולחן ערוך (סימן עה סעיף א) מביא גמרא זו ופוסק כי לגבר אסור לקרוא קריאת שמע אם בקרבתו נמצאת אישה שטפח מגופה גלוי, באזור בגוף שבדרך כלל מכוסה, ואפילו אם מדובר באישתו. הרמ"א מציין כי ללא ספק הלכה זו נוגעת לגבר מול אישה אך לאישה מותר לקרוא קריאת שמע כנגד טפח גלוי מגופו של איש. יתרה מזאת, הרמ"א מוסיף כי אם האישה אינה אישתו, אסור לקרוא קריאת שמע אפילו אם פחות מטפח מגופה גלוי. רבים מן האחרונים (שולחן ערוך הרב, ערוך השולחן, חיי אדם כלל ד סעיף ב) חולקים על דעה זו.
 
הדיון ההלכתי בקרב האחרונים נוגע גם לשאלה אם אמות המידה לצניעות שהציבו חז"ל הן אובייקטיביות ועל זמניות, או שאולי אפשר לפרשן לפי ההתנהגות המקובלת בקהילה מסוימת ובזמן מסוים.
 
הדברי חמודות (על הרא"ש, ברכות פרק ג לז) כותב שאמות המידה של חז"ל היו תוצר של כללי ההתנהגות המקובלים בזמנם:
 
ומסתבר דכל מקום ומקום לפי מנהגו דמידי הוא טעמא אלא דדברים שרגילה שלא לכסותם לא מקרי אלא משום דלא אתי בהו לידי [הרהור] וכו' כיוון דרגיל בהו.
 
כך גם הרב עובדיה הדאיה (1890–1969), בשו"ת ישכיל עבדי (חלק ד סימן ט), מתיר לברך כנגד זרועותיה החשופות של אישה, בשעת הדחק, שכן בימינו הזרועות אינן שונות מן הידיים שאינן מכוסות בדרך כלל. יש לציין כי היתר זה נוגע לקריאת שמע בלבד ואין להסיק מכאן לגבי האופן שבו ראוי להתלבש. אחרונים אלה סברו כי מיסודה, ההגדרה של "ערווה", נגזרת מנורמות ההתנהגות המקובלות.
 
פוסקים אחרים (ראה תפארת שמואל [רא"ש ברכות פרק ג סימן לז]; חיי אדם כלל ד סעיף א; אגרות משה או"ח חלק א סימ' מב–מג; הרב עובדיה יוסף יביע אומר או"ח חלק ו סימן יד אות ג) חולקים על דעה זו ומבחינים בין הגדרות של "ערווה" שאינן תלויות בזמן ובמקום וכאלה שנגזרות מההתנהגות המקובלת בקהילה מסוימת.

עצימת עיניים או הפניית המבט

הפוסקים דנו בשאלה באילו תנאים ונסיבות ניתן בכל זאת לברך כנגד ערווה. רבי יוסף קארו, בשולחן ערוך (סימן עה סעיף ו), פוסק שמספיק להפנות את המבט כדי לברך ואפילו מספיק לעצום את העיניים. יתרה מזאת, אם החדר חשוך או אם מדובר באדם עיוור, מותר לברך כנגד ערווה. השולחן ערוך מסביר כי מכיוון שהפסוק מתייחס לראייה ("וְלֹא יִרְאֶה "), האיסור תלוי בשאלה אם הערווה נראית או לא.
 
מרבית האחרונים (ב"ח; מגן אברהם סימן עה ס"ק ט; ט"ז סימן עה ס"ק ב; חיי אדם כלל ד סעיף ג; משנה ברורה סימן עה ס"ק כט; ערוך השולחן סימן עה סעיף יא) חולקים על דעה זו ומנמקים בכך שבתורה נכתב רק "וְלֹא יִרְאֶה", אלא "וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר", הראייה מוסבת על הערווה עצמה ולא על הרואה. להלכה נפסק על פי דעה זו. המשנה ברורה (ס"ק כז) גם כן כותב כי הפניית הראש לא מספיקה במקרה שהמתפלל אינו לבוש.
 
