מרד יהוא (מל"ב ט', א–י', ל)

  • הרב אלחנן סמט
ו. "וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ מָלַךְ יֵהוּא!"
המלכת יהוא בידי חבריו
 יא     וְיֵהוּא יָצָא אֶל עַבְדֵי אֲדֹנָיו
וַיֹּאמֶר לוֹ: הֲשָׁלוֹם? מַדּוּעַ בָּא הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה אֵלֶיךָ?
וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם: אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת הָאִישׁ וְאֶת שִׂיחוֹ.
יב       וַיֹּאמְרוּ: שֶׁקֶר! הַגֶּד נָא לָנוּ!
           וַיֹּאמֶר: כָּזֹאת וְכָזֹאת אָמַר אֵלַי
לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה', מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל יִשְׂרָאֵל.
 
יג        וַיְמַהֲרוּ וַיִּקְחוּ אִישׁ בִּגְדוֹ
וַיָּשִׂימוּ תַחְתָּיו אֶל גֶּרֶם הַמַּעֲלוֹת
וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר, וַיֹּאמְרוּ: מָלַךְ יֵהוּא!
יד       וַיִּתְקַשֵּׁר יֵהוּא בֶּן יְהוֹשָׁפָט בֶּן נִמְשִׁי אֶל יוֹרָם
 
וְיוֹרָם הָיָה שֹׁמֵר בְּרָמֹת גִּלְעָד הוּא וְכָל יִשְׂרָאֵל
מִפְּנֵי חֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם.
טו      וַיָּשָׁב יְהוֹרָם הַמֶּלֶךְ לְהִתְרַפֵּא בְיִזְרְעֶאל
מִן הַמַּכִּים אֲשֶׁר יַכֻּהוּ אֲרַמִּים
בְּהִלָּחֲמוֹ אֶת חֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם
 
וַיֹּאמֶר יֵהוּא: אִם יֵשׁ נַפְשְׁכֶם
אַל יֵצֵא פָלִיט מִן הָעִיר
לָלֶכֶת לְהַגִּיד בְּיִזְרְעֶאל.
 
מבוא
 
בסצנה השלישית בפסקה הפותחת את סיפור מרד יהוא (פסקת 'רמות גלעד')[1] ניצבים על במת הסיפור יהוא וחבריו שרי הצבא. סצנה זו (פסוקים יא–טו) נחלקת לשלושה חלקים, ובתוכם נכנס מצג לסיפור כולו:
 
1.יא–יב: דו-שיח בין יהוא וחבריו, שבסיומו מגלה יהוא את סוד משיחתו למלך
2.יג–יד1: חבריו של יהוא ממליכים אותו, ובכך נקבעת ראשיתו של המרד
---   יד2–טו1: מצג לסיפור (היכן נמצא יורם ומדוע הוא נמצא שם)
3.טו2: בקשת יהוא מחבריו למנוע את גילוי דבר המרד בעיר יזרעאל
 
בכל אחד משלושת חלקי הסצנה ישנו איזון שונה בין שני הגורמים השותפים בסצנה זו – יהוא ושרי הצבא. בחלק הראשון מתקיים דיאלוג שוויוני: שרי הצבא מבקשים תשובות מיהוא, והוא עונה להם. בחלק השני מתוארת פעולה חד צדדית של שרי הצבא, ואילו יהוא פסיבי (רק בסיום חלק זה – יד1 – בא סיכום האירוע, המייחס את הקשר ליהוא עצמו). בחלק השלישי מתוארת בקשה-דרישה של יהוא מחבריו, ואילו הם פסיביים.
 
בין החלק השני של הסצנה לחלקה השלישי, בפסוקים יד2–טו1, מופיע מצג, ובו סיפור דברים שאירעו בעבר, לפני שסיפורנו החל, ושידיעתם נחוצה להבנת הסיפור במקום שבו אנו מצויים. המצג מספק רקע למה שסופר לפניו, אך בעיקר למה שיסופר אחריו.
 
