מרד יהוא (מל"ב ט', א–י', ל)

  • הרב אלחנן סמט

 

יד. המפגש בין יהוא ליהונדב בן רכב (י', טו–יז;כג) (המשך)

2. ירמיהו ל"ה – בית הרכבים כמופת ל'עם הזה'

 
 

ב. הרקע ההיסטורי של הנבואה וזמנה

שני פסוקים בנבואה מרמים על זמנה:
א        הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה'
בִּימֵי יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה, לֵאמֹר.
...
יא      וַיְהִי בַּעֲלוֹת נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל הָאָרֶץ
וַנֹּאמֶר: בֹּאוּ וְנָבוֹא יְרוּשָׁלִַם
מִפְּנֵי חֵיל הַכַּשְׂדִּים וּמִפְּנֵי חֵיל אֲרָם
וַנֵּשֶׁב בִּירוּשָׁלִָם.
ימי מלכותו של יהויקים נמשכו אחת עשרה שנה. בשלוש שנות מלכותו הראשונות של יהויקים, היה מלך זה משועבד לפרעה נכה שהמליכו בירושלים אחרי מות יאשיהו בקרב מגידו. בשנה הרביעית למלכותו, לאחר שנבוכדנאצר יורש העצר הבבלי ניצח את פרעה נכה בכרכמיש שעל הפרת, עברו כל הארצות שממערב לפרת משלטון מצרים לשלטונה של בבל. זמן קצר אחר ניצחון זה, מיהר נבוכדנאצר לבבל והומלך בה במקום אביו שמת. בשנים הבאות ערך כמה מסעות מלחמה בארץ ישראל.
 בספר מלכים ב (כ"ד, א–ב) נאמר:
א בְּיָמָיו (– של יהויקים) עָלָה נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל, וַיְהִי לוֹ יְהוֹיָקִים עֶבֶד שָׁלֹשׁ שָׁנִים, וַיָּשָׁב וַיִּמְרָד בּוֹ.
ב וַיְשַׁלַּח ה' בּוֹ אֶת גְּדוּדֵי כַשְׂדִּים וְאֶת גְּדוּדֵי אֲרָם וְאֵת גְּדוּדֵי מוֹאָב וְאֵת גְּדוּדֵי בְנֵי עַמּוֹן
וַיְשַׁלְּחֵם בִּיהוּדָה לְהַאֲבִידוֹ...
אין בכתובים אלו ציון זמן ספציפי, לא של 'עלייתו' הראשונה של מלך בבל על יהויקים, עלייה שהביאה לכניעת יהויקים למשך שלוש שנים, ולא לשילוח גדודי הכשדים ושאר העמים על יהויקים, כנראה כתגובה למרדו לאחר שלוש שנות הכניעה. אולם ברור שפשיטות הגדודים הללו נערכו בשנות מלכותו האחרונות של יהויקים, שכן בשנה האחת עשרה למלכותו הגיע נבוכדנאצר עצמו לירושלים ואסר את יהויקים בנחושתיים להביאו לבבל (כנאמר בדהי"ב לו, ו).
מסתבר שהאירועים המשמשים רקע לנבואת בית הרכבים של ירמיהו הם פשיטות הגדודים הללו על יהודה לאחר מרדו של יהויקים כפי שנרמז בדברי הרכבים בפסוק יא: "וַנֹּאמֶר: בֹּאוּ וְנָבוֹא יְרוּשָׁלִַם מִפְּנֵי חֵיל הַכַּשְׂדִּים וּמִפְּנֵי חֵיל אֲרָם", בהתאמה לנאמר בספר מלכים: "וַיְשַׁלַּח ה' בּוֹ אֶת גְּדוּדֵי כַשְׂדִּים וְאֶת גְּדוּדֵי אֲרָם...".  
בשלב זה ירושלים עוד לא ניתנה במצור מלך בבל. ואכן, אין בנבואת ירמיהו כל עדות למצור שבו נתונה העיר. לו הייתה הנבואה נאמרת בתקופת המצור של חיל בבל על ירושלים (כפי שטענו פרשנים אחדים), לא היה כל היגיון בהתכנסותם של הרכבים לתוכה. כיושבי אוהלים, כנראה בספר מדבר יהודה, היו הרכבים מתרחקים מירושלים, ובכך ניצלים מן הסכנה. אולם גדודים הפושטים בארץ יהודה כולה (כמתואר בפסוק ב במל"ב כ"ד), מאיימים בראש ובראשונה על יושבי האוהלים הבלתי מוגנים, ועל כן מובנת התכנסותם של הרכבים בתוך ירושלים, העיר המוגנת בחומות.[1]
ניתן אפוא לקבוע, שנבואת ירמיהו בפרק הנידון כאן והאירועים המשמשים לה רקע, היו בשנותיו האחרונות של יהויקים, לפני המצור הבבלי שהוטל על ירושלים בסוף ימיו של מלך זה, מצור שבסופו הייתה גלות יהויכין והחרש והמסגר בבלה, אחת עשרה שנה לפני חורבן ירושלים.
בהמשך עיוננו בנבואת ירמיהו נעמוד על הקשר בין ייחודה של נבואה זו ובין הגלות הממשמשת ובאה בעת שנבואה זו נאמרת.

ג. מי היו הרכבים

עתה אנו באים לברר את השאלה מי היו הרכבים.
במדרשים אחדים הוכר בית הרכבים כשבט של גרים, אשר התקיים בארץ לצדו של עם ישראל. הבסיס לתפיסה זו של המדרשים הוא פסוק עמום בספר דברי הימים, הבא בתוך רשימת יחס של שבט יהודה:
דהי"א ב', נה וּמִשְׁפְּחוֹת סֹפְרִים יֹשְׁבֵי יַעְבֵּץ
תִּרְעָתִים שִׁמְעָתִים שׂוּכָתִים
הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב.
"בֵּית רֵכָב" על פי מדרשים אלו הם בית הרכבים שבנבואת ירמיהו, ובפסוק מזוהים הללו עם "הַקִּינִים" שאינם אלא בני קיני חותן משה שנתיישבו בנגב ערד לצדו של שבט יהודה (שופטים א', טו).[2]
קישור זה בפסוק בין בית הרכבים לקינים התקבל בקרב חלק ממפרשינו הראשונים (כגון רד"ק[3]) וגם מפרשים חדשים אחדים.[4]
אמנם ההסתמכות על הפסוק בדברי הימים מסופקת מאוד,[5] אך ההנחה שבית הרכבים היו שבט של גרים, אשר ישבו לצדם של ישראל בארצם, ואשר אמונתם הייתה בה' א-לוהי ישראל, הנחה זו מסתברת מאוד מתוך הנבואה בספר ירמיהו:
ראשית, ניתן לדייק זאת מסגנונו של פסוק טז:
כִּי הֵקִימוּ בְּנֵי יְהוֹנָדָב בֶּן רֵכָב אֶת מִצְוַת אֲבִיהֶם אֲשֶׁר צִוָּם
וְהָעָם הַזֶּה – לֹא שָׁמְעוּ אֵלָי.
הפסוק מנגיד בין בני יהונדב לבין 'העם הזה', ומשמע מכך שבני יהונדב אינם חלק מן העם הזה. אין זה רק דיוק סגנוני: תקפותה של הטענה העיקרית הנטענת בנבואה (בפסוקים יד–טו) תלויה בכך שבני יהונדב אינם חלק מעם ישראל, אלא הם שבט גרים שנטל על עצמו מחויבות מיוחדת לו. וכך טוענת הנבואה: הנה מצוות שאב אנושי קדמון ציווה את בניו, והם מקיימים אותן עד היום הזה, ואילו אתם, אינכם מקיימם את המצוות שנתן לכם אביכם שבשמים!
שנית, אורח החיים המאפיין את עם ישראל בתקופת המקרא הוא אורח חיים חקלאי-שבטי. היה זה עם של איכרים היושבים על אדמתם ומעבדים אותה, והדבקים בנחלת אבות במסגרת הנחלה השבטית.[6] קשה לתאר בתקופת המקרא קיומה של משפחה ישראלית, אשר בוחרת להחזיק באורח חיים נוודי, מתוך אידיאולוגיה המתנגדת לישיבת קבע בארץ ולעבודת אדמתה. לעומת זאת, שבט גרים המסתפח לעם ישראל, שממילא אין הוא בעל נחלה בארץ, עשוי להפוך את מצבו ממצב של 'דיעבד' למצב של 'לכתחילה', ולקַבֵּע מצב זה באמצעות אידיאולוגיה קשוחה וסגפנית.[7]
ברם, על אף אורח החיים הנוודי של שבט גרים זה, הנבדל מאורח החיים החקלאי המאפיין את שבטי ישראל, קשר שבט זה את גורלו בגורל עם ישראל היושב בארצו וחלק עמו את האמונה באלוהיו. מן הסיפור על יהונדב בספר מלכים ומן הנבואה בספר ירמיהו ניתן למצוא כמה רמזים לכך:[8]
  • שמו של אבי המשפחה, יהונדב, ושמות צאצאיו המופיעים בנבואת ירמיהו (בפסוק ג) הם שמות ישראליים אופייניים לתקופה זו, שמות תיאופוריים שבהם הרכיב הפותח או החותם הוא י-ה – שם ה'.
  • על אף היותם יושבי אוהלים, ועל כן רועי צאן נוודים, אין הרכבים מרחיקים את מקום חיותם לקצווי המדבר, אלא הם מצויים בסמוך לערים המרכזיות בישראל: יהונדב בסמוך לשומרון, ובני בניו בימי ירמיהו – בסמוך לירושלים.
  • יהונדב ובני בניו שותפים לאירועים ההיסטוריים שעם ישראל עובר בדורותיהם: יהונדב שותף פעיל במרד יהוא ובביעור עובדי הבעל מישראל, ואילו בני בניו שותפים פסיביים ברעה הבאה על הארץ  "בַּעֲלוֹת נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל הָאָרֶץ". גורל תושבי יהודה הוא גורלם.
נראה כי במהלך הדורות נשתלבו הרכבים בעם ישראל בהמשך קורותיו, בגלות בבל ובשיבה לארץ, עד שהפכו ישראלים גמורים, אף כי שמם נותר עליהם אף במהלך ימי בית שני.[9]  

ד. מהו המסר של הנבואה

מהו המסר הייחודי של נבואת ירמיהו על בית הרכבים?
התוכחה הנבואית שנאמרת כמסקנה ממעשה הרכבים היא מן הנפוצות בדברי ירמיהו ובדברי הנבואה בכלל:
יד            ...וְאָנֹכִי דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם הַשְׁכֵּם וְדַבֵּר וְלֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלָי.
טו           וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִאִים הַשְׁכֵּים וְשָׁלֹחַ לֵאמֹר:
שֻׁבוּ נָא אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְהֵיטִיבוּ מַעַלְלֵיכֶם
וְאַל תֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם...
וְלֹא הִטִּיתֶם אֶת אָזְנְכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם אֵלָי.
אין בתוכחה זו שום חידוש, ואין היא מתרכזת בתוכן מסוים. היא אמנם עוסקת בחטא עבודה זרה, אך נושא זה חוזר בתוכחות נבואיות רבות מאוד.
ובכן, מדוע תולה ירמיהו את נבואתו זו בהתנהגותם של הרכבים? מדוע נבואת תוכחה כה טריוויאלית מצריכה הקדמת מעשה סמלי? מעשה סמלי נועד פעמים רבות להבהיר רעיון מורכב או רעיון חדש של הנבואה, ולעתים להמחיש רעיון מופשט שלה. בנבואת ירמיהו בפרקנו אין דבר מכל זאת.
נראה שהמעשה הסמלי נועד להדגים את העיקרון הכללי של מחויבות עם ישראל לכלל מצוות ה'. וכך טוען הנביא: הנה, בקרב בני אדם מתוקנים, אפילו צוואתו של אבי המשפחה מחייבת את בניו ואת בני בניו דורות רבים אחריו, כפי שמדגימים בני יהונדב בהתנהגותם; קל וחומר שמצוות ה' צריכות לחייב את ישראל עמו-בניו. אך ישראל אינם נוהגים כך במצוות אביהם!
כדי של'קל וחומר' הזה יהיה תוקף הגיוני, על הנביא להשוות בין שתי מערכות יחסים בעלות מצע משותף, כשמערכת היחסים המשמשת בסיס להשוואה (יהונדב ובניו) תהא קלה מזו המהווה יעד להשוואה (ה' ועמו). ואכן כך נראים הדברים במבט ראשון: התוקף של מצוות אב אנושי על בניו ועל בני בניו אחריו נופל כמובן מתוקפן של מצוות ה' א-לוהי ישראל על עמו הנבחר.[10]
'הקל וחומר' הזה מתעצם לנוכח האופי של מצוות האב האנושי לבניו, בהשוואה למצוות ה' לישראל: מצוות יהונדב לבניו – מצוות קשות הן לקיום, הן דורשות מבניו אחריו ניהול אורח חיים סגפני וחמור, אשר אינו מאפשר חיי רווחה, נוחות, ואף ממעט את אפשרות השמחה ("יַיִן יְשַׂמַּח לְבַב אֱנוֹשׁ"). לעומת זאת, דרישות ה' מעמו אינן כה חמורות, והן מסתכמות בנאמנות לעבודתו ("וְאַל תֵּלְכוּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים לְעָבְדָם") ועשיית הטוב בחייהם ("וְהֵיטִיבוּ מַעַלְלֵיכֶם").
ועוד מתעצם ה'קל וחומר': דרישותיו של ה' מעמו נזכרות שוב ושוב בדברי הנביאים הנשלחים להזכיר לישראל את חובתם (פס' טו): "וָאֶשְׁלַח אֲלֵיכֶם אֶת כָּל עֲבָדַי הַנְּבִאִים הַשְׁכֵּים וְשָׁלֹחַ לֵאמֹר שֻׁבוּ נָא...", ואילו מצוות יהונדב נשמרות ונמסרות מדור לדור, אף שיהונדב כבר אינו חי ובוודאי שאינו שולח להם תזכורות.
והנה, בני יהונדב שומעים אל מצוות אביהם עד היום, אף שאביהם היה בשר ודם, אף שמצוותיו קשות וקפדניות, ואף ששום נביא אינו מוכיח אותם. ואילו ישראל אינם שומעים אל מצוות ה', על אף דברי הנביאים שהוא שולח אליהם, ועל אף שאין אלה מצוות קשות ותובעניות כמצוות יהונדב לבניו!
 
אלא שעדיין אנו מתקשים ב'קל וחומר' זה: האמנם יש מצע משותף לשתי מערכות היחסים המושוות זו לזו? הנבואה מציבה את בניו של יהונדב כדוגמה ומופת לקיום אורח חיים מתוך מחויבות למסורת קדומה, אולם האם יש באורח חייהם דוגמה ומופת לעם ישראל?
אורח החיים שיהונדב עיצב לבניו אינו תואם כלל לזה שייעד ה' לעמו. התורה רואה את הישיבה על אדמת הארץ ואת העיסוק בחקלאות בה כאידיאל חיובי! הארץ היא ארץ שבעת המינים, שבהם כלולים החיטה והשעורה וכן הגפן, ועל כל שבעת המינים הללו אומרת התורה (דברים ח', י) "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ". ואילו יהונדב מצווה: "וְזֶרַע לֹא תִזְרָעוּ", "וְכֶרֶם לֹא תִטָּעוּ", "לֹא תִשְׁתּוּ יַיִן". הארץ היא גם "אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל" (שם שם ט), ומאבניה החזקות – "בָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה, וְיָשָׁבְתָּ" (שם שם יב).[11]
אורח החיים הסגפני שציווה יהונדב על בניו אינו מסומן כיעד על פי התורה, ואינו מתאים כלל למצוות שניתנו לבני ישראל, ושמא ניתן לומר כי התורה אף מתנגדת לאורח חיים כזה!
אם כך הדבר, אין באמת מצע משותף למערכת הציוויים של יהונדב על בניו אחריו ולמערכת הציוויים של ה' על עמו, וממילא אין כאן 'קל וחומר'. שכן רק על ציווים המזדהים עם מצוות התורה, או לפחות עם כוונתה, ניתן לטעון כלפי ישראל – ראו כיצד מקיימים בני יהונדב הגרים את מצוות אביהם הצודקות והראויות, ואילו אתם אינכם מקיימים את מצוות ה'. אולם ציוויים קיצוניים וחסרי פשר כמו אלו שמקיימים בניו של יהונדב, מעוררים אך תמיהה בלב הרואים מישראל, ונתפסים כתופעה איזוטרית, ועל כן קיומם אינו יכול לשמש בסיס או מודל לתביעה מישראל.