בספר נשמת אדם (כלל ד סעיף א) ישנו דיון בשאלה אם חומרה זו נוגעת רק לערווה או לחלופין לכל חלקי הגוף המכוסים בדרך כלל. החזון איש (סימן טז ס"ק ז) פוסק לגבי "טפח באישה ערווה", איסור שמטרתו למנוע את הסחת הדעת בזמן התפילה, שעצימת עיניים או הסטת המבט מספיקים. הרב עובדיה יוסף (או"ח חלק ג סימן ז אות י) מתיר אף הוא לברך וללמוד תורה במקום שבו נמצאות נשים שאינן לבושות בצניעות (כולל זרועות וצוואר חשוף), אם יעצום את עיניו או יסיט את מבטו.

בית המרחץ

בגמרא (שבת י ע"א) מובאים דברי התוספתא המתארים את שלושת החדרים (או הבתים) שבבית מרחץ טיפוסי ואת ההלכות השונות הנוגעות לשהייה בבית המרחץ.
 
לגבי החדר החיצוני, שבו אנשים עומדים לבושים, התוספתא אומרת:
 
יש שם מקרא [קריאת שמע] ותפילה, ואין צריך לומר שאילת שלום, ומניח תפילין ואין צריך לומר שאינו חולץ [אם כבר הניח בחוץ].
 
בנוגע לחדר האמצעי, שבו חלק מן האנשים לבושים אך חלקם כבר התפשטו, נאמר בתוספתא:
 
יש שם שאילת שלום, ואין שם מקרא ותפילה, ואינו חולץ תפילין, ואינו מניח לכתחילה.
 
האחרונים חלוקים בשאלה אם הלכות אלה עדיין תקפות גם כאשר אין איש שאינו לבוש בחדר האמצעי. המשנה ברורה (סימן פד ס"ק ג) מביא את דברי הב"ח ודברי הפרישה, שקבעו כי משום שהחדר האמצעי נועד לאפשר למתרחצים להתפשט לפני הרחצה, אסור לברך שם או להניח תפילין בכל מקרה. הבית יוסף והאליה רבה קובעים כי אם ברגע מסוים אין בחדר אנשים שאינם לבושים, מותר להתפלל ולהניח תפילין.
 
באשר לחדר הפנימי, שבו כולם אינם לבושים, הגמרא אומרת:
 
אין שם שאילת שלום, ואין צריך לומר מקרא ותפילה, וחולץ תפילין ואין צריך לומר שאינו מניחן!
 
במקום אחר בגמרא (שבת קנ ע"א) ישנה התייחסות נוספת לחדר הפנימי של בית המרחץ:
 
בכל מקום מותר להרהר – חוץ מבית המרחץ ומבית הכסא... דבעינן 'והיה מחניך קדוש'
 
האחרונים חלוקים באשר למעמדו של המקווה בהקשר זה. הט"ז (סימן פד ס"ק ב) סובר כי מעמדו כשל החדר האמצעי, ועל כן מותר לברך "על הטבילה" רק בדיעבד ומשום שאין ברירה אחרת. המגן אברהם (סימן מה ס"ק ב) חולק על דעה זו ומסביר כי חכמים החמירו בהלכות הנוגעות לבית המרחץ שכן החדר עצמו מלוכלך, אך אין כל איסור להתפלל או לברך במקווה. הלכה למעשה, ההבדל בין שתי דעות אלה נוגע לשאלה אם מותר לברך ברכות אחרות, חוץ מ"על הטבילה", בזמן השהייה במקווה.
 
חדר הלבשה או מלתחה בבריכת שחייה, בחדר כושר או במקווה, דומים לחדר האמצעי. חדר אחר במעמד דומה והנמצא בבתים רבים, הוא חדר רחצה שבו יש כיור ואמבטיה אך אין בו אסלה. לכאורה, מותר ליטול ידיים לתפילה או לסעודה בחדר רחצה כזה, אולם השאלה אם מותר גם לברך בתוך החדר, תלויה בדעה לפיה הולכים בשאלה ברכות בחדר האמצעי כשאין בסביבה אף אדם ערום. הרב עובדיה יוסף (יחווה דעת חלק ג סימן א) פוסק שמותר ליטול ידיים לתפילה או לסעודה בחדר אמבטיה כזה, אך יש לברך מחוצה לו. אם בחדר הרחצה ישנה גם אסלה, החדר הוא בגדר בית כסא ולא בגדר חדר רחצה.

השלכות אחרות של "והיה מחנך קדוש" ו"לא יראה בך ערוות דבר" – כניסה לבית השימוש עם תפילין וספרי קודש

בספרי (פיסקא רנח טו) נאמר:
 
'כי ה' אלהיך מתהלך בקרב מחניך', מיכן אמרו... לא יכנס לא למרחץ ולא לבורסקי וספרים ותפילין בידו.
 
