מרד יהוא (מל"ב ט', א–י', ל) | 6 | 'ויתקעו בשופר ויאמרו מלך יהוא!'

בסצנה השלישית בפסקה הפותחת את סיפור מרד יהוא (פסקת 'רמות גלעד')[1] ניצבים על במת הסיפור יהוא וחבריו שרי הצבא. סצנה זו (פסוקים יא–טו) נחלקת לשלושה חלקים, ובתוכם נכנס מצג לסיפור כולו:

 

1.יא–יב: דו-שיח בין יהוא וחבריו, שבסיומו מגלה יהוא את סוד משיחתו למלך

2.יג–יד₁: חבריו של יהוא ממליכים אותו, ובכך נקבעת ראשיתו של המרד

---   יד₂–טו₁: מצג לסיפור (היכן נמצא יורם ומדוע הוא נמצא שם)

3.טו₂: בקשת יהוא מחבריו למנוע את גילוי דבר המרד בעיר יזרעאל

 

בכל אחד משלושת חלקי הסצנה ישנו איזון שונה בין שני הגורמים השותפים בסצנה זו – יהוא ושרי הצבא. בחלק הראשון מתקיים דיאלוג שוויוני: שרי הצבא מבקשים תשובות מיהוא, והוא עונה להם. בחלק השני מתוארת פעולה חד צדדית של שרי הצבא, ואילו יהוא פסיבי (רק בסיום חלק זה – יד₁ – בא סיכום האירוע, המייחס את הקשר ליהוא עצמו). בחלק השלישי מתוארת בקשה-דרישה של יהוא מחבריו, ואילו הם פסיביים.

 

בין החלק השני של הסצנה לחלקה השלישי, בפסוקים יד₂–טו₁, מופיע מצג, ובו סיפור דברים שאירעו בעבר, לפני שסיפורנו החל, ושידיעתם נחוצה להבנת הסיפור במקום שבו אנו מצויים. המצג מספק רקע למה שסופר לפניו, אך בעיקר למה שיסופר אחריו.

 

בעיון זה נקדיש סעיף לכל אחד משלושת חלקיה של הסצנה ברמות גלעד וכן למצג המופיע בין החלק השני לשלישי.

 

בראש הסצנה הנוכחית מתחלף הכינוי של הדמות הקיבוצית העומדת מול יהוא[2]: חבריו של יהוא, קציני הצבא, מכונים בסצנה הראשונה בפי אלישע 'אֶחיו' – "וּבָאתָ וַהֲקֵמֹתוֹ מִתּוֹךְ אֶחָיו" (פס' ב); בסצנה השנייה הם מכונים בלשון המספר 'שרי החיל' – "וְהִנֵּה שָׂרֵי הַחַיִל יֹשְׁבִים", ודאי כהקדמה לדברי הנער הנביא "דָּבָר לִי אֵלֶיךָ הַשָּׂר" ולתגובת יהוא "אֶל מִי מִכֻּלָּנוּ", שממנה משתמע שכולם ראויים להיקרא 'שרים' (פס' ה); והנה בראש הסצנה שלנו מופיע כינוי שלישי של אותה קבוצת אנשים, המתפקדת בסצנה זו כדמות מרכזית אל מול יהוא:

 

 

מדוע התחלף הכינוי של אלו בפסוק זה? מדוע אין הכתוב משתמש באחד משני הכינויים הקודמים? מלבד זאת, יש קושי בכינוי זה כשלעצמו – 'עַבְדֵי אֲדֹנָיו' – בהקשר שבו אנו מצויים: עוד מעט קט ימליכו הללו ברוב התלהבות את יהוא חברם למלך במקום יורם!

 

חילוף הכינוי של דמות בסיפור המקראי משקף לעתים קרובות שינוי בנקודת התצפית על אותה דמות.[4] מנקודת התצפית של אלישע, הנביא המבוגר, קציני הצבא הם 'אחיו' של יהוא; מנקודת התצפית של הנער הנביא הצעיר – הם 'שרי החיל'. איזו נקודת תצפית משרת הכינוי 'עַבְדֵי אֲדֹנָיו'? אין ספק: את זו של יהוא היוצא אליהם, ויודע שהם עומדים לחקור אותו על מה שנאמר בתוך הבית. יהוא אינו בטוח שקציני הצבא יתמכו בו כולם פה אחד: הרי הללו הם 'עבדי אדוניו' יורם, והם חבים ליורם את נאמנותם. על קיומו של חשש זה בלב יהוא, אנו למדים מן השלב שלאחר המלכתו בידיהם: הוא חושש שאחד מחבריו יערוק ליזרעאל, ויגיד ליורם את דבר פרוץ המרד ברמות גלעד.