בעיון זה נקדיש סעיף לכל אחד משלושת חלקיה של הסצנה ברמות גלעד וכן למצג המופיע בין החלק השני לשלישי.
 
1. הדו-שיח שבין יהוא לחבריו (יא–יב)

א. חילוף הכינוי של חבריו של יהוא

בראש הסצנה הנוכחית מתחלף הכינוי של הדמות הקיבוצית העומדת מול יהוא[2]: חבריו של יהוא, קציני הצבא, מכונים בסצנה הראשונה בפי אלישע 'אֶחיו' – "וּבָאתָ וַהֲקֵמֹתוֹ מִתּוֹךְ אֶחָיו" (פס' ב); בסצנה השנייה הם מכונים בלשון המספר 'שרי החיל' – "וְהִנֵּה שָׂרֵי הַחַיִל יֹשְׁבִים", ודאי כהקדמה לדברי הנער הנביא "דָּבָר לִי אֵלֶיךָ הַשָּׂר" ולתגובת יהוא "אֶל מִי מִכֻּלָּנוּ", שממנה משתמע שכולם ראויים להיקרא 'שרים' (פס' ה); והנה בראש הסצנה שלנו מופיע כינוי שלישי של אותה קבוצת אנשים, המתפקדת בסצנה זו כדמות מרכזית אל מול יהוא:
 
 יא     וְיֵהוּא יָצָא[3] אֶל עַבְדֵי אֲדֹנָיו...
 
מדוע התחלף הכינוי של אלו בפסוק זה? מדוע אין הכתוב משתמש באחד משני הכינויים הקודמים? מלבד זאת, יש קושי בכינוי זה כשלעצמו – 'עַבְדֵי אֲדֹנָיו' – בהקשר שבו אנו מצויים: עוד מעט קט ימליכו הללו ברוב התלהבות את יהוא חברם למלך במקום יורם!
 
חילוף הכינוי של דמות בסיפור המקראי משקף לעתים קרובות שינוי בנקודת התצפית על אותה דמות.[4] מנקודת התצפית של אלישע, הנביא המבוגר, קציני הצבא הם 'אחיו' של יהוא; מנקודת התצפית של הנער הנביא הצעיר – הם 'שרי החיל'. איזו נקודת תצפית משרת הכינוי 'עַבְדֵי אֲדֹנָיו'? אין ספק: את זו של יהוא היוצא אליהם, ויודע שהם עומדים לחקור אותו על מה שנאמר בתוך הבית. יהוא אינו בטוח שקציני הצבא יתמכו בו כולם פה אחד: הרי הללו הם 'עבדי אדוניו' יורם, והם חבים ליורם את נאמנותם. על קיומו של חשש זה בלב יהוא, אנו למדים מן השלב שלאחר המלכתו בידיהם: הוא חושש שאחד מחבריו יערוק ליזרעאל, ויגיד ליורם את דבר פרוץ המרד ברמות גלעד.
 
אם כן, בלב חושש וחשדן יוצא יהוא אל 'עבדי אדוניו', ומחליט שלא לספר להם את סוד משיחתו. על שאלתם אותו למטרת בואו של הנער הנביא "הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה" אליו, הוא עונה תשובה מתחמקת, הנתלית בכינוי המזלזל שהדביקו חבריו לנער הנביא: "אַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת הָאִישׁ וְאֶת שִׂיחוֹ" – הרי כיניתם אותו 'משוגע', ואם כן, אין ערך לאיש ולדיבוריו, וחבל לבזבז על כך את הזמן. אולם למען האמת יהוא מתחמק מתשובה בשל חוסר הביטחון שהוא חש כלפי חבריו – שהוא רואה בהם 'עבדי אדוניו''.
כך, מבלי לציין מפורשות את חששו של יהוא, משתמש הכתוב באמצעי זה של חילוף הכינוי כדי למסור לנו מידע על הלך הנפש של יהוא.[5]
 
ב. מדוע מיהר יהוא להודות באמת?
 
לאחר שהסברנו מדוע התחמק יהוא מלתת תשובת אמת לשאלתם של 'עַבְדֵי אֲדֹנָיו', מתחדד הקושי ב'התקפלותו' המהירה מולם בחלק השני של הדיאלוג המתנהל בינם לבינו: חבריו של יהוא חשים שיהוא אינו מגלה להם את האמת: "וַיֹּאמְרוּ: שֶׁקֶר! הַגֶּד נָא לָנוּ", ויהוא מיד נכנע להם, ומגלה את דבר משיחתו למלך.
 
ובכן, מדוע נכנע להם יהוא בקלות כה רבה? והרי רק הרגע חשש מפני היותם 'עבדי יורם אדניו' העשויים להלשין עליו בפני יורם?
 
אין בכתוב עצמו הסבר מפורש או רמוז לשינוי זה שהתחולל בקרבו של יהוא, ועל כן עלינו לגייס את הבנת הסיטואציה המתוארת, כדי לשער מה גרם לו לשינוי.
 
ובכן, ראשית יש לשים לב לתגובתם התקיפה של שרי הצבא "שֶׁקֶר! הַגֶּד נָא לָנוּ!". יהוא ודאי יצא נסער מן המעמד שבו נמשח למלך, וחבריו שמו לבם לכך. לפיכך הם מקדימים לשאלתם "מַדּוּעַ בָּא..." שאלה אחרת: "הֲשָׁלוֹם?". הניגוד בין מראהו הנסער של יהוא לתשובתו המתחמקת לחבריו, הוא שמביאם לחוש בכך שיהוא משקר להם. יהוא מבין שהתחמקותו אינה מתקבלת באמון וכי אינו יכול להמשיך בהצגה. לו ימשיך להסתיר מהם את האמת, הוא ילך ויסתבך בשקריו עד לאין מוצא. לפיכך החליט להודות באמת, מתוך תקווה – שלא נתבדתה – שחבריו יצטרפו אליו, ולא יכשילו את המרד באמצעות הלשנה.
 
שנית, יש לשים לב למה שסיפר יהוא לחבריו: הוא לא מסר להם את כל דבריו של הנער הנביא, כולל הציווי על הכרתת בית אחאב, אלא אך את דבר משיחתו.[6] דבר זה כשלעצמו יכול להתפרש כהבטחה לעתיד רחוק, ואין בו כדי לחייב מרד מיידי ביורם. יהוא מציג את דבר הנביא כנבואה שנכפתה עליו, ואם כן, גם אם יש בין חבריו 'עבדי אדוניו' הנאמנים ליורם, אין בכך לחייבם בהכרח להלשין על יהוא.
 
שלישית, בעיון ד2 ציינו כמה מטרות לחשאיות שנהגה במשיחת יהוא. אחת מהן היא, להשאיר בידי יהוא את בחירת הזמן המתאים לחולל בו את המרד ולאפשר לו שיקול דעת עצמאי בעניין. ועל כן הקפידו אלישע והנער הנביא שדבר משיחתו ייעשה בסתר. אולם נראה ששיקול מהיר של יהוא הביא אותו למסקנה שעתה הוא הזמן המתאים ביותר לפרוץ המרד, ואם לא עכשיו אימתי. דווקא עתה, כשיורם אינו נמצא במחנה הצבא ברמות גלעד, אלא הוא מבריא מפציעתו בעיר יזרעאל – זהו הזמן המתאים! אין טעם להמתין אפוא ולדחות את המרד לעיתוי אחר, ומי יודע אם הזדמנות כמו זו הקיימת בשעה זו עוד תחזור בעתיד. שיקול דעת זה הביא את יהוא לזנוח את מדיניות ההסתרה, ולנקוט מדיניות של גילוי דבר משיחתו. בכך כבר התחיל לבחון את בשלות המצב למרד, וניסה לברר אם חבריו תומכים בו, ואם הם מוכנים להצטרף למרד נגד יורם שיתחיל כאן ועכשיו.
 
2. שרי החיל ממליכים את יהוא (יג–יד1)
 
מדוע הגיבו שרי החיל חבריו של יהוא באופן כה נלהב וכה מהיר ונחרץ, כשנודע להם מפי יהוא על משיחתו?
 