הלכות תפילין בהקשר זה, הן מורכבות במידת מה וקצרה כאן היריעה מלעסוק בכולן. בשורות הבאות נציג סקירה קצרה של הלכות אלה ובמיוחד בהקשר לשאלה אם מותר להיכנס לבית השימוש עם ספרי קודש או תפילין.
ישנו איסור לקיים יחסי אישות בחדר שבו נמצאים תפילין. לכתחילה יש להוציא את התפילין מן החדר, או להעמיד מחיצה שגובהה עשרה טפחים (הפתרון היחיד כשמדובר בספר תורה), אך הגמרא (ברכות כג ע"א) אומרת כי אפשר גם להניח את התפילין בכלי הנמצא אף הוא בתוך כלי. הגמרא מוסיפה כי לפחות אחד מן הכלים צריך להיות כלי שאינו מיועד רק לתפילין ושאפילו מאה כלים כאלה נחשבים כאחד בלבד. המשנה ברורה (סימן מ ס"ק ז) כותב כי כיסוי כפול (בכלי אחד) אף הוא אינו מספיק.
 
המשנה ברורה (סימן מ ס"ק ה) מביא את דברי דרך החיים, הפוסק ששני כיסויים, הנדרשים אם בני זוג רוצים לקיים יחסי אישות ובחדר יש תפילין, נדרשים גם אם אדם צריך להתפנות בחדר שבו יש תפילין. הביאור הלכה חולק על דעה זו וכותב כי במקרה כזה ללא ספק יש לכסות את התפילין, אך כיסוי אחד מספיק. המנהג המקובל כיום הוא לכסות את התפילין בשני כיסויים לפני שנכנסים לבית השימוש.
 
מי שנכנס לשירותים ציבוריים ואינו יכול להשאיר את התפילין שלו מחוץ לשירותים (מחשש לנזק או לגניבה), צריך לכסותם בכיסוי נוסף (נוסף לנרתיק התפילין הרגיל) או להכניסם לתיק (משנה ברורה סימן מג ס"ק כד). כך גם בבית החולים למשל, אם אדם חולה צריך להתפנות עליו קודם כל לכסות את תיק התפילין או להניחו במגירה סגורה.
 
הרמ"א (סימן מג סעיף ה) כותב שיש הנוהגים להרחיק את התפילין מרחק ארבע אמות מבית השימוש, אפילו כאשר נכנסים אליו לא כדי להתפנות. הרמ"א מסיק, כמו המשנה ברורה (סימן מג ס"ק א), שבמקרה זה עדיף להחמיר.
אנשים רבים לוקחים עימם סידור קטן או ספר קודש לכל מקום שאליו הם הולכים, וכשהם נזקקים לבית השימוש, אין להם אפשרות להשאירו בחוץ. כיצד יש לנהוג במקרה כזה? האם מותר להכניס ספרי קודש לתוך בית השימוש?
 
השולחן ערוך (סימן רמ סעיף ו) פוסק כי בדיוק כפי שאסור לקיים יחסי אישות בחדר שבו יש תפילין או חומשים הכתובים על קלף, כך גם יש להיזהר במקרה של ספרי קודש מודפסים ולהכניסם לכלי בתוך כלי. המשנה ברורה (סימן מ ס"ק ד) מוסיף: "חומשים או סדורי תפילות או שאר ספרים בין בכתיבה או בדפוס הכל יש בהם קדושה". מכאן עולה שכשם שאין לקיים יחסי אישות בחדר שבו יש ספרי קודש, כך גם אסור להכניס ספרי קודש לבית השימוש.
 
האם יש לכסות ספרי קודש באותו אופן שבו מכסים תפילין לפני כניסה לבית השימוש?
 
הגמרא (שבת סא ע"א) מעלה שאלה דומה. הגמרא שואלת אם מותר להכניס קמע, המכיל אותיות ופסוקים מן התורה, לבית הכסא. בגמרא נכתב שללא ספק אסור לזרוק קמע כזה אלא יש לגנוז אותו, אבל מותר להיכנס איתו לבית השימוש שכן הוא עטוף בעור. אך תפילין, הגמרא קובעת, שאף הן עטופות בבתים מעור, אין להכניס כך לבית השימוש שכן האות שי"ן, אחת מאותיות שם השם, מופיעה על החלק החיצוני של הבית. השולחן ערוך (יו"ד סימן קפב סעיף ו) פוסק להלכה שניתן להיכנס לבית השימוש עם קמע המכיל אותיות ופסוקים רק אם הוא עטוף בנרתיק עור.
 