ה. טעמן של מצוות יהונדב

כעת נשאל, מהו באמת הטעם למערכת הציוויים שציווה יהונדב את בניו?
האם זוהי אך גחמה תמוהה וקיצונית של אבי המשפחה, שבניו נתפסו לה מזה מאתיים וחמישים שנה? דבר זה אינו מתקבל על הדעת. ודאי יש טעם במצוות שציווה יהונדב את בניו. ואכן, בציטוט שמצטטים בני רכב את מצוות אביהם, הם מצטטים גם את ההנמקה שנתן יהונדב לציוויו:
ז              ...כִּי בָּאֳהָלִים תֵּשְׁבוּ כָּל יְמֵיכֶם
לְמַעַן תִּחְיוּ יָמִים רַבִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה
אֲשֶׁר אַתֶּם גָּרִים שָׁם.
הנמקות דומות מופיעות בספר דברים ביחס לקיום מצוות התורה. הנה אחת המוכרות שבהן:
דברים י"א, כא     לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה
אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם
כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ.
מבעד לדמיון הכללי בין שתי ההנמקות בולטים הבדלים אחדים, ואנו נתרכז אך באחד:
כיצד מתוארת 'האדמה' בכל אחת משתי ההנמקות? בספר דברים: "עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם"; בדברי יהונדב: "עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר אַתֶּם גָּרִים שָׁם".
בדברי משה 'האדמה' אינה אלא 'ארץ כנען', יחידה גיאוגרפית היסטורית מוכרת. אדמה זו ניתנה על ידי ה' לאבות האומה ולבניהם אחריהם בשבועה. והבנים שאליהם פונה משה בדבריו, ככל שיהיו ראויים לכך, יחיו על האדמה הנתונה להם, במשך דורות על גבי דורות.
בדברי יהונדב 'האדמה' היא מונח אוניברסלי – סדן הארץ האחיד לכל הנבראים בעולם. והנבראים עצמם, לרבות בני האדם, ואף בני הרכבים עצמם, "גָּרִים שָׁם". אין ספק שיהונדב מתכוון למשמעות המקורית של הפועל 'לגור' במקרא – להיות גר במקום שאינו ארצך.[12] יהונדב מתכוון לכך שהאדם באשר הוא (ולא רק בית הרכבים) הוא גֵר בארץ – הארץ אינה שלו, ומגוריו בה זמניים.
מתוך תפיסה זו של מושג האדמה ושל מעמדו של האדם בעולם, מצווה יהונדב על בניו לדורות לנהל אורח חיים של גֵרות – להימנע מהשתלטות על האדמה בדרך של כיבוש חקלאי שלה, או בדרך של בניין בית על גבה. ניסיון 'השתלטות' של האדם על האדמה ו'התאזרחות' שלו בעולם בכוח, הם סילוף החיים האנושיים הנכונים. חברה הנוהגת בדרך זו עתידה להביא על עצמה סיאוב וחורבן, ואז הן הפרט והן הכלל לא יזכו 'לחיות ימים רבים על פני האדמה'. כדי שמצב הגרות יימשך "יָמִים רַבִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה",[13] מצווה יהונדב על בניו לאמץ אורח חיים נוודי, הכרוך בישיבה באוהלים ובהימנעות משתיית יין. דווקא אורח חיים זה הוא המתאים לאדם באשר הוא, והוא שיבטיח את קיומו היציב.

