מרד אבשלום (חלק א')

  • הרב אמנון בזק
פרק ט"ו / מרד אבשלום (חלק א)
 
א. וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל
בסוף השיעור הקודם עמדנו על הנסיבות המקדימות למרד אבשלום: הבנתו של אבשלום שלא ישיג את המלכות בדרך חוקית, מצד אחד, ויכולתו להשפיע על העם – הן בשל יופיו המיוחד הן בשל התנהלותו של דוד – מצד שני.
ראשיתו של פרקנו מתארת בהרחבה כיצד הפעיל אבשלום את כישרונותיו לרכישת אמונם של בני ישראל:
(א) וַיְהִי מֵאַחֲרֵי כֵן וַיַּעַשׂ לוֹ אַבְשָׁלוֹם מֶרְכָּבָה וְסֻסִים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו:[1] (ב) וְהִשְׁכִּים אַבְשָׁלוֹם וְעָמַד עַל יַד דֶּרֶךְ הַשָּׁעַר[2] וַיְהִי כָּל הָאִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ לַמִּשְׁפָּט וַיִּקְרָא אַבְשָׁלוֹם אֵלָיו וַיֹּאמֶר אֵי מִזֶּה עִיר אַתָּה וַיֹּאמֶר מֵאַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל עַבְדֶּךָ: (ג) וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְשָׁלוֹם רְאֵה דְבָרֶךָ טוֹבִים וּנְכֹחִים וְשֹׁמֵעַ אֵין לְךָ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ: (ד) וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם מִי יְשִׂמֵנִי שֹׁפֵט בָּאָרֶץ וְעָלַי יָבוֹא כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה לּוֹ רִיב וּמִשְׁפָּט וְהִצְדַּקְתִּיו: (ה) וְהָיָה בִּקְרָב אִישׁ לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ וְשָׁלַח אֶת יָדוֹ וְהֶחֱזִיק לוֹ וְנָשַׁק לוֹ:[3] (ו) וַיַּעַשׂ אַבְשָׁלוֹם כַּדָּבָר הַזֶּה לְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָבֹאוּ לַמִּשְׁפָּט אֶל הַמֶּלֶךְ וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל:
התיאור נראה משעשע למדיי, ואף בלתי-מובן: כיצד יכול אבשלום לשכנע את שני הצדדים שהיה מצדיק אותם?! אך דומה שהתשובה לתמיהה זו מובנת. המבקשים את משפט המלך אינם פונים בשל סכסוך רגיל. מדרך הטבע, מדובר באנשים שבאים לזעוק על עוול שעשו להם גורמי השלטון הרשמיים ולערער על ההכרעה נגדם. להם באמת יכול אבשלום להבטיח שהיה מצדיק אותם, ומסיר את עול המלכות מעליהם.
על כל פנים, ברור שלא בדברי החלקות הללו לבדם הצליח אבשלום לגנוב את לב אנשי ישראל, והדבר התאפשר גם בזכות הדברים שציינו לעיל. בסופו של דבר מגיעה שעת הכושר, ואבשלום מחליט להתחיל במרד.
ב. חברון
(ז) וַיְהִי מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה[4] וַיֹּאמֶר אַבְשָׁלוֹם אֶל הַמֶּלֶךְ אֵלְכָה נָּא וַאֲשַׁלֵּם אֶת נִדְרִי אֲשֶׁר נָדַרְתִּי לַה' בְּחֶבְרוֹן: (ח) כִּי נֵדֶר נָדַר עַבְדְּךָ בְּשִׁבְתִּי בִגְשׁוּר בַּאֲרָם לֵאמֹר אִם יָשׁוֹב יְשִׁיבֵנִי ה' יְרוּשָׁלִַם וְעָבַדְתִּי אֶת ה': (ט) וַיֹּאמֶר לוֹ הַמֶּלֶךְ לֵךְ בְּשָׁלוֹם וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ חֶבְרוֹנָה: (י) וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם מְרַגְּלִים בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשֹּׁפָר וַאֲמַרְתֶּם מָלַךְ אַבְשָׁלוֹם בְּחֶבְרוֹן:
מדוע התחיל אבשלום את המרד בחברון דווקא? אמת הדבר, שבכך הוא משחזר את תחילת דרכו של דוד, שאף הוא מלך תחילה בחברון, על שבט יהודה (ראה פרק ב', שיעור 3) – בין היתר בגלל ייחודה של העיר מבחינה דתית והיסטורית. חברון היא גם עיר הולדתו של אבשלום (עיין ג', ב–ג), ומן הסתם הכיר שם לא-מעט אנשים. אבל מהיבט אחר נראה מעשהו של אבשלום תמוה: הלוא הוא מבקש לרכוש את אמונו של כל עם ישראל, ואם כן, מדוע הוא הולך לעיר דרומית כחברון, שגם דוד עזב אותה לאחר שנעשה מלך על כל ישראל?