המגן אברהם (סימן מג ס"ק יד), וגם הפרי מגדים, מסיקים מגמרא זו שמותר להיכנס לבית השימוש עם ספרי קודש כל עוד הם מכוסים במטפחת, זאת אומרת בכיסוי יחיד, כמו במקרה של הקמע. הרדב"ז (חלק ג סימן תקיג) מוסיף כי מכיוון שספרי קודש מודפסים אינם כתובים בכתב אשורי (הכתב המשמש בספרי תורה) אלא בכתב מרובע אחר, אין בהם קדושה ועל כן כיסוי אחד מספיק.
 
כך גם הציץ אליעזר (חלק יא סימן ה) דן בשאלה אם לאדם הנושא בכיסו חידושי תורה שכתב, מותר להיכנס כך לבית השימוש כדי להתפנות. הציץ אליעזר סובר כי על סמך פוסקים קודמים רבים ניתן לומר שלכל היותר נדרש כאן רק כיסוי אחד, בוודאי אם לא נכתב שם השם. כמו כן הציץ אליעזר מביא את דעתו של הרדב"ז לפיה דברי תורה מודפסים אינם נושאים כלל בקדושה. להלכה נפסק שם כי מותר להיכנס לבית השימוש כשבכיס ישנם דפים הכתובים דברי תורה, ואין צורך בכיסוי נוסף.
 
השערי תשובה (סימן מג ס"ק יא) לעומת זאת, מביא את דברי האליה רבה וכותב כי יש לכסות ספרי קודש בשני כיסויים. ערוך השולחן (יו"ד סימן רפב סעיף י) חולק אף הוא על דעתו של המגן אברהם וכותב כי יש להתייחס לספרי קודש כפי שמתייחסים לספר תורה, ושאין להכניסם לבית השימוש בכל מקרה שהוא.
 
המשנה ברורה (סימן מג ס"ק כה) מביא את שתי הדעות שהזכרנו. נראה שהמנהג הרווח הוא להחמיר במידת האפשר.
 
מעניין לציין את תשובתו של הרב יאיר חיים בכרך (1638–1702) בשו"ת חוות יאיר (סימן קט) בנוגע לספרים הכתובים בלעז. הרב בכרך כותב "ספרי קודש הן בלשון הקודש הן בלשון חול ואפילו באותיות חול יש לנהוג בהם קדושה מיהא אף דצריך עיון אי חמירא לעניין כלי בתוך כלי כמו שכתבתי לעיל". בתשובה אחרת (סימן קפד), הרב בכרך דן בשאלת קדושתם של ספרים שנדפסו בבתי דפוס של גוים. הרב נשאל כיצד יכול זוג נשוי, החי בדירת חדר המלאה ספרים, לקיים יחסי אישות. בזהירות ובחשש רב, מציע הרב שאולי מכיוון שספרי הקודש הודפסו על ידי גויים, אין בהם את הקדושה שממנה נובע האיסור על קיום יחסי אישות. כפי שהזכרנו לעיל בימינו נהגו שלא להכניס לבית השימוש כל ספרי קודש או כתבים דומים, אלא רק מכוסים כפי שתואר לעיל.
 
הבעייתיות בכניסה לבית הכסא נוגעת לא רק לספרים אלא לכל דבר המכיל פסוקים מן התורה. כפי שכבר הוזכר, אין להיכנס עם קמעות אלא אם הם עטופים (שולחן ערוך יו"ד סימן רפב סעיף ו). בהמשך פוסק השולחן ערוך (יו"ד סימן רפג סעיף ד) שאסור לרקום פסוקים מן התורה על טליתות. הש"ך והט"ז מסבירים שנייהם על סמך תשובות הרמב"ם (פאר הדור סימן ז) שישנו חשש שאדם ישכח ויכנס לבית השימוש בטליתו הרקומה.
 
כמו כן אין להיכנס לבית השימוש עם חולצה או שרשרת שעליהם פסוקים מן התורה (ראה ציץ אליעזר חלק טז סימן ל).
 