אין לומר כי חבריו של יהוא תמכו בו רק מחמת הנבואה של אותו נער אלמוני ששמעוה מפי יהוא. הרי רגע לפני ששמעוה כינו את בן הנביאים הזה בכינוי "הַמְשֻׁגָּע הַזֶּה" (פסוק יא), וודאי אין זה כינוי לשבח ואין הוא מבטא יחס רציני לנביאים ולנבואתם; שהרי מהושע ט', ז אנו למדים כי היה זה כינוי גנאי מוכר לנביאים: "אֱוִיל הַנָּבִיא מְשֻׁגָּע אִישׁ הָרוּחַ" (והשווה: ירמיהו כ"ט, כו).[7]
 
נדמה אפוא שיש לבאר את תגובתם הנלהבת של חבריו של יהוא באופן הבא: כמו רבים בישראל בתקופת המקרא – הם זלזלו בנבואה ובנושאיה, אולם כאשר הנבואה תואמת את דעתם בענייני השעה, הם מצרפים אף אותה לחשבונם ומוכנים לכבדה.[8]
 
נראה כי סילוק בית אחאב מן המלוכה לא היה רק אינטרס דתי-נבואי, אלא הוא תאם כנראה גם את האינטרס המדיני הריאלי הפשוט, כפי שנתפס בעיני שרי הצבא וחייליו. לולי כן, קשה להסביר את התמיכה המיידית והנלהבת שזכה לה יהוא מצד כל חבריו שרי הצבא, ואת הצלחתו המופתית והמהירה כל כך של המרד, אשר העניק ליהוא את כיסא המלוכה ללא מלחמת אחים וללא שפיכות דמים מיותרת.
 
נראה שהייתה קיימת בעם ובצבא אי-שביעות רצון כללית משלטונו של יורם בן אחאב. הייתה זו תקופת ירידה לאומית מכל הבחינות (זאת, בניגוד להישגים שאליהם הגיעו עמרי ואחאב אבותיו של יורם). מבחינה מדינית וצבאית – בתקופתו של יורם פרקו המואבים את עול ישראל, ויורם נכשל בניסיונו להשיב את שלטונו על מואב,[9] וכן ידם של הארמים גברה לאורך כל תקופת מלכותו, ולא שמענו על שום ניצחון ישראלי על הארמים (אלא רק על הצלות זמניות).[10] מבחינה כלכלית – בתקופת מלכותו של יורם שרר רעב כבד בארץ, והוא גרם בוודאי לקשיים כלכליים חמורים בממלכה.[11]
 
יורם עצמו מצטייר כאישיות חיוורת, חסרת כושר הנהגה: הוא נוטה להישבר במצבי לחץ ומתגלה כחסר אונים להיחלץ מהם.[12] יורם עומד בצִלם של אבותיו עמרי ואחאב, ובתקופת מלכותו באו לידי ביטוי ניוונו של בית אחאב וירידתו.
 
נראה אפוא, ששרי הצבא סברו שהשלטון בעת הקשה הזאת לישראל ראוי להיות מופקד בידיים נאמנות יותר. יהוא נראה להם מנהיג מוכשר ונמרץ הראוי לרשת את כיסא המלוכה בישראל.
 
לפיכך מאלתרים שרי החיל טקס המלכה מהיר בתנאי השדה שבו היו מצויים כולם: טור מדרגות סמוך הופך להיות מעין  בסיס לכיסא המלוכה: בגובהן של המדרגות[13] הם שמים את בגדיהם העליונים כריפוד, ועל ריפוד זה הם מושיבים את יהוא, והרי זה כאילו הוא יושב על כסא מלוכה. את טקס ההמלכה המאולתר הזה הם מלווים בתקיעת שופר, כמקובל בטקסי המלכה אחרים המתוארים במקרא, וכן בקריאה המילולית "מָלַךְ יֵהוּא".[14]
 
מעשה ההמלכה של יהוא בידי שרי הצבא חבריו, הוא מעשה פומבי בלתי הפיך: מכאן חייב המרד להמשיך ולהתקדם, ואין ממנו חזרה.[15] כיוון שכך, מסכם הכתוב את משמעות המעשה הזה:
 
