מקומו של עולם – תורה נו תנינא

  • הרב דן האוזר

לע"נ ר' עמינדב בן-שחר ז"ל

 

"כְּשֶׁיֵּשׁ לְהָאָדָם לֵב, אֵין שַׁיָּך אֶצְלוֹ מָקוֹם כְּלָל, כִּי אַדְּרַבָּא, הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְכוּ'. כִּי הָאֱלקוּת הוּא בַּלֵּב, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים עג, כו): "צוּר לְבָבִי", וְאֵצֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַך נֶאֱמַר (שְׁמוֹת לג, כא): "הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי", שֶׁהוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְאֵין הָעוֹלָם מְקוֹמוֹ (כמובא בפרש"י שם והוא ב"ר שם). נִמְצָא, מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ לֵב יִשְׂרְאֵלִי אֵין רָאוּי לוֹ לוֹמַר שֶׁמָּקוֹם זֶה אֵין טוֹב לְפָנָיו, כִּי אֵין שַׁיָּך אֶצְלוֹ מָקוֹם כְּלָל, כִּי אַדְּרַבָּא, הוּא מְקוֹמוֹ שֶׁל עוֹלָם וְאֵין הָעוֹלָם מְקוֹמוֹ כַּנַּ"ל".

האם אני בתוך העולם או שמא העולם בתוכי? זו השאלה ששואל אותנו ר' נחמן. מי המקום של מי? האם אני בתוך חוקי העולם וכלליו, או שמא העולם בתוכי ואני הוא זה שמעצב ומפרש את החוקים והכללים? נראה שר' נחמן היה מהלך בעולם כאמן, כמי שמספר סיפור. יוצר שאינו כפוף לשום כללים. הוא מגיב אמנם לאילוצי העולם והמציאות, אבל גם הם בתוכו. הוא לעולם לא הופך לחפץ המיטלטל במציאות. הוא תמיד זוכר את עצמו, את לבו, וממילא את אלוקיו, ומתנהל במסגרת המרחב שניתן לו.

ר' נחמן פותח את התורה במילים "כשיש לאדם לב", כמי שיודע שלעיתים בני האדם מאבדים את לבם בגלל אילוצי המציאות. הם שוכחים את ה"מקום" האחרון, שאי אפשר לקחת לו לאדם, את לבו. ר' נחמן קורא לנו להוקיר את המרחב הפנימי הזה כמרכז ההתרחשות של הסיפור – מקומו של עולם.

כל חייו של ר' נחמן נראים סיפור מרתק. גם ר' נתן, כינה את הביוגרפיה של רבו 'חיי מוהר"ן', והטעים זאת בהקדמתו:

"כי הוא היה איש חי באמת. אשר לא היה כדוגמתו, והוא חי תמיד חיים אמתיים, ובכל פעם חי חיים חדשים, כאשר נשמע מפיו הקדוש, שפעם אחת אמר אני חייתי היום חיים שלא חייתי מעולם חיים כזה"

                             (מתוך ההקדמה ל'חיי מוהר"ן).

נראה שר' נחמן מתח את החיים עד הקצה. הוא הרגיש שהעולם שסביבו הוא רק תפאורה. פלסטלינה שאפשר לעצב אותה ולכייר אותה כרצוננו. ההסתכלות הזו של ר' נחמן התאפשרה בעיקר בזכות שלבו תמיד היה עמו, כפי שר' נחמן מדריך אותנו בתורה זו.

 

ר' נחמן במסעו לארץ ישראל

דוגמא טובה לאופיו זה של ר' נחמן מצויה בסיפור נסיעתו לארץ ישראל. הסיפור כולו מרתק וגדוש באירועים, והוא מעיד על הנקודות אותן ציינו. במיוחד ניכר הדבר בקטע מתוך הסיפור בו נראה ר' נחמן חסר אונים לחלוטין, ובכל זאת, גם שם הוא לא 'מאבד את לבו', ולא נבלע בתוך הסיטואציה אליה הוא נקלע. מתוך כך ממשיך ר' נחמן לנהל משא ומתן עם העולם מבלי להיבלע בתוכו, ועל כן אף מצליח להעפיל למשא ומתן עם ה'.