מסתבר שאבשלום מצא באנשי חברון גרעין של התמרמרות כלפי דוד, דווקא מפני שהעביר את בירתו לירושלים. מן הסתם הבטיח אבשלום לאנשי חברון בלשון החלקות שלו להשיב לעיר את מעמדה. דבר זה משתלב בהיבט כללי בממלכתו של דוד, שכפי שנראה בהמשך, רבים בשבט יהודה לא אהדו אותו. דוד לא אחז בשיטתו של קודמו במלכות, שאול, שהעדיף העדפה ברורה את בני שבטו, והעניק להם טובות הנאה ומשרות מכובדות.[5] דוד לא נתן כל העדפה לבני שבטו, ואדרבה, ראינו בהרחבה כי הוא נקט בגישה של אחדות ממלכתית של כל העם. מדיניות זו מִרמרה ואִכזבה רבים בשבט יהודה, ואבשלום ניצל את המרמור והאכזבה לקידום שאיפותיו.
יש להעיר כי הליכת אבשלום להמליך את עצמו במַסווה של הליכה להקרבת קרבן – אף בה יש משום הקבלה לדוד, שנמשח אף הוא למלך במסווה של זבח (עיין שמ"א ט"ז).
ואכן, המרד צובר תאוצה במהירות:
(י) וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם מְרַגְּלִים בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר כְּשָׁמְעֲכֶם אֶת קוֹל הַשֹּׁפָר וַאֲמַרְתֶּם מָלַךְ אַבְשָׁלוֹם בְּחֶבְרוֹן: (יא) וְאֶת אַבְשָׁלוֹם הָלְכוּ מָאתַיִם אִישׁ מִירוּשָׁלִַם קְרֻאִים וְהֹלְכִים לְתֻמָּם וְלֹא יָדְעוּ כָּל דָּבָר:[6] (יב) וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם אֶת אֲחִיתֹפֶל הַגִּילֹנִי יוֹעֵץ דָּוִד מֵעִירוֹ מִגִּלֹה בְּזָבְחוֹ אֶת הַזְּבָחִים וַיְהִי הַקֶּשֶׁר אַמִּץ וְהָעָם הוֹלֵךְ וָרָב אֶת אַבְשָׁלוֹם:
ג. תגובת דוד
דוד שומע על המרד, ומגיב – שלא כדרכו בפרקים הקודמים – בנחרצות ובבהירות:
(יד) וַיֹּאמֶר דָּוִד לְכָל עֲבָדָיו אֲשֶׁר אִתּוֹ בִירוּשָׁלִַם קוּמוּ וְנִבְרָחָה כִּי לֹא תִהְיֶה לָּנוּ פְלֵיטָה מִפְּנֵי אַבְשָׁלוֹם מַהֲרוּ לָלֶכֶת פֶּן יְמַהֵר וְהִשִּׂגָנוּ וְהִדִּיחַ עָלֵינוּ אֶת הָרָעָה וְהִכָּה הָעִיר לְפִי חָרֶב: (טו) וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ אֶל הַמֶּלֶךְ כְּכֹל אֲשֶׁר יִבְחַר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ הִנֵּה עֲבָדֶיךָ:
דוד נראה כמי שאינו מופתע כלל מן ההתרחשות, וכאילו ציפה לה זה מכבר. סביר להניח שמעשיו של אבשלום לא נעלמו מעיניו של דוד, ותכניותיו לא היו נסתרות. אבל תגובתו הנחרצת של דוד שונה מאוד מהתנהלותו בפרקים הקודמים. נחרצות זו – מה יסודה?
נראה שהיא קשורה בתחושת האחריות של דוד כלפי אנשיו. בזהירות זו של דוד לשלום העיר ניתן לראות מעין 'הפקת לקחים' מפרשת נוב עיר הכוהנים (עיין שמ"א כ"א–כ"ב ובשיעורים 41–44 שם). אז נהג דוד בחוסר זהירות, הערים על אחימלך הכוהן ולקח ממנו את לחם הפנים, אף ש"וְשָׁם אִישׁ מֵעַבְדֵי שָׁאוּל בַּיּוֹם הַהוּא נֶעְצָר לִפְנֵי ה' וּשְׁמוֹ דֹּאֵג הָאֲדֹמִי אַבִּיר הָרֹעִים אֲשֶׁר לְשָׁאוּל" (שמ"א כ"א, ח). בעקבות מעשה זה הומתו שמונים וחמישה כוהנים, "וְאֵת נֹב עִיר הַכֹּהֲנִים הִכָּה לְפִי חֶרֶב מֵאִישׁ וְעַד אִשָּׁה מֵעוֹלֵל וְעַד יוֹנֵק וְשׁוֹר וַחֲמוֹר וָשֶׂה לְפִי חָרֶב" (שם כ"ב, יט). דוד עצמו הודה בטעותו, ואמר לאביתר בן אחימלך, הניצול היחיד מכוהני נוב: "יָדַעְתִּי בַּיּוֹם הַהוּא כִּי שָׁם דּוֹאֵג הָאֲדֹמִי כִּי הַגֵּד יַגִּיד לְשָׁאוּל אָנֹכִי סַבֹּתִי בְּכָל נֶפֶשׁ בֵּית אָבִיךָ" (שם, כב). במרד אבשלום דוד לומד לקח ומתרחק מן העיר, לא רק בגלל החשש להילכד בתוכה, אלא גם כדי למנוע את "וְהִכָּה הָעִיר לְפִי חָרֶב".
החלטה אחרת של דוד תתברר בקרוב כהחלטה טרגית:
(טז) וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ וְכָל בֵּיתוֹ בְּרַגְלָיו וַיַּעֲזֹב הַמֶּלֶךְ אֵת עֶשֶׂר נָשִׁים פִּלַגְשִׁים לִשְׁמֹר הַבָּיִת:
זהו מצג למה שמסופר להלן ט"ז, כ–כג: שכיבת אבשלום את הנשים הללו לעיני כל ישראל. ויש בזה משום חזרה למוטיב מוכר וטרגי: שוב דוד מביא על עצמו את הצרות והעונשים שנגזרו עליו בעקבות פרשת בת שבע.
דוד אינו עוזב לבדו. רבים מאנשיו מצטרפים אליו:
(יז) וַיֵּצֵא הַמֶּלֶךְ וְכָל הָעָם בְּרַגְלָיו וַיַּעַמְדוּ בֵּית הַמֶּרְחָק:[7] (יח) וְכָל עֲבָדָיו עֹבְרִים עַל יָדוֹ וְכָל הַכְּרֵתִי וְכָל הַפְּלֵתִי וְכָל הַגִּתִּים שֵׁשׁ מֵאוֹת אִישׁ[8] אֲשֶׁר בָּאוּ בְרַגְלוֹ מִגַּת עֹבְרִים עַל פְּנֵי הַמֶּלֶךְ: (יט) וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל אִתַּי הַגִּתִּי לָמָּה תֵלֵךְ גַּם אַתָּה אִתָּנוּ שׁוּב וְשֵׁב עִם הַמֶּלֶךְ[9] כִּי נָכְרִי אַתָּה וְגַם גֹּלֶה אַתָּה לִמְקוֹמֶךָ: (כ) תְּמוֹל בּוֹאֶךָ וְהַיּוֹם אֲנִיעֲךָ עִמָּנוּ לָלֶכֶת וַאֲנִי הוֹלֵךְ עַל אֲשֶׁר אֲנִי הוֹלֵךְ שׁוּב וְהָשֵׁב אֶת אַחֶיךָ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת: (כא) וַיַּעַן אִתַּי אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר חַי ה' וְחֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי אם בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אִם לְמָוֶת אִם לְחַיִּים כִּי שָׁם יִהְיֶה עַבְדֶּךָ: (כב) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אִתַּי לֵךְ וַעֲבֹר וַיַּעֲבֹר אִתַּי הַגִּתִּי וְכָל אֲנָשָׁיו וְכָל הַטַּף אֲשֶׁר אִתּוֹ:
מעניין הדבר, שרבים מן המצטרפים אל דוד הם שלא מעם ישראל: הכרתי והפלתי[10] והגתים. דבר זה מובן, שכן שכירי החרב שמרו אמונים לנותן לחמם, ולא נתנו את דעתם על שיקולים לאומיים שונים. אלא שכאן אין מדובר בנאמנות תועלתנית פשוטה. איתי הגתי מראה נאמנות ומחויבות מוסרית עמוקה ומרשימה לדוד. קשה שלא להיזכר בפרשה דומה מאוד – פרשת נעמי ורות. הבה נסקור את ההקבלות:
א.  בשני הסיפורים זוכה אדם המצוי במצוקה קשה לתמיכה מאיש נכרי בשל קשר שהיה ביניהם בעבר: רות תומכת בנעמי, ואיתי הגתי – בדוד.
ב.  האיש הנתון במצוקה מנסה לשדל את רעהו הנכרי שלא לילך עמו אלא לשוב, שהרי איש נכרי הוא:
לֵכְנָה שֹׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ... שֹׁבְנָה בְנֹתַי לָמָּה תֵלַכְנָה עִמִּי          (רות א', ח–יא);
לָמָּה תֵלֵךְ גַּם אַתָּה אִתָּנוּ שׁוּב וְשֵׁב עִם הַמֶּלֶךְ כִּי נָכְרִי אַתָּה וְגַם גֹּלֶה אַתָּה לִמְקוֹמֶךָ     (שמ"ב ט"ו, יט).
ג.   נעמי מסבירה לרות כי עתידה עמה אינו ברור:
שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ כִּי אָמַרְתִּי יֶשׁ לִי תִקְוָה גַּם הָיִיתִי הַלַּיְלָה לְאִישׁ וְגַם יָלַדְתִּי בָנִים. הֲלָהֵן תְּשַׂבֵּרְנָה עַד אֲשֶׁר יִגְדָּלוּ הֲלָהֵן תֵּעָגֵנָה לְבִלְתִּי הֱיוֹת לְאִישׁ אַל בְּנֹתַי כִּי מַר לִי מְאֹד מִכֶּם כִּי יָצְאָה בִי יַד ה'        (רות א', יב–יג).
     וכך אומר גם דוד לאיתי בקצרה:
וַאֲנִי הוֹלֵךְ עַל אֲשֶׁר אֲנִי הוֹלֵךְ שׁוּב וְהָשֵׁב אֶת אַחֶיךָ עִמָּךְ   (שמ"ב ט"ו, כ).[11]
ד.  בשני הסיפורים הנכרי מסרב לעזוב את האיש הנתון במצוקה ונוקט בלשון המביעה מסירות רבה, עד מוות:
וַתֹּאמֶר רוּת אַל תִּפְגְּעִי בִי לְעָזְבֵךְ לָשׁוּב מֵאַחֲרָיִךְ כִּי אֶל אֲשֶׁר תֵּלְכִי אֵלֵךְ וּבַאֲשֶׁר תָּלִינִי אָלִין עַמֵּךְ עַמִּי וֵא‑לֹהַיִךְ אֱ‑לֹהָי. בַּאֲשֶׁר תָּמוּתִי אָמוּת וְשָׁם אֶקָּבֵר כֹּה יַעֲשֶׂה ה' לִי וְכֹה יֹסִיף כִּי הַמָּוֶת יַפְרִיד בֵּינִי וּבֵינֵךְ     
                                                    (רות א', טז–יז);
וַיַּעַן אִתַּי אֶת הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמַר חַי ה' וְחֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי בִּמְקוֹם אֲשֶׁר יִהְיֶה שָּׁם אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אִם לְמָוֶת אִם לְחַיִּים כִּי שָׁם יִהְיֶה עַבְדֶּךָ        (שמ"ב ט"ו, כא).
ה. בשני הסיפורים האיש הנתון במצוקה ניאות, בסופו של דבר, לקבל את הסיוע שהוצע לו:
וַתֵּרֶא כִּי מִתְאַמֶּצֶת הִיא לָלֶכֶת אִתָּהּ וַתֶּחְדַּל לְדַבֵּר אֵלֶיהָ   (רות א', יח);
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל אִתַּי לֵךְ וַעֲבֹר וַיַּעֲבֹר אִתַּי הַגִּתִּי וְכָל אֲנָשָׁיו וְכָל הַטַּף אֲשֶׁר אִתּוֹ              (שמ"ב ט"ו, כב).
