מקרא ביכורים של גֶּר

  • הרב משה טרגין

מקרא ביכורים של גֵּר

המשניות בתחילת מסכת ביכורים עוסקות ברכיב אחד של מצוות הביכורים - דין מקרא ביכורים. מלבד העלייה אל המקדש והבאת הפֵּרוֹת, האדם המביא ביכורים מחויב גם לקרוא קטע בתורה, הידוע על פי פתיחתו - "ארמי אֹבד אבי" (דברים כ"ו, ה-י). ישנם מספר סוגי אנשים, שלמרות שיש להם קרקע משלהם והם מביאים ממנה את פרות ביכוריהם - אינם יכולים לקרוא את פרשת הביכורים. אחד האנשים הללו הוא הגר, שהמשנה קובעת שהוא "מביא ואינו קורא".

היקף הפקעת גר ממקרא ביכורים

המשנה במסכת ביכורים (פ"א מ"ד) פוסלת גר ממקרא ביכורים:

"אלו מביאין ולא קורין: הגר מביא ואינו קורא, שאינו יכול לומר 'אשר נשבע ה' לאבֹתינו לתת לנו' (שם ג)".

אבותיו של הגר לא היו כלולים בשבועה המדוברת, ועל כן הוא אינו יכול לקרוא את הפסוק המתייחס לארץ ישראל. למרות שהפסול שהמשנה מציגה נראה כפסול מקיף, לפי מקורות אחרים ישנם מקרים היוצאים מן הכלל הזה. לדוגמה, התוספתא (פ"א ה"ב) קובעת שבני שבט הקיני (שהוזמנו על ידי משה לשבת עם ישראל) רשאים לומר את הפסוק, מכיוון שהם כלולים בשבועה - מכוחה של אותה הזמנה שהזמין משה את אבותיהם להצטרף לגורל עם ישראל, התלוי באותה שבועה:

"כל הגרים כולן מביאין ולא קורין; בני קיני חתן משה מביאין וקורין, שנאמר - 'והיה כי תלך עמנו' (במדבר י', לב)".

הפקעת גר מחובת אמירת פרשת ביכורים אינה מקובלת על דעת הכול. הירושלמי (ביכורים פ"א ה"ד) מביא את דעת רבי יהודה הסבור כי כל גר, בלי תלות במוצאו, יכול לומר את נוסח פרשת הביכורים:

"תני בשם רבי יהודה: גר עצמו מביא וקורא; מה טעם - 'כי אב המון גוים נתתיך' (בראשית י"ז, ה), לשעבר היית אב לארם, ועכשיו מיכן והילך אתה אב לכל הגוים".

רבי יהודה נסמך על הברכה שניתנה לאברהם, "כי אב המון גוים נתתיך", שמכוחה נחשב אברהם כאביהם של כל המתגיירים. מזווית ראייה זו, כל גר נכלל בשבועה המקורית שנשבע ה' לאברהם. כמה מהראשונים אימצו עמדה זו. ר"י (המצוטט בתוספות, בבא בתרא פא. ד"ה למעוטי) מתיר לגר לומר "ארמי אובד אבי", והוא אף מתיר לגר לומר בברכת המזון את הנוסח "אשר נשבעת לאבותינו":

"ולר"י נראה, דשפיר מצי אמר גר 'לאבותינו'; ולא קיימא לן כההיא משנה, אלא כר' יהודה דפליג עלה כדאיתא בירושלמי".

הרמב"ם (הלכות ביכורים פ"ד ה"ג) פוסק אף הוא שגר יכול לקרוא את פרשת הביכורים, בהסתמך על דעת רבי יהודה שהובאה בירושלמי:

"הגר מביא וקורא, שנאמר לאברהם 'אב המון גוים נתתיך', הרי הוא אב כל העולם כולו שנכנסין תחת כנפי שכינה, ולאברהם היתה השבועה תחלה שיירשו בניו את הארץ".

היחס בין הפקעת גר והפקעת אישה

לכאורה, ניתן להקשות על עמדת הרמב"ם מהמשנה הבאה במסכת ביכורים (פ"א ה"ה):

"האפוטרופוס והשליח... והאשה... - מביאין ולא קורין, שאינן יכולין לומר 'אשר נתתה לי ה' ' ".