ו. יחסה של הנבואה למצוות יהונדב

ברור הדבר, כי התשתית להשקפת העולם המחמירה של יהונדב ביחס לאדם ולאדמה היא תשתית דתית: הא-ל הוא אדון הארץ, ובני האדם – בריותיו הם גֵרים בעולמו שלו, אורחים לרגע, ועל כן עליהם לחיות את חייהם לפניו מתוך ענווה ומתוך הכרה במעמדם הראוי להם בעולם.[14]
ואכן, תורת חיים זו של יהונדב ושל בית הרכבים זוכה לאישור דתי-נבואי בהבטחת השכר שמייעד להם ירמיהו בסיום נבואתו:
יח            ...יַעַן אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם עַל מִצְוַת יְהוֹנָדָב אֲבִיכֶם
וַתִּשְׁמְרוּ אֶת כָּל מִצְוֹתָיו...
יט           לָכֵן כֹּה אָמַר ה'...
לֹא יִכָּרֵת אִישׁ לְיוֹנָדָב בֶּן רֵכָב עֹמֵד לְפָנַי כָּל הַיָּמִים.
עצם מתן שכר לרכבים מאת ה' מעיד על הסכמתו עם דרכם. הישמעותם של בנים למצוות אביהם – מידה טובה היא, רק כאשר מצוות אביהם ראויות לקיום מצד תוכנן. ואז מובן הדבר, שהבנים זוכים לשכר מאת ה' על דבקותם במצוות אביהם הראויות. הבטחת ה' לגמול טובה לבני יהונדב על שומרם מצוות אביהם, מעידה על אישור של ה' לאורח החיים הנוודי והסגפני שציווה יהונדב על בניו (אף שלעמו ייעד ה' אורח חיים חקלאי בארץ שנתן להם).
שכר זה בפי ירמיהו, אינו אלא ניסוח בסגנון נבואי של המטרה שהציג יהונדב עצמו לפני בניו בצוותו אותם את מצוותיו: "לְמַעַן תִּחְיוּ יָמִים רַבִּים עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" (ז). 'חיים' אלו אין כוונתם אך לאריכות ימיו של הפרט, אלא לקיומה של המשפחה והשבט דורות רבים[15]. והוא הדבר שמבטיח ירמיהו בנבואתו "לֹא יִכָּרֵת אִישׁ לְיוֹנָדָב בֶּן רֵכָב... כָּל הַיָּמִים". אלא שירמיהו מוסיף בהבטחה זו: "עֹמֵד לְפָנַי כָּל הַיָּמִים". 'עמידה לפני ה'' במקרא פירושה יחסים של קרבה הדדית בין ה' לאדם העומד לפניו נכון לשירותו.[16] ודבריו המפורשים של ירמיהו מלמדים על כוונתו הסתומה במקצת של יהונדב במצוות שציווה על בניו: מצוות אלה נועדו להבטיח את קיומם המתמשך של משפחת הרכבים 'לפני ה''.
נמצא כי עצם נתינת שכר לרכבים מאת ה', ואופן הניסוח של שכר זה, מלמדים על היחס הדתי החיובי של הנבואה כלפי אורח החיים שהם מקיימים.
 