ו.    בשני הסיפורים נחלץ האיש הנתון במצוקה מצרתו, לא במעט בזכות הנכרי שהצטרף אליו. רות סייעה לנעמי רבות, ולבסוף, כאשר ילדה בן, אמרו השכנות לנעמי: "וְהָיָה לָךְ לְמֵשִׁיב נֶפֶשׁ וּלְכַלְכֵּל אֶת שֵׂיבָתֵךְ כִּי כַלָּתֵךְ אֲשֶׁר אֲהֵבַתֶךְ יְלָדַתּוּ אֲשֶׁר הִיא טוֹבָה לָךְ מִשִּׁבְעָה בָּנִים" (רות ד', טו). איתי היה בין שלושת מפקדי הזרועות שהנהיגו את צבאו של דוד אל הקרב המכריע שבו הומת אבשלום (שמ"ב י"ח, ב); שני המפקדים האחרים היו יואב ואבישי בני צרויה, שני המפקדים החשובים ביותר בצבאו של דוד, והצבתו של איתי כשווה להם מעידה על מעמדו.
להקבלה יש להוסיף, כמובן, את היות דוד צאצא של רות. ובכן, מה משמעותה של הקבלה זו? דומה שהמקרא חוזר כאן לקשר שבין דרך החסד של מגילת רות לבין מלכות דוד. ידועים דברי חז"ל על מגילת רות: "אמר רבי זעירא: מגִלה זו אין בה לא טומאה ולא טהרה ולא איסור ולא היתר, ולמה נכתבה? ללמדך כמה שכר טוב לגומלי חסדים" (רות רבה ב יד). בפרקי מלכות דוד ראינו שדוד אוחז בדרך החסד של אם אמו.[12] במעשהו של איתי יש משום שכר על גמילות החסדים של רות: בזכות החסד שעשתה רות עם נעמי – כאשר כרכה את גורלה בגורל חמותה, למרות הסיכון שבדבר, ומזה נתגלגלה הישועה לנעמי – זכה בן בנה, בשעה שהיה נתון במצוקה, להסתייע באיש נכרי, שכרך את גורלו בגורל דוד, ואף נטל חלק בישועת דוד ממצוקתו.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אמנון בזק, תש"ע
עורך: בעז קלוש
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
לביטול רישום לשיעור:
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
*
**********************************************************
*
 
 
 

[1]   כבר ציינו בעבר (בשיעורנו לשמ"א ח' – שיעור 13 הערה 2) כי ריצה לפני המרכבה הייתה ביטוי של כבוד, בדומה לנסיעת אופנועים לפני מכונית הנשיא בימינו, וכפי שהזהיר שמואל את ישראל שם (פס' יא): "זֶה יִהְיֶה מִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר יִמְלֹךְ עֲלֵיכֶם אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו וְרָצוּ לִפְנֵי מֶרְכַּבְתּוֹ". לימים חיקה אדוניהו את אבשלום ועשה בדיוק כמותו: "וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו" (מל"א א', ה). בהקשר שונה במקצת מסופר על אליהו הנביא: "וַיְהִי גֶּשֶׁם גָּדוֹל וַיִּרְכַּב אַחְאָב וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה. וְיַד ה' הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה" (מל"א י"ח, מה–מו), ואומר על כך המדרש: "מלמד שחלק כבוד למלכות" (ילקוט שמעוני מל"א רמז ריז).
     ריבוי הסוסים הוא ניגוד בין אבשלום ובין דוד אביו, אשר עיקר את הסוסים שלכד במלחמותיו (ראה שיעור 17).
[2]   כידוע, השער הוא מקום המשפט (עיין דברים ט"ז, יח; כ"א, יט; עמוס ה', טו; רות ד', א; ועוד), ועל כן הגיע אבשלום לשם דווקא.
[3]   התנהגות זו מזכירה את המפגש בין דוד ואבשלום בסוף הפרק הקודם: "וַיָּבֹא אֶל הַמֶּלֶךְ וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ עַל אַפָּיו אַרְצָה לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּשַּׁק הַמֶּלֶךְ לְאַבְשָׁלוֹם" (י"ד, לג). הדמיון מדגיש את כפיות הטובה של אבשלום כלפי אביו.