המשנה פוסקת שאישה איננה יכולה לקרוא את פרשת הביכורים, מכיוון שהיא מנועה מלומר את הפסוק "ועתה הנה הבאתי את ראשית פרי האדמה אשר נתתה לי ה' " (דברים כ"ו, י). נשים לא נכללו בחלוקת הארץ הראשונה, ולכן פסוק זה לא שייך לגביהן. מדוע קביעה זו אינה חלה גם לגבי גר? מדוע המשנה הקודמת, המתייחסת לגר, אינה פוסלת אותו בשל חוסר יכולתו לומר את הפסוק הזה, פסוק י, אלא רק בגלל הפסוק "אשר נשבע ה' לאבֹתינו לתת לנו", פסוק ג? ומדוע הרמב"ם מכריע שגר רשאי לקרוא מקרא ביכורים ואישה איננה רשאית?

התשובה לשאלה זו טמונה בהבדל שבין הפקעת גר ממקרא ביכורים ובין הפקעת אישה. גר הוא אדם שיכול עקרונית לרשת נחלה, אלא שהוא לא היה כלול בהבטחת הארץ לאברהם (פרט לדעת רבי יהודה). כך כותב הרמב"ן (בבא בתרא פא. ד"ה והכתיב):

"... אלא, בכל גרים קאמר רבי יהודה קורין, מפני שהן בני אברהם, וראויין היו לירושה שלו; אלא שנתחלקה הארץ ליוצאי מצרים. והרי הן כטפלים, שראויין לירש ואין להם".

לעומת זאת, אישה הייתה כלולה בהבטחה הראשונית לאברהם, אולם היא הופקעה מבחינה טכנית מלהשתתף בתהליך החלוקה והירושה. לכן גר יכול לומר "האדמה אשר נתתה לי", אך אינו יכול לומר "אשר נשבע ה' לאבֹתינו"; לשיטת רבי יהודה - שאברהם הוא אביהם של כל הגרים - הוא יכול לומר אפילו את הפסוק הזה. לעומת זאת, אישה אמנם יכולה לומר "אשר נשבע ה' לאבֹתינו", אך אין שום אפשרות שתאמר "האדמה אשר נתתה לי", דבר המעכב בעדה מלקרוא את כל הפרשה.


היחס בין מקרא ביכורים לוידוי מעשרות

נקודה מטרידה נוספת בדברי הרמב"ם היא סתירה פנימית בדבריו בהתייחסות לגר. הרמב"ם, כאמור, מתיר לגר לקרוא מקרא ביכורים, אך אוסר עליו אמירת 'וידוי מעשרות'. הקטע הבא בתורה מיד אחרי פרשיית מקרא ביכורים בפרשת כי תבוא (כ"ו, יב-טו) מתאר תהליך המתרחש בכל שנה שלישית ושישית למחזור השמיטה - תהליך בו אדם מסיים את חלוקת כל חובות ההפרשה של תרומות ומעשרות החלות עליו, ולאחר מכן מצהיר על השלמת ביצוע המצווה. הפסוק האחרון בהצהרה זו (כ"ו, טו) הוא בקשה מהקב"ה:

"השקיפה ממעון קדשך מן השמים, וברך את עמך את ישראל, ואת האדמה אשר נתתה לנו, כאשר נשבעת לאבֹתינו ארץ זבת חלב ודבש".

הרמב"ם פוסק (הלכות מעשר שני פי"א הי"ז) שגר אינו יכול לומר וידוי מעשרות, שכן אינו יכול לומר "האדמה אשר נתתה לנו". מדוע הרמב"ם מתיר לגר לקרוא פרשת ביכורים ולומר "האדמה אשר נתתה לי", אך אינו מתיר לו לומר וידוי מעשרות, שבו מופיע כמעט אותו הנוסח?

הכפות תמרים (ספר שנכתב על ידי מהר"ם ן' חביב; סוכה לח. ד"ה ואגב עיוני; מצוטט במשנה למלך, הלכות ביכורים פ"ד ה"ג) מתרץ את הסתירה על ידי חילוק בין שני הפרשיות:

"ויראה לעניות דעתי דיש הפרש בין וידוי מעשר למקרא ביכורים. דמקרא ביכורים אינו כתוב לשון עבר כקרא דוידוי מעשר שאומר 'נתת לנו' שהוא לשון עבר, אלא גבי מקרא ביכורים כתיב לשון עתיד, 'לתת לנו', ומצינו ביחזקאל דגרים נוטלים חלק בארץ לעתיד לבוא, וכן אמרו בריש מדרש קהלת...".