ועדיין, גם לאחר שהסברנו את השקפת העולם העומדת מאחורי מצוות יהונדב, ואף הוכחנו כי השקפה זו היא חיובית בעיני הנבואה, שאלתנו במקומה עומדת: הרי אורח החיים הזה של בית הרכבים אינו מתאים כלל למה שייעדה התורה לעם ישראל היושב בארצו! ואף אם זוכים הרכבים להסכמה וחיזוק מאת ה' על עמדתם הדתית החיובית, דרכם אינה רלוונטית לעם ישראל, ואם כן מדוע מעלה אותה ירמיהו על נס אל מול העם?
בשלב זה נשאיר שאלה זו תלויה ונענה עליה בהמשך.
(המשך העיון בשבוע הבא)
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט, תשע"ח
עורכת: נחמה בן אדרת 
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
[1] א. הקושי בדברנו הוא, שהרכבים אומרים בפסוק יא "וַיְהִי בַּעֲלוֹת נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל הָאָרֶץ...", ואילו פשיטת גדודי הכשדים וגדודי שאר העמים נעשתה כפי הנראה ללא שמלך בבל נכח בארץ באותה שעה. אך אפשר שהם אומרים דבר זה משום שפשיטת הגדודים נעשתה ביזמתו ובפקודתו של מלך בבל.
ב. כמובן אין להקשות על הרכבים, כיצד זה עברו על מצוות אביהם "וּבַיִת לֹא תִבְנוּ... כִּי בָּאֳהָלִים תֵּשְׁבוּ כָּל יְמֵיכֶם" (ירמיהו ל"ה, ז) – פיקוח נפש דוחה את מצוות אביהם לשעה, ועוד, שישיבתם הזמנית בירושלים לא הייתה בבתים שבנו לעצמם, אלא הם היו אורחים בבתי אחרים. ברם הנימוקים הללו אינם תקפים ביחס לשתיית יין, ולפיכך מסרבים הרכבים לשתות את היין המוצע להם.
[2] ראה מכילתא דר"י יתרו פרשה ב (עמ' 201 במהדורת הורוביץ):
ומניין לבני יונדב בן רכב שהם מבני בניו של יתרו?
שנאמר: 'הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב'.
וכן ספרי במדבר בהעלותך פסקה ע"ח (עמ' 73 במהדורת הורוביץ):
כשם שחיבב יתרו את התורה, כך חיבבו בניו את התורה, שנאמר (ירמיהו ל"ה, ב) 'הָלוֹךְ אֶל בֵּית הָרֵכָבִים' ודבר אליהם דברי ה'... ומניין שבניו של יונדב בן רכב הן הן בניו של יתרו? שנאמר: 'הֵמָּה הַקִּינִים הַבָּאִים מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב'.
[3] הנה דבריו בפירושו לפסוק בדהי"א: "הֵמָּה הַקִּינִים – מצאתי בספר מדויק הקֵינים בצירה הקו"ף... ואמרו רז"ל שהיו מבני קיני חותן משה, ונתערבו במשפחת יהודה ונתייחסו עמם. מֵחַמַּת אֲבִי בֵית רֵכָב – והם משפחת בית הרכבים הנזכר בספר ירמיה..."
[4] ראה במאמרו של פרופ' שמואל אברמסקי ז"ל "בית הריכבים – גיניאולוגיה וציביון חברתי", ארץ ישראל ח' (תשכ"ז), וכן בערך ריכב באנציקלופדיה המקראית (כרך ז, עמ' 368–371) מאת הנ"ל.
[5] מפרשים ראשונים וחדשים הציעו פירושים שונים לפסוק, המפקיעים ממנו את הקשר לרכבים שבנבואת ירמיהו. למשל, יש הרואים בצירוף "בית רכב" שם של יישוב. יש כאלו המבדילים בין הקִינים שבפסוק לקֵינים הידועים במקרא.
[6] דבר זה מודגש גם בנבואה שאנו עוסקים בה: "וּשְׁבוּ אֶל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לָכֶם וְלַאֲבֹתֵיכֶם" (פס' טו). אמנם בעבר הירדן המזרחי היו מבני שבט ראובן שעסקו ברעיית צאן, אך גם הם ישבו ישיבת קבע בערים ולא התנזרו מחקלאות.
[7] שמואל אברמסקי כותב (אנציקלופדיה מקראית ז, עמ' 370–371):
אין למצוא דוגמה לכת מעין זו אצל עמי המזרח הקדמון, רק דיודורוס מסיציליה מוסר... על הליכות חייהם של הנַבָּטים הקדמונים בסוף המאה הרביעית לפני הספירה (– שבאותה תקופה היו אף הם שבטי נוודים מתוך אידיאולוגיה) שגם הם נמנעו משתיית יין. אבל אין להניח שיש זיקה היסטורית כלשהי בין בית הרכבים לנבטים.
יש להוסיף כי אף שבטי הערבים הבדואים ניהלו עד קרוב לימינו אורח חיים דומה לזה של בית הרכבים, כולל הימנעות משתיית יין.
[8] דבר דומה ניתן לומר כנראה גם על הקינים, היושבים בארץ לצד עם ישראל מאז ימי ההתנחלות, וחולקים עמו עבר משותף (ראה שמ"א ט"ו, ו), אמונה דתית משותפת ועמדה פוליטית משותפת כנגד אויבי ישראל (ראה שופטים ד', יז–כג). על כן מתקבלת על הדעת השקפת חז"ל, כי יש לזהות את בית הרכבים עם שבט הקיני.
[9] בנחמיה ג' מנויים האישים השונים שהשתתפו במימוש יזמתו של נחמיה בבניין חומת ירושלים הפרוצה. והנה בפסוק יד נאמר:
וְאֵת שַׁעַר הָאַשְׁפּוֹת הֶחֱזִיק מַלְכִּיָּה בֶן רֵכָב שַׂר פֶּלֶךְ בֵּית הַכָּרֶם
הוּא יִבְנֶנּוּ וְיַעֲמִיד דַּלְתֹתָיו מַנְעֻלָיו וּבְרִיחָיו.
וכתב על כך מרדכי זר כבוד ז"ל (בפירושו בסדרה דעת מקרא): "נראה שהתייחס למשפחת יהונדב בן רכב הידועה מימי הבית הראשון".
המשנה במסכת תענית פ"ד מ"ה מונה תשע משפחות חשובות בימי בית שני, שלכל אחת מהן נתייחד תאריך מסוים בשנה שבו זכתה היא לתרום עצים להבערה על גבי המזבח. הנה ראשיתה של רשימה זו:
זמן עצי הכהנים והעם – תשעה.
באחד בניסן – בני ארח בן יהודה; בעשרים בתמוז – בני דוד בן יהודה
בחמישה באב – בני פרעוש בן יהודה; בשבעה בו – בני יונדב בן רכב
קרבתם של בני יהונדב בן רכב למקדש, אשר נתקיימה בנבואתנו עקב צרכי נבואתו של ירמיהו, הפכה בימי בית שני עניין של קבע, והפכה את בני יהונדב בן רכב לאחת המשפחות המיוחסות בישראל.
[10] חובת הבנים לתורת אביהם מאופיינת בספר משלי כחובה מוסרית: "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ" (א', ח); "שִׁמְעוּ בָנִים מוּסַר אָב, וְהַקְשִׁיבוּ לָדַעַת בִּינָה. כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ. כִּי בֵן הָיִיתִי לְאָבִי, רַךְ וְיָחִיד לִפְנֵי אִמִּי. וַיֹּרֵנִי וַיֹּאמֶר לִי... שְׁמֹר מִצְוֹתַי וֶחְיֵה". (ד', א–ד). חובת העם לתורת א-לוהיו היא כמובן חובה דתית גמורה.
[11] א. אמנם בפסוק המצוטט נאמר "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ", אולם ה'פן' אינו מכוון לפעולות הנזכרות בפסוק זה כשלעצמן, אלא לנאמר בהמשך, בפסוק יד: "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה'...".
ב. רק בנוגע לאיסור שתיית היין שציווה יהונדב על בניו יש דמיון למצוות התורה: הכהן המשרת במקדש והנזיר בכל ימי נזירותו אסורים בשתיית יין, ומכאן שהתורה מכירה בנזקי שתיית היין. אך התורה לא אסרה שתיית יין על אדם רגיל, והיין מלווה את הקרבנות במקדש כנסך, ושתייתו מלווה את קיומן של מצוות רבות על פי המנהג.
[12] א. וכך דורשת ההגדה של פסח את הפסוק ממקרא ביכורים (דברים כ"ו, ה) "וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם" – "מלמד שלא ירד אבינו יעקב להשתקע במצרים אלא לגור שם, שנאמר (בראשית מ"ז, ד) 'וַיֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה: לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ, כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ...'".
ב. פירושו של מ' בולה לפסוק בספר ירמיהו (בסדרה דעת מקרא) תמוה: "אשר אתם גרים שם – לשון ישיבת קבע... ואינה לשון ישיבת עראי דווקא".
 [13] לחיות "עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה" משמע לחיות על גביה, על חלקה החיצון. אולם להרבות ימים "עַל הָאֲדָמָה" (כלשון הפסוק שהבאנו מספר דברים) יכול להתפרש גם ביחס למי שנאחז באדמה.
[14] דברים אלו מזכירים את הנאמר בפרשת בהר ביחס לישראל (ויקרא כ"ה, כג): "וְהָאָרֶץ לֹא תִמָּכֵר לִצְמִתֻת, כִּי לִי הָאָרֶץ כִּי גֵרִים וְתוֹשָׁבִים אַתֶּם עִמָּדִי". אלא שבפרשת בהר מדובר בארץ ישראל: היא שניתנה מאת ה' לבני ישראל לשבת בה, והוא הרשה להם לעבוד את אדמתה במגבלות דיני שבת הארץ והיובל. אולם באמת, "לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ", וכל בני האדם הם גרים ותושבים עם ה', ומכאן גזר יהונדב את תורת חייו שאותה הנחיל לבניו. על כל פנים, ההשוואה בין מצוות יהונדב לבניו וטעמה לבין איסור מכירת הארץ לצמיתות בפרשת בהר וטעמו מלמדת על הבסיס הדתי המשותף לשתיהן: ה' הוא אדון הארץ ומחמת כן האדם הוא גר ותושב בארצו של ה'.
[15] השווה להנמקה שהבאנו מספר דברים "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה... כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ".
[16] ראה בירורנו ביחס למשמעות הביטוי הזה הבא בשבועת אליהו (מל"א י"ז, א) "חַי ה'...  אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו". ב'פרקי אליהו' עמ' 22-23 ובהערות המתאימות שם.