בקטע מסופר, כי ר' נחמן מצא את עצמו בתוך ספינת ישמעאלים. הספינה חישבה לטבוע, והסיפון וגם חדרו של ר' נחמן מלאו מים. ר' נחמן –

"התחיל לחשוב בעצמו מה יעשה אם יוליכו אותו לאיזה מקום על הים שאין שם יהודי וימכרו אותו שם, ומי ידע מזה? והיה לו צער גדול, איך יוכל לקיים שם את מצוות התורה? והתחיל לחשוב בדעתו בעניין זה, עד שזכה שבא על השגה שיוכל לעבוד את השם יתברך אפילו שלא יוכל חס ושלום לקיים את המצוות. כי השיג את העבודה של אבות העולם, שהיה להם קודם מתן תורה, שקיימו כל המצוות אף על פי שלא עשו את המצוות כפשוטן. כמו יעקב אבינו שקיים מצוות תפילין על ידי המקלות אשר פיצל כידוע וכיוצא בזה, עד שהשיג איך לקיים את כל המצוות בדרך זה כשיהיה אנוס שם במקום שימכרו אותו חס ושלום" (שבחי הר"ן, כ"ב).

בזכות מה יש לר' נחמן את לבו? כי יש לו את ה'. יחסו של ר' נחמן אל הקב"ה הוא של דיאלוג מתמיד, מלב אל לב. דיאלוג אשר למענו יש 'לדלג על העולם'. איך עושים את זה? פשוט עוצמים עיניים וצוללים אל מרחבי הלב. שם, עדיין, מתהלכים האדם והאלוקים זה לצד זה כבתוך גן עדן. "כי האלוקות היא בלב", טוען ר' נחמן, ומצביע בכך על ה"מקום" עליו הוא מדבר בתורה שלפנינו. במקום הזה העולם הוא רק 'דרך' ו'פרוזדור', על מנת להגיע אל הלב ואל ה'. ממילא, העולם החוצץ בין האדם לבין לבו ואלוקיו, איננו אלא מחיצה שאפשר להסירה בעצימת עיניים, או לעבור דרכה כשהעולם משמש כמתווך בין השניים, אך לא כמשהו הקיים בפני עצמו. העולם מושגח על ידי ה', ורק לבו של האדם הוא היכול לשמוע את קולו של ה'. ולב שזוכה לשמוע קול זה, יתייחס גם הוא אל העולם כאמצעי לתקשורת עם ה'. תקשורת זו היא העבודה של אבות העולם קודם מתן תורה, בטרם היו מצוות. כאותו מצב שר' נחמן שיווה בנפשו, ודווקא דרכו מצא את היכולת להמשיך ולהיות בקשר מתמיד עם ה' בכל מצבי החיים.

 

פגיעה, מקום, תפילה

על יעקב אבינו, בשעה שברח מעשיו, נאמר "ויפגע במקום וילן שם". וחז"ל במקום דורשים:

"רב הונא בשם ר' עמי אומר: מפני מה מכנים שמו של הקדוש ברוך הוא וקוראים אותו מקום? שהוא מקומו של עולם ואין עולמו מקומו. מן מה דכתיב (שמות לג) "הנה מקום אתי". הוי הקב"ה מקומו של עולם ואין עולמו מקומו"                             (בראשית רבה, פרשה ס"ח, ט').

המדרש מפליג מספורו של יעקב אבינו, אל סיפורו של עם ישראל הרבה שנים לאחר מכן, כאשר משה רבנו מבקש מהקב"ה "הודיעני נא את דרכך", מיד לאחר חטא העגל. הקב"ה עונה למשה "הנה מקום איתי", בציינו את המקום בו יגלה למשה את י"ג מידות רחמיו. המדרש מדקדק בפסוק: "הנה מקום איתי"– המקום איתי ולא להיפך! ה' הוא מקומו של עולם. מה הקשר בין המסר הזה לבין י"ג מידות רחמים? מה בין חטא העגל ליעקב אבינו הבורח מעשיו?

לכאורה ניתן להתייחס אל הקב"ה כאל עוד משהו בתוך העולם. אמנם גבוה ונשגב, מופשט וכביר, אך עדיין בתוך העולם. אם כך, כשהוא ישנו, האדם חווה התגלות, אך כשהוא כביכול איננו, הוא איננו! מה קורה כשה' איננו? כשהוא מסתיר את פניו? זו השאלה שנשאלים עם ישראל בחטא העגל. מה עושה האדם לאחר שחזה בהתגלות והיא פסקה? האם כל מה שנשאר לאחר ההתגלות הוא פניה החיצוניות בלבד? (עגל מסיכה?) אם העולם הוא מקומו של ה', הרי שאם הוא יורד ממרומיו ומתגלה לאדם נוכחותו ניכרת, אך אם לא – האדם נשאר עם עולם ריק מאלוקים ושרידי ההתגלות נשארים בידו כמסיכה ללא פנימיות!