בפסוק בתחילת פרשת מקרא ביכורים התורה משתמשת בלשון עתיד: "אשר נשבעת לאבֹתינו לתת לנו" (כ"ו, ג). עקרונית, אפשר להסביר את הפסוק כמתייחס אל העתיד לבוא, כאשר הארץ תחולק מחדש לעם ישראל בימות המשיח. לפי נבואות העתיד של יחזקאל (מ"ז, כא-כב, וראה מדרש רבה לקהלת, פרשה א' סימן ו), הגויים שיתגיירו בגלות האחרונה יירשו חלק בארץ ישראל עם שאר עם ישראל:

"וחלקתם את הארץ הזאת לכם לשבטי ישראל, והיה תַּפִּלוּ אותה בנחלה לכם ולהגרים הגרים בתוככם... אתכם יפלו בנחלה בתוך שבטי ישראל".

מסיבה זו גר יכול לקרוא את הפסוק בפרשת ביכורים - "הארץ אשר נשבע ה' לאבֹתינו לתת לנו". לעומת זאת, הפסוק בפרשת וידוי מעשרות עוסק רק בחלוקה הראשונה, אחרי הכניסה לארץ בימי יהושע - "אשר נתת לנו" - והגרים בהחלט לא היו כלולים בחלוקת נחלות זו.

אפשרות אחרת ליישוב הסתירה ברמב"ם, יכולה להתמקד בהבדל בתפקיד הפסוקים בתוך ההקשר הכולל שלהם בפרשה. במקרא ביכורים הפסוק הבעייתי מופיעה לפני תחילת ההצהרה הרשמית, בשלב בו הבעלים מגיש את הביכורים לכהן. בעת הגשת הביכורים, על המביא להודיע שהוא תושב הארץ "אשר נשבע ה' לאבֹתינו לתת לנו". היות שהוא מדבר אל הכהן, ורואה עצמו - כגר - חלק מכלל ישראל, הפסוק משקף את האמת; הביטוי "לתת לנו" בא מנקודת מבטו של כלל העם היהודי - אליו משתייך הכהן, ואליו הצטרף הגר. רק לאחר מכן מתחילה ההצהרה הרשמית - מקרא ביכורים. כנגד זאת, בפרשת וידוי מעשרות הפסוק מופיע בסוף הוידוי, בקטע בו פונה המתפלל אל הקב"ה, ומבקש ממנו שיברך את "את האדמה אשר נתתה לנו כאשר נשבעת לאבֹתינו". כאן הקורא את הקטע אינו מדבר עם אדם אחר בן העם היהודי, אלא מתפלל אל הקב"ה, ולכן עליו להקפיד על דייקנות היסטורית בדבריו. במקרה של גר, הוא אינו כלול באותה שבועה, ועל כן אינו יכול לומר את הפרשה.

הבדל שלישי עשוי להיות קשור להבדל דקדוקי עדין בין שני הפסוקים. הפסוק בפרשת מקרא ביכורים שם את הדגש על השבועה, בעוד הנחלה הממשית של הארץ מהווה גורם משלים בלבד. בעל הפרות אומר "באתי אל הארץ אשר נשבע ה' לאבֹתינו לתת לנו". נתינת הארץ היא תוכן השבועה; אך הדגש הוא דווקא על השבועה ופחות על נחלת הארץ כשלעצמה. בהצטרפותו לכלל ישראל, ובאימוץ אברהם כאביו הרוחני, מכניס עצמו הגר גם לכלל השבועה. ברם, הפסוק בפרשת וידוי מעשרות מבליט את נתינת הארץ: "ברך... את האדמה אשר נתתה לנו, כאשר נשבעת לאבֹתינו". גר שלא נחל את הארץ בחלוקתה הראשונה אינו יכול לומר פסוקים אלו.

חילוק אחרון זה שופך אור על הבדל מעניין בין פרשת מקרא ביכורים ובין וידוי מעשרות. בפרשת וידוי מעשרות האדם מכריז שעמד בחובה שהוטלה עליו לעשר את תבואותיו. על כן, כבעל הקרקע הוא מתמקד בבעלותו על הקרקע ובטובה האישית שתצמח לו מן השבועה שנשבע ה' ("השקיפה... וברך... את האדמה... כאשר נשבעת"). מקרא ביכורים היא פרשה שנקודת המבט בה היא הרבה יותר היסטורית - כפי שאפשר להתרשם מהפירוט של "ארמי אובד אבי" (המוכר לנו מהאגדה של פסח). הבאת ביכורי הפרות משמשת כהזדמנות לבעלים להלל ולשבח את תפקידו של הקב"ה בעיצוב ההיסטוריה היהודית. מתוך כך, הקטע מתמקד יותר בשבועת הקב"ה עצמה ופחות בתועלת שנבעה ממנה למביא הביכורים. לכן גם גר יכול להתייחס בדבריו לשבועה זו, על אף שהוא לא הפיק ממנה תועלת באופן אישי.