מקצת היום ככולו בנידה ובזבה

  • הרב מתן גלידאי

מקצת היום ככולו בנידה ובזבה

התורה בפרשת מצורע מחלקת בין נידה לבין זבה: נידה היא אישה הרואה דם באופן נורמלי, ואילו זבה היא אישה הרואה דם שלושה ימים "בלא עת נידתה" - היינו, בזמן שבו הדבר אינו נורמלי (כשעבר זמן קצר מדי מאז ראיית הדם הקודמת). לנידה ולזבה ישנם דינים שונים: נידה נחשבת טמאה שבעה ימים, בין אם היא רואה בהם דם ובין אם לא, ולאחר שבעת הימים - אם הפסיקה לראות דם, היא טובלת ונטהרת. זבה, לעומתה, צריכה להמתין עד שתפסיק לראות דם, ורק אחר כך לספור שבעה ימים נקיים מדם, לטבול ולהיטהר. לאחר טהרתה היא צריכה גם להקריב קרבנות.

בגמרא בפסחים צ ע"ב מבואר שישנו חילוק נוסף בין נידה לזבה: זבה יכולה לטבול בבוקרו של היום השביעי, ואינה צריכה לחכות עד תום שבעת הימים, שכן אומרים "מקצת היום ככולו", ואילו נידה יכולה לטבול רק בלילה שלאחר תום היום השביעי.

למרבה הפלא, אם נתבונן בהתחלה של שבעת הימים, נגלה שהמצב הוא הפוך: אם אישה ראתה דם נידות באמצע היום - ניתן לומר "מקצת היום ככולו", כך שהזמן שנותר עד סוף היום נחשב לה כיום שלם, ועליה למנות עוד שישה ימים בלבד. אולם אם אישה ראתה דם זיבות באמצע היום - הרי שגם אם תהיה נקייה מדם עד סוף היום, אין מחשיבים זמן זה כיום נקי שלם, והיא תספור שבעה נקיים רק מתחילת היום הבא. נמצא שבנידה אומרים "מקצת היום ככולו" ביום הראשון ולא ביום האחרון, ואילו בזבה אומרים כך ביום האחרון ולא ביום הראשון!

הרמב"ן (נידה לג ע"א) ביאר את פשרם של הדינים הללו באמצעות הבנה מחודשת של הכלל "מקצת היום ככולו". ההבנה הפשוטה של כלל זה היא שמקצת היום יכול לתפקד כיום שלם, או שבעצם איננו זקוקים ליום שלם, ודי לנו ב'נציגות' של אותו יום. לפי הבנה זו, קשה להבין מדוע זבה תסתפק ביחידת זמן כזו ונידה לא. הרמב"ן הבין שבאופן עקרוני אנו זקוקים ליום שלם, ואין די במקצת היום, אלא שמקצת היום מצליח לקבוע את צביונו של היום השלם ולצבוע בצבע מסויים את היום כולו. כך מובן החילוק בין נידה לזבה לגבי היום האחרון: הזבה סופרת ימי טהרה, ולכן יום שהתחיל כיום טהור - נחשב כולו כיום טהור, וניתן לטבול באמצעו. הנידה, לעומתה, סופרת ימי טומאה, ולכן יום שהתחיל בתור אחד מימי הטומאה - מקבל כולו אופי של יום טומאה, כך שלא ניתן לטבול עד שהוא מסתיים.

בנוגע ליום הראשון - המצב מסובך יותר, שכן בחלק מן היום האישה רואה דם ובחלק אחר היא אינה רואה, והשאלה היא איזה חלק של היום יגבר ויצליח לקבוע את צביונו של כל היום. הר"ן (שם) טוען שכאשר ביום אחד יש טומאה וטהרה, לעולם הטומאה היא שתעניק ליום את אופיו כיום טמא, שכן הטומאה היא גורם חיובי, ואילו טהרה אינה אלא היעדר טומאה. כך מובן החילוק בין נידה לזבה לגבי היום הראשון: כיוון שהאישה ראתה בו - הוא נחשב כיום טמא, ולכן הוא עולה למניין ימי טומאה (=של הנידה), ולא למניין ימי טהרה (=של הזבה).