[4]   מילים אלו קשות ביותר, שהרי כל שנות מלכותו של דוד לא היו אלא ארבעים שנה (עיין לעיל ה', ד). רש"י פירש בעקבות חז"ל (תמורה יד ע"ב): "מקץ ארבעים שנה ששאלו ישראל מלך משמואל נתגלגל דבר מרד והשפלה במלכות". מסתבר שהמדרש מבקש לומר כי אזהרותיו של שמואל אכן התקיימו כעבור ארבעים שנה, שאז הופיע טוען למלכות שנהג בגינוני המלכות ששמואל הזהיר מפניהם (ראה הערה 1). רלב"ג העלה אפשרויות נוספות: "יתכן שאלו ארבעים שנה התחילו מעת צמיחת המלכות בישראל, רוצה לומר מעת המשח שאול, או התחילו מעת שלמות ארבעים שנה מעת המשח דוד, ואולי הוגד על דרך נבואה שארבעים שנה יעמוד מלכות דוד ולזה חשב אבשלום שאז יהיה העת שתסור המלוכה מדוד ודמה מפני זה שכבר תשלם מחשבתו בהריגת אביו לסבב שתהיה הממלכה לו".
בתרגום השבעים ובקדמוניות היהודים ליוסף בן מתתיהו כתוב "ארבע שנים" במקום "ארבעים שנה". אך פתרון זה נראה מאולץ, שכן הוא מניח שלא רק המילה "ארבעים" היא שיבוש, אלא גם המילה "שנה" (שכן מונים בלשון יחיד רק מעשר ומעלה).
[5]   ראה שמ"א כ"ב, ז, ודברינו על פסוק זה בסוף שיעור 42 לספר שמ"א.
[6]   גם דבר זה הוא לגנותו של אבשלום, שניצל מאתיים איש והוליכם שולל.
[7]   מהו "בית המרחק"? רש"י ורד"ק פירשו שהכוונה למקום רחוק מירושלים, ואילו מצודת דוד פירש שהכוונה לבית המרוחק ביותר מבין הבתים שמחוץ לחומה. וייתכן (עיין דעת מקרא) שזהו כינוי למקום המצורעים, הנקרא גם "בית החפשית" (עיין מל"ב ט"ו, ה); ורמז לדבר בתהילים ל"ח, יב – "אֹהֲבַי וְרֵעַי מִנֶּגֶד נִגְעִי יַעֲמֹדוּ וּקְרוֹבַי מֵרָחֹק עָמָדוּ".
[8]   במספר זה יש סמליות, שהרי זה גם מספר האנשים שליוו את דוד בברחו מפני שאול (עיין שמ"א כ"ג, יג; כ"ז, ב).
[9]   רוב המפרשים ביארו שדוד מכנה כאן את אבשלום "המלך". ברם, ייתכן שהכוונה למלך גת, ודוד אומר לאיתי לשוב ולשבת עם מלכו שלו.
[10]  הכרתי והפלתי היו, כנראה, יחידות של שכירי חרב מכרתים ומפלשת. הם נזכרים גם לעיל ח', יח, וראה דברינו שם (שיעור 18).
[11]  דוד מסיים את דבריו לאיתי בביטוי לא-מובן: "שׁוּב וְהָשֵׁב אֶת אַחֶיךָ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת (שם)". מה משמעותן של מילים אלו? רש"י פירש: "אני מחזיק בך טובת חסד ואמת שעשית עמדי". ואילו לפי תרגום יונתן – "ואתית ית אחך עמך ועביד עמהון טיבו וקשוט" – דוד מבקש מאיתי לעשות חסד עם אחיו לאחר שיחזור עמהם לגת. ברם, ביטוי זה מזכיר אף הוא את דברי נעמי לרות וערפה: "לֵכְנָה שֹׁבְנָה אִשָּׁה לְבֵית אִמָּהּ יַעַשׂ ה' עִמָּכֶם חֶסֶד" (רות א', ח). לפי זה, ייתכן שבדברי דוד אחז הכתוב לשון קצרה, ושיעור הכתוב: 'שוב והשב את אחיך עמך, יעש ה' עמך חסד ואמת'; ובאמת כך נוסח תרגום השבעים והוולגטה.
[12]  ראה במיוחד שיעור 3, וכן שיעורים 19 ו-20.