 

אם כן, בלב חושש וחשדן יוצא יהוא אל 'עבדי אדוניו', ומחליט שלא לספר להם את סוד משיחתו. על שאלתם אותו למטרת בואו של הנער הנביא "הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה" אליו, הוא עונה תשובה מתחמקת, הנתלית בכינוי המזלזל שהדביקו חבריו לנער הנביא: "אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת הָאִישׁ וְאֶת שִׂיחוֹ" – הרי כיניתם אותו 'משוגע', ואם כן, אין ערך לאיש ולדיבוריו, וחבל לבזבז על כך את הזמן. אולם למען האמת יהוא מתחמק מתשובה בשל חוסר הביטחון שהוא חש כלפי חבריו – שהוא רואה בהם 'עבדי אדוניו''.

כך, מבלי לציין מפורשות את חששו של יהוא, משתמש הכתוב באמצעי זה של חילוף הכינוי כדי למסור לנו מידע על הלך הנפש של יהוא.[5]

 

 

לאחר שהסברנו מדוע התחמק יהוא מלתת תשובת אמת לשאלתם של 'עַבְדֵי אֲדֹנָיו', מתחדד הקושי ב'התקפלותו' המהירה מולם בחלק השני של הדיאלוג המתנהל בינם לבינו: חבריו של יהוא חשים שיהוא אינו מגלה להם את האמת: "וַיֹּאמְרוּ: שֶׁקֶר! הַגֶּד נָא לָנוּ", ויהוא מיד נכנע להם, ומגלה את דבר משיחתו למלך.

 

ובכן, מדוע נכנע להם יהוא בקלות כה רבה? והרי רק הרגע חשש מפני היותם 'עבדי יורם אדניו' העשויים להלשין עליו בפני יורם?

 

אין בכתוב עצמו הסבר מפורש או רמוז לשינוי זה שהתחולל בקרבו של יהוא, ועל כן עלינו לגייס את הבנת הסיטואציה המתוארת, כדי לשער מה גרם לו לשינוי.

 

ובכן, ראשית יש לשים לב לתגובתם התקיפה של שרי הצבא "שֶׁקֶר! הַגֶּד נָא לָנוּ!". יהוא ודאי יצא נסער מן המעמד שבו נמשח למלך, וחבריו שמו לבם לכך. לפיכך הם מקדימים לשאלתם "מַדּוּעַ בָּא..." שאלה אחרת: "הֲשָׁלוֹם?". הניגוד בין מראהו הנסער של יהוא לתשובתו המתחמקת לחבריו, הוא שמביאם לחוש בכך שיהוא משקר להם. יהוא מבין שהתחמקותו אינה מתקבלת באמון וכי אינו יכול להמשיך בהצגה. לו ימשיך להסתיר מהם את האמת, הוא ילך ויסתבך בשקריו עד לאין מוצא. לפיכך החליט להודות באמת, מתוך תקווה – שלא נתבדתה – שחבריו יצטרפו אליו, ולא יכשילו את המרד באמצעות הלשנה.

 

שנית, יש לשים לב למה שסיפר יהוא לחבריו: הוא לא מסר להם את כל דבריו של הנער הנביא, כולל הציווי על הכרתת בית אחאב, אלא אך את דבר משיחתו.[6] דבר זה כשלעצמו יכול להתפרש כהבטחה לעתיד רחוק, ואין בו כדי לחייב מרד מיידי ביורם. יהוא מציג את דבר הנביא כנבואה שנכפתה עליו, ואם כן, גם אם יש בין חבריו 'עבדי אדוניו' הנאמנים ליורם, אין בכך לחייבם בהכרח להלשין על יהוא.

 

שלישית, בעיון ד₂ ציינו כמה מטרות לחשאיות שנהגה במשיחת יהוא. אחת מהן היא, להשאיר בידי יהוא את בחירת הזמן המתאים לחולל בו את המרד ולאפשר לו שיקול דעת עצמאי בעניין. ועל כן הקפידו אלישע והנער הנביא שדבר משיחתו ייעשה בסתר. אולם נראה ששיקול מהיר של יהוא הביא אותו למסקנה שעתה הוא הזמן המתאים ביותר לפרוץ המרד, ואם לא עכשיו אימתי. דווקא עתה, כשיורם אינו נמצא במחנה הצבא ברמות גלעד, אלא הוא מבריא מפציעתו בעיר יזרעאל – זהו הזמן המתאים! אין טעם להמתין אפוא ולדחות את המרד לעיתוי אחר, ומי יודע אם הזדמנות כמו זו הקיימת בשעה זו עוד תחזור בעתיד. שיקול דעת זה הביא את יהוא לזנוח את מדיניות ההסתרה, ולנקוט מדיניות של גילוי דבר משיחתו. בכך כבר התחיל לבחון את בשלות המצב למרד, וניסה לברר אם חבריו תומכים בו, ואם הם מוכנים להצטרף למרד נגד יורם שיתחיל כאן ועכשיו.

מדוע הגיבו שרי החיל חבריו של יהוא באופן כה נלהב וכה מהיר ונחרץ, כשנודע להם מפי יהוא על משיחתו?

 

אין לומר כי חבריו של יהוא תמכו בו רק מחמת הנבואה של אותו נער אלמוני ששמעוה מפי יהוא. הרי רגע לפני ששמעוה כינו את בן הנביאים הזה בכינוי "הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה" (פסוק יא), וודאי אין זה כינוי לשבח ואין הוא מבטא יחס רציני לנביאים ולנבואתם; שהרי מהושע ט', ז אנו למדים כי היה זה כינוי גנאי מוכר לנביאים: "אֱוִיל הַנָּבִיא מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ" (והשווה: ירמיהו כ"ט, כו).[7]

 

נדמה אפוא שיש לבאר את תגובתם הנלהבת של חבריו של יהוא באופן הבא: כמו רבים בישראל בתקופת המקרא – הם זלזלו בנבואה ובנושאיה, אולם כאשר הנבואה תואמת את דעתם בענייני השעה, הם מצרפים אף אותה לחשבונם ומוכנים לכבדה.[8]

 

נראה כי סילוק בית אחאב מן המלוכה לא היה רק אינטרס דתי-נבואי, אלא הוא תאם כנראה גם את האינטרס המדיני הריאלי הפשוט, כפי שנתפס בעיני שרי הצבא וחייליו. לולי כן, קשה להסביר את התמיכה המיידית והנלהבת שזכה לה יהוא מצד כל חבריו שרי הצבא, ואת הצלחתו המופתית והמהירה כל כך של המרד, אשר העניק ליהוא את כיסא המלוכה ללא מלחמת אחים וללא שפיכות דמים מיותרת.

 

נראה שהייתה קיימת בעם ובצבא אי-שביעות רצון כללית משלטונו של יורם בן אחאב. הייתה זו תקופת ירידה לאומית מכל הבחינות (זאת, בניגוד להישגים שאליהם הגיעו עמרי ואחאב אבותיו של יורם). מבחינה מדינית וצבאית – בתקופתו של יורם פרקו המואבים את עול ישראל, ויורם נכשל בניסיונו להשיב את שלטונו על מואב,[9] וכן ידם של הארמים גברה לאורך כל תקופת מלכותו, ולא שמענו על שום ניצחון ישראלי על הארמים (אלא רק על הצלות זמניות).[10] מבחינה כלכלית – בתקופת מלכותו של יורם שרר רעב כבד בארץ, והוא גרם בוודאי לקשיים כלכליים חמורים בממלכה.[11]

 

יורם עצמו מצטייר כאישיות חיוורת, חסרת כושר הנהגה: הוא נוטה להישבר במצבי לחץ ומתגלה כחסר אונים להיחלץ מהם.[12] יורם עומד בצִלם של אבותיו עמרי ואחאב, ובתקופת מלכותו באו לידי ביטוי ניוונו של בית אחאב וירידתו.

 

נראה אפוא, ששרי הצבא סברו שהשלטון בעת הקשה הזאת לישראל ראוי להיות מופקד בידיים נאמנות יותר. יהוא נראה להם מנהיג מוכשר ונמרץ הראוי לרשת את כיסא המלוכה בישראל.

 

לפיכך מאלתרים שרי החיל טקס המלכה מהיר בתנאי השדה שבו היו מצויים כולם: טור מדרגות סמוך הופך להיות מעין  בסיס לכיסא המלוכה: בגובהן של המדרגות[13] הם שמים את בגדיהם העליונים כריפוד, ועל ריפוד זה הם מושיבים את יהוא, והרי זה כאילו הוא יושב על כסא מלוכה. את טקס ההמלכה המאולתר הזה הם מלווים בתקיעת שופר, כמקובל בטקסי המלכה אחרים המתוארים במקרא, וכן בקריאה המילולית "מָלַךְ יֵהוּא".[14]

 

מעשה ההמלכה של יהוא בידי שרי הצבא חבריו, הוא מעשה פומבי בלתי הפיך: מכאן חייב המרד להמשיך ולהתקדם, ואין ממנו חזרה.[15] כיוון שכך, מסכם הכתוב את משמעות המעשה הזה:

 

 

​(המשך העיון בשבוע הבא)