בעולם שהוא מקומו של ה', אם ה' לא יורד אל האדם למטה, הרי שכדי לפגשו, צריך האדם לטפס כלפי מעלה("מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו") ושוב המפגש מותנה. אם יצליח האדם להתקדם ולהעפיל בסולם התורה, המידות, היראה והמעשים הטובים, הרי שיגיע למפגש עם ה', אך אם לאו – יינתק הקשר. יתרה מזאת – אם ידרדר האדם לחטאים ולעוונות, הניתוק עלול להעמיק עד לכדי גזירת שמד על האדם, "הרף ממני ואשמידם". זוהי הצורה הראשונית שבה שומע משה את קולו של ה', בעקבות חטאם הגדול של עם ישראל.

ובכל זאת, "הנה מקום איתי", אומר ה' למשה. הנה, אפשר להסתכל על זה אחרת. אמנם מתוך העולם כך זה נראה, אבל אם תעצום את עיניך ותדלג על העולם, תראה את ההקשר הרחב יותר של המציאות. העולם כולו, על עליותיו וירידותיו, על פסגותיו ותהומותיו, הכל הוא חלק מן הסיפור שבין האדם לבין אלוקיו. הכל נתון בתוך האלוקות ובתוך לבו של האדם ואי אפשר להוציאם מהמקום הזה, שכן הם עצמם המקום. לכן אי אפשר לכפור בה' כשהוא איננו מתגלה, או לאחוז בפניו החיצוניות וכן אי אפשר להשמיד את האדם, גם אם חטא וסרח.

כשחטאו אדם וחווה בגן עדן, נאמר עליהם "ותפקחנה עיני שניהם". אכן, פקיחת העיניים כמוה כעזיבת גן העדן הפנימי שתואר לעיל, וכניסה אל העולם. מהר מאוד מגלה האדם את העולם כמות שהוא, על ציפיותיו, חוקיו וכלליו, והם דוחפים אותו ומאלצים אותו לעבוד ולעמול – "בזיעת אפיך תאכל לחם". הם מנסים להפוך את האדם לעוד חפץ בעולם. אמנם פעיל, יצרני וחכם, אך עדיין חפץ. היציאה מגן העדן כרוכה בכאב עז ככאב היציאה מן הרחם – "בעצב תלדי בנים". האדם מגלה שלא הכל בתוכו, שהוא כבול לאילוצים ולציפיות ולחוקים. אם אני בתוך העולם ולא עמדתי בציפיותיו של עולם זה הרי שאבדתי הן את עצמי הנתון בתוך עולם זה והן את העולם המתנגש עם הוויתי. זהו מפגש קשה. התנגשות כמי שמתנגש עם קירות העולם, פגיעה.

והנה, דווקא שם, במהלך אותה התנגשות, פוגע יעקב אבינו ב'מקום', ומגלה, כמעט בעל כרחו, את המקום הפנימי שאי אפשר להכחידו ושאיננו תלוי בשום עולם חיצוני. מקום שבו היחיד שמאזין לו הוא ה' בכבודו ובעצמו. על כן אומרים חז"ל שפגיעה היא לשון תפילה. דווקא כשהעולם בגד ביעקב, כשהוא נמצא במנוסה מעשיו אחיו ומרגיש עזוב ובודד, הוא מוכרח למצוא את מה שמעבר לעולם זה ואת עצמו. הוא מוצא את הקשר ההדוק והאינטימי בינו לבין הקב"ה, ואת היכולת לדלג על העולם למען קשר זה.

יעקב אבינו בורח מעשיו. עשיו היה איש חוץ, איש העולם הזה, איש שדה. עד כדי כך ראה את עצמו כחלק מן העולם, עד שחשב – "הנה אנוכי הולך למות ולמה זה לי בכורה". אם אני עוד חפץ בעולם, הרי שבסופו של דבר, לאחר שאמות ואתכלה, איזו עוד משמעות תהיה לייחודי כבכור? במצב כזה, אין עוד משמעות לכל ערך שאינו חלק מהעולם הזה, המובן הגשמי והחומרי ביותר שלו. בתוך העולם הכל נאסף בסופו של דבר אל הנמוך ביותר, אל המוחשי ביותר. בתפישתו של עשיו אין 'אני' כסובייקט, וממילא ואין גם אלוקים, אם אינו מתגלה במפורש. משום כך עשיו הוא אבי עמלק ואבי הכפירה. כשיעקב בורח מכל אלה, הוא פוגע במקום, במקומו של עולם. הוא פוגע שם באלוקים, הקיים ללא כל תלות בעולם, ומציץ מתוך לבו אל מעבר לעולם.