 
​(המשך העיון בשבוע הבא)
 

[1] פסקה זו משתרעת על פני פסוקים א–טו והיא מכילה שלוש סצנות. ראה על כך במבוא השני לסדרת עיונים זו סעיף 2.
[2] גם בראש הסצנה הקודמת מצינו חילוף כינוי של הדמות העומדת מול יהוא. הכוונה ל'נער הנביא', המכונה בסצנה הראשונה 'אחד מבני הנביאים'. דיון על החילוף ההוא מופיע בעיון הקודם סעיף 1.
[3] נאמר בפסוק זה "וְיֵהוּא יָצָא", ולא בסגנון הרגיל בסיפור המקראי "ויצא יהוא". הטעם לכך הוא לשם יצירת ניגוד לאמור בסוף הפסוק הקודם (י):"וַיִּפְתַּח (– הנער הנביא) הַדֶּלֶת וַיָּנֹס", "וְיֵהוּא" – לעומתו – "יָצָא אֶל עַבְדֵי אֲדֹנָיו".
[4] ראה נחמה ליבוביץ, 'כיצד לקרוא פרק בתנ"ך', בתוך: 'נפש ושיר' ירושלים תשי"ד עמ' צ-קו; 'ללמוד וללמד תנ"ך' ירושלים תשנ"ה עמ' 1–13. וראה 'עיונים בפרשות השבוע', סדרה ראשונה, פרשת חיי שרה, עמ' 52–61.
[5] בעיון המבוא ג3 כתבנו, כי אין דרכו של הסיפור המקראי להיכנס לעולמן הפנימי של דמויותיו (לרבות מניעי פעולותיהן והתנהגותן) בחיווי מפורש, אלא הוא עושה זאת בדרכי עקיפין עדינות ומתוחכמות. חילוף הכינוי של דמות במהלך הסיפור הוא דרך עדינה ורמוזה לשקף את הלך הנפש של דמות הפועלת בסיפור (בין אם זו הדמות הפועלת עצמה שנשתנה כינויה, ובין אם זו דמות שכנגדה).
[6] מדיניות הציטוט של דברי יהוא בפסוק יב אינה מובנת. יש שהכתוב מצטט את הדובר באופן מילולי, אף אם יש בכך חזרה על הדברים שכבר נאמרו לפני כן, ויש שכדי לא לחזור ולצטט דברים שכבר נאמרו בסיפור, מקצר הכתוב ורק רומז לדברים הקודמים. לדוגמה: אבשלום פונה לחושי ואומר לו (שמ"ב י"ז, ו) "כַּדָּבָר הַזֶּה דִּבֶּר אֲחִיתֹפֶל, הֲנַעֲשֶׂה אֶת  דְּבָרוֹ אִם אַיִן", וברור שאבשלום ציטט את עצת אחיתופל בדבריו לחושי, אלא שהכתוב, ברצונו להימנע מחזרה, קיצר את הציטוט באמצעות המילים "כַּדָּבָר הַזֶּה". בדומה לכך נאמר בהמשך אותו סיפור, כאשר שולח חושי לדוד (פסוק טו): "כָּזֹאת וְכָזֹאת יָעַץ אֲחִיתֹפֶל אֶת אַבְשָׁלֹם... וְכָזֹאת וְכָזֹאת יָעַצְתִּי אָנִי".
והנה במקומנו מתחיל הכתוב במדיניות קיצור: "וַיֹּאמֶר: כָּזֹאת וְכָזֹאת אָמַר אֵלַי", והקורא הנבון מבין שבמקום המילים המסומנות חזר יהוא על דברי הנער הנביא, והכתוב אך רומז לדברים אלו כדי שלא לכפול את דבריו. אך מייד בהמשך עובר הכתוב לציטוט הדברים עצמם: "לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה', מְשַׁחְתִּיךָ לְמֶלֶךְ אֶל יִשְׂרָאֵל". לציטוט כזה מתאים היה להקדים 'כה אמר אליי' ולא 'כזאת וכזאת אמר אליי'.
