מקורות ורעיונות בעניין לשון הרע

  • הרב יהודה עמיטל

מקורות ורעיונות בעניין לשון הרע[1] / הרב יהודה עמיטל

לפרשת תזריע

העובדה ששתי פרשות בתורה עוסקות בעניין הצרעת, שהיא העונש על לשון הרע, מעידה על החשיבות שמעניקה התורה לנושא זה.

לשון הרע היא העברה היחידה שהעונש עליה מגיע במקום, ללא שהיות.

הרמב"ם בסוף הלכות טומאת צרעת מרחיב בעניין לשון הרע. הוא מדבר על ההדרגה שבעונשי הצרעת השונים, וכן על השלבים שבסיפור לשון הרע. הוא מסביר כי גם מי שיושב עם רשעים ומדבר דברי הבאי מגיע לידי סיפור לשון הרע על צדיקים ונביאים. זוהי תופעה שכיחה ביותר - אנשים נוטים לחפש את גנותם של אלו הנראים טובים יותר כדי להשקיט את מצפונם ולומר "גם הם לא בסדר".

המשך חכמה על הפסוק "והמים להם חומה מימינם ומשמאלם" (שמות י"ד, כד) מסביר, כי אף על פי שהעונשים על מצוות מעשיות חמורים מן העונשים על מידות ועל התנהגות בחברה (לשון הרע, רכילות, גזל וכדומה), הקב"ה הקפיד יותר על מידות רעות כאשר מדובר בדור שלם. כך אנו רואים בחורבן בית שני - הדור היה ירא שמים ועסק בתורה ובמצוות, והחורבן בא בגלל שנאת חינם. גם דינו של דור המבול לא נחתם אלא על הגזל (וראה דוגמות רבות נוספות במשך חכמה שם).

בהקדמתו לספר בראשית כותב הנצי"ב שחורבן בית שני בא מפני שאנשים לא היו סובלניים, וחשדו במי שאינו נוהג כמותם בעבודת ה' שהוא צדוקי או אפיקורס. האבות, לעומת זאת, נקראו ישרים, מכיוון שהתייחסו בכבוד ובאהבה אפילו לעובדי אלילים.

הגמרא בבבא מציעא דף ל ע"ב אומרת כי לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין. גם הרמב"ן מדבר על כך שאסור להיות נבל ברשות התורה (מהפסוק "קדושים תהיו" הוא לומד זאת לגבי מצוות שבין אדם למקום, ומהפסוק "ועשית הישר והטוב" - לגבי מצוות שבין אדם לחברו). בכל מצווה יש שני מישורים - המישור ההלכתי והמישור הערכי. ירושלים חרבה מכיוון שקיימו בה רק את ההלכה היבשה, ולא דאגו לעמוד גם על הצד הערכי. אדם המקפיד על כל פרטי ההלכות של לשון הרע ורכילות, אך אינו מתנהג כיאות עם חבריו (מקנא, מתנהג באגואיזם וכדומה) הוא נבל ברשות התורה. מסיבה זו רצוי להעדיף לימוד ספרי מוסר כמו מסילת ישרים על פני לימוד החפץ חיים. ספרו של החפץ חיים חשוב אמנם בכך שהוא מלמד שגם בעניין לשון הרע יש פרטי הלכות מורכבים, אך לימודו עלול להביא למצב שאדם ינהג על פי ההלכה היבשה ולא יקיים את הצד הערכי שלה.



[1] השיחה נאמרה בסעודה שלישית, שבת קודש תזריע-מצורע ה'תשנ"ג, וסוכמה על ידי מתן גלידאי.