 

ואפילו בהסתרה שבתוך הסתרה

לאחר חטא העגל, מגלה ה' למשה "הנה מקום איתי", מקומו של עולם. שם אני נמצא, גם אם אינני מתגלה. שם גם האדם נמצא, גם אם איננו עומד בציפיותיי. שם ארחם עליו בי"ג מידות של רחמים, שאינן חוזרות ריקם, גם אם יחטא. שם ברית כרותה בין האדם לבין ה', ללא תלות במה שיהיה בעולם שבאמצע. לב של "איש ישראלי", כמו שמכנה אותו ר' נחמן, הוא לב של מי שמוכן להילחם בשרו של עשיו, להילחם בכפירה, להילחם בחומריות, והיכן שלא יהיה – לזכור את ה' בלבבו. אם אך יוכל לעצום את עיניו לרגע, יוכל לחזור לאותו "מקום איתי", אותו מקום ששם תמיד האדם עם ה'. אי שם, בלב אותו גן עדן קדום, שיעקב אבינו לא פסק מלקבל ממנו כוחות על מנת לשרוד בכל תלאות חייו. לא לחינם אמרו חז"ל כי "שופריה דיעקב אבינו כשופריה דאדם הראשון" (יופיו של יעקב אבינו כיופיו של אדם הראשון), שהרי בעומק לבו הרגיש יעקב עדיין בגן עדן. כמו כן אמרו חז"ל ש"יעקב אבינו לא מת", שהרי בניגוד לעשיו אחיו, שהרגיש את מותו עוד בחייו והיה אחוז בעולם בגשמי ובארעי שבעולם הזה, הרי שנפשו של יעקב אבינו אחוזה הייתה כבר בגן עדן, ולפיכך 'חיה' גם לאחר מותו.

מעניין להתבונן במזמור ע"ג בתהילים, עליו מבסס ר' נחמן את דרשתו שהאלוקות היא בלב. ר' נחמן דורש זאת בפרט מהמילים "צוּר לְבָבִי" (תהילים ע"ג, כו). מזמור זה מתאר את התלבטויותיו וקשייו של המאמין להאמין בה' בעולם שבו הרשעים מצליחים. המזמור מתאר בכנות רבה, את הניסיון הגדול שבו היה המשורר נתון כתוצאה ממציאות זו. "וַאֲנִי כִּמְעַט נטוי (נָטָיוּ) רַגְלָי כְּאַיִן שפכה (שֻׁפְּכוּ) אֲשֻׁרָי. כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים..." (שם, פסוקים ב-ג). איכשהו, בהמשך המזמור מתהפך לבו של המשורר, והוא מבין כי הצלחתם של הרשעים היא תעתוע – "אַךְ בַּחֲלָקוֹת תָּשִׁית לָמוֹ" (יח), והוא משלים עם חוסר יכולתו לראות את המציאות כמו שהיא באמת, "בְּהֵמוֹת הָיִיתִי עִמָּךְ" (כב). בגעגועיו אל ה' הוא מכנה אותו "צור לבבי", ומסכם "וַאֲנִי קִרְבַת אֱ-לֹהִים לִי טוֹב" (כח). נראה שכמו שיעקב אבינו פגע ב'קירות העולם' ומצא שם את מקומו של עולם, כך גם המשורר מוצא את צור לבבו דווקא במקום שכמעט כפר בו.

בטריטוריה בה הקשר בין האדם לבין הקב"ה ראשוני יותר מן הדרך שבניהם, יש יותר מדרך אחת להגיע זה אל זה. י"ג מידות של רחמים, הן י"ג דרכים לשרטט את הדרך מהקב"ה אל האדם, גם אם נכשל וחטא. המטרה הידועה מראש היא הקשר בין האל לאדם, והיא קודמת לפרטים שבאמצע.

באותו האופן, אך בכיוון ההפוך (מהאדם אל ה', ולא מה' אל האדם), יכול האדם בכל מקום אליו ייפול, לשרטט את הדרכים לקשר עם ה'. אם אך ידאג שלבו לא יאבד. שלא ייהפך לחפץ בעולם. אם יזכור שהוא ולבו הם המרחב האמיתי שבו מתרחשים הדברים בעולם. אם ירגיש חופשי למתוח את חייו לכיוונים רבים, בי"ג מידות ואופנים, ולפרשם בדרכים שונות. כל זאת מתוך ביטחון בכך שאת העיקר יש לו. את אותו מקום שהוא מקומו של עולם, שהוא גן העדן שלו. מקום של יחדות וברית עם הקדוש ברוך הוא.

 

לשיעורים הקודמים של הרב האוזר בליקוטי מוהר"ן, הקליקו כאן.