ניתן אולי ליישב בדוחק, שהמילים "לֵאמֹר, כֹּה אָמַר ה'..."מהוות פירוש שהמקרא מפרש את הציטוט הקודם "כָּזֹאת וְכָזֹאת אָמַר אֵלַי". שכן מדיניות הציטוט באמצעות "כָּזֹאת וְכָזֹאת" עלולה להתפרש כקיצור, שמאחוריו מסתתר ציטוט מלא של דברי הנער הנביא, כולל נאום הכרתת בית אחאב. כדי למנוע פירוש זה, מתערב המספר ואומר: "לֵאמֹר" – כוונת הציטוט היא אך לעצם המשיחה, ולא מעבר לכך.
[7] מלבי"ם התקשה בסתירה-לכאורה זו בהתנהגותם של שרי הצבא בסיפורנו, שמצד אחד זלזלו בנער הנביא ומצד שני קיבלו את נבואתו ללא ערעור, והוא פתר סתירה זו בתירוץ החורג מן הפרשנות הרציונלית של הסיפור: "הנה היה מהשגחת ה' שכולם שמעו לדבר הנביא והמליכו אותו. הגם שקראו אותו תחילה בשם 'מְשֻׁגָּע', הייתה הערת אלוהים בלבם להסכים על הדבר". פתרון פרשני מסוג זה להסבר התנהלות אנושית במקרא, ראוי לצמצם את השימוש בו ככל האפשר.
[8] בירמיהו מ"ב מתוארת תופעה הפוכה אך שווה במשמעה: יוחנן בן קרח ושרי החיילים מבקשים מאת ירמיהו את דבר ה' ומתחייבים לקבלו. אולם כאשר מתברר להם כי דבר ה' הזה אינו תואם את מה שציפו לו, הם אומרים לירמיהו (מ"ג, ב): "שֶׁקֶר אַתָּה מְדַבֵּר לֹא שְׁלָחֲךָ ה'".
[9] ראה על כך בהרחבה בסדרת העיונים 'המלחמה במואב' בספר 'פרקי אלישע'.
[10] אחאב אבי יורם, לעומת זאת, ניצח את הארמים בשני סיבובי מלחמה (מל"א כ')
[11] בספר 'פרקי אלישע' מוקדשות שלוש סדרות לסיפורי רעב מתקופת יורם: הסדרה 'הרעב' (ו', כד – ז', יט) מוקדשת כולה לסיפור הרעב שנגרם כתוצאה ממצור ארמי על שומרון. הסדרה 'הנזיד והלחם' (ד', לח-מד) והסדרה 'זאת האשה וזה בנה' (ח', א-ו) עוסקות בסיפורים על רעב טבעי שפקד את הארץ.
[12] עמדנו על קווי האופי הללו של יורם בספר 'פרקי אלישע' בנספח לסדרת העיונים 'מינוי יהוא' (סעיף 2) עמ' 640–643.
[13] 'מעלות' בלשון המקרא הן 'מדרגות' בלשוננו. הצירוף "גֶּרֶם הַמַּעֲלוֹת" הוא יחידאי במקרא וסתום במשמעו. י' קיל ז"ל ב'דעת מקרא' כאן, הערה 14, כותב כי "בערבית 'גרם' עניינו גובה, ולפי זה 'גֶּרֶם הַמַּעֲלוֹת' = המדרגה הגבוהה ביותר".
[14] השווה שמ"ב ט"ו, י; מל"א א', לט; מל"ב י"א, יב–יד.
[15] וזאת, בניגוד למשיחתו הסודית "חֶדֶר בְּחָדֶר" בידי הנער הנביא, שלו הייתה נשמרת בסוד, לא היה המרד חייב להתחיל בפועל.
[16] מפני חגיגיותו של המעשה המסוכם כאן, ומפני שכאן מתחיל המרד בפועל, חוזר הכתוב על שמו של יהוא ועל שם אביו ועל שם אביו זקנו, כמו בהצגתו הראשונה בראש הסיפור, בדברי אלישע בפסוק ב.