מקורה של התפילה

  • הרב אוהד זימרן

מקורה של התפילה

בגמ' (ברכות כו ע"ב) נחלקו כנגד מה תיקנו את תפילת העמידה:

"איתמר, רבי יוסי ברבי חנינא אמר: תפילות - אבות תיקנום. רבי יהושע בן לוי אמר: תפילות - כנגד תמידין תקנום".

שורשה של מחלוקת זו נעוץ בשאלה יסודית: מהי התפילה?

לדעת ר' יוסי ברבי חנינא, התפילה היא 'רחמי'. המניע לתפילה הוא רצונו של האדם להתקשר עם אלוהיו, לבקש ממנו ולשפוך את שיחו לפניו. "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ה' ישפוך שיחו". האדם הוא עני (ממעשים או ממון), ומעוניין לשתף את אלוהיו בצרתו. על כן, תפילת האבות היא דוגמא טובה לתפילה של 'רחמי'.

לעומתו, ר' יהושע בן לוי סבר כי תקנת התפילה היא כנגד קרבנות התמיד. כאן ניתן לראות את הרצון למסגרת; לחבר את האדם למסגרת של קשר לקב"ה, מעין התמיד של בוקר ושל בין הערביים, שיצרו מסגרת של עבודת היום. תמיד של שחר הוא הקרבן הפותח את יום העבודה במקדש, והתמיד של בין הערביים הוא הקרבן החותם אותה.

נראה, אם כן, כי מחלוקתם של ר' יהושע בן לוי ור' יוסי ברבי חנינא היא בשאלה האם יצרו חז"ל מסגרת של תפילות כנגד הקרבנות, או שמא הם תיקנו תפילות של 'רחמי'.

הרמב"ם, כידוע, מונה את התפילה כאחת מתרי"ג המצוות. לדעתו, התפילה מן התורה היא 'רחמי' באופן מובהק: אין לה מגבלות של זמנים או מניין. לאחר שאנשי כנסת הגדולה תיקנו שלוש תפילות קבועות ביום - כנגד הקרבנות - הם שינו את אופי התפילה, ושיוו לה אופי של יצירת מסגרת.

על כן, הרמב"ם פוסק ש"תפילות אלו - אין פוחתין מהן, אבל מוסיפים עליהם". לכאורה, אם התפילות יוצרות מסגרת - כיצד ייתכן להוסיף עליהן? אלא, שאדם המוסיף על התפילות הקבועות נחשב כמקריב קרבן נדבה, ולכן ממשיך הרמב"ם ומביא את דעת הגאונים, שבשבת וביו"ט אין מוסיפים עליהן כיון שאין מקריבים נדבות בשבת וביו"ט. בדומה לכך, הרמב"ם פוסק שהציבור אינו רשאי להוסיף תפילה, כיוון שאין קרבן נדבה הקרב משל ציבור.

ייתכן, שפסיקת הרמב"ם זהה למסקנת הגמרא: "תפילות אבות תקנום, ואסמכינהו רבנן אקרבנות". מדאורייתא - התפילה שהאבות תיקנו לנו - היא 'רחמי'. עזרא ובית דינו אסמכינהו לקורבנות, וקיבעו את התפילה למסגרת המחליפה את מסגרת הקרבנות. בכך שינתה התפילה את אופייה, ואין היא עוד 'רחמי', ולכן מוסיף הרמב"ם שאם רוצה אדם להתפלל כל היום כולו - הרשות בידו, וכל התפילות שיוסיף - ייחשבו לו כהקרבת קרבנות.