בעניין זה כותב הט"ז (סימן רעא ס"ק ח): "לעניין קדושת הספרים כל המיקל עתיד ליתן את הדין".

כלי בתוך כלי – עטיפת תפילין (וספרי קודש) בכיסוי כפול

כתבנו למעלה כי אין לקיים יחסי אישות בחדר שבו תפילין או ספרי קודש, אלא אם מעמידים מחיצה שגובהה עשרה טפחים (הפתרון האפשרי היחידי במקרה של ספר תורה), או מכסים את התפילין בכלי בתוך כלי. כמו כן גם כתבנו כי לדעת חלק מן הפוסקים אין להיכנס לבית השימוש עם ספרי קודש אלא אם הם מכוסים פעמיים.
 
האחרונים העלו מספר שאלות הנוגעות להגדרה של כלי בתוך כלי.
 
ראשית, הביאור הלכה (סימן מ סעיף ב) דן בשאלה אם שני הכיסויים צריכים לעטוף את התפילין או את הספר מכל צדדיו, אך מדברי המגן אברהם (סימן מ סעיף ב) עולה כי גם אם הכיסוי החיצוני אינו עוטף את התפילין או את הספר מכל הצדדים הוא עדיין מספיק.
 
שנית, המשנה ברורה (סימן מ ס"ק ז) מביא את דברי המגן אברהם (סימן מ סעיף ב) לפיהם אחד מהכיסויים יכול להיות שקוף, אך לא שניהם.
 
שלישית, האם כריכה של ספר נחשבת ככיסוי? המשנה ברורה (סימן מ ס"ק ד) פוסק כפי שפסקו גם הפרי מגדים (אשל אברהם סימן מ ס"ק ב), המהר"ם שיק (או"ח סימן צד) והדעת תורה (סימן רמ), שכריכה נחשבת לחלק מהספר עצמו ולא ככיסוי חיצוני ולכן נדרשים שני כיסויים לספר כרוך. כף החיים (סימן מ ס"ק יד) חולק על דעה זו וסובר כי במקרה של ספרים מודפסים ניתן להקל ולהחשיב את הכריכה ככיסוי אחד.

קריאה בבית השימוש

עד כה דנו בספרי קודש או בחומר כתוב אחר המכיל דברי תורה ופסוקים, אך חלק מן הפוסקים שואלים בנוסף לכך אם מותר להכניס לבית השימוש כל חומר כתוב באותיות עבריות.
 
הרמב"ם, בתשובתו שהבאנו לעיל, דן בעניין כתב אשורי בספר חול:
 
ומן הראוי לך שתדע כי הכתיבה הזאת הנקראת כתיבה אשורית כיוון שניתנה בה התורה ובה נכתבו לוחות הברית הרי מגונה מאד להשתמש בה רק בכתבי הקודש... ועל כן שינו הספרדים כתיבתם ושמו אותותם אותות אחרות עד שנעשה ככתב אחר להתיר להשתמש בו בדברי חול.
 
 הרמ"א (יו"ד סימן רפד סעיף ב) מביא את דבריו אלא של הרמב"ם, ומגנה את השימוש בכתב אשורי לספרי חול.
 
על סמך פסיקות אלה, הרב חיים דוד הלוי (עשה לך רב ג מה, ה כו) אוסר להכניס עיתונים בעברית לבית השימוש.
 
מרבית האחרונים פוסקים לקולא ומתירים להכניס עיתונים וספרי חול הכתובים עברית לבית השימוש. ערוך השולחן (יו"ד סימן רפג סעיף יד) לדוגמה, חולק על דעתו של הרמב"ם וסובר כי כשם שמותר לדבר דברי חולין בעברית כך גם מותר לכתוב דברי חול בכתב אשורי. פוסקים אחרים סבורים כי הרוב המוחלט של הספרים המודפסים בכתב מרובע אינם למעשה בכתב אשורי. הרב משה פיינשטיין (אגרות משה יו"ד חלק ב עו) לדוגמה, מתיר להכניס עיתונים ומילונים לבית השימוש ומסביר כי זאת משום שלא ניתן ללמוד הלכה מטקסטים אלה והכתב שבהם הודפסו אינו נחשב כתב אשורי.
 
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב דוד ברופסקי
תרגום: נעמה ליברמן
עורך: יחיאל מרצבך, תשע"ט
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                                  http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                     http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *