לקראת סיום סדרת עיונים זו העוסקת במרד יהוא, אנו נדרשים לשאלה, כיצד מעריך סיפורנו את יהוא ואת מעשיו המתוארים במהלכו. זוהי אמנם שאלה כללית-מסכמת הנוגעת לסיפור כולו, אך הדיון בה נוגע בראש ובראשונה לסצנה החותמת את סיפורנו בפסוק ל. בסצנה זו פונה ה' ליהוא, בוודאי באמצעות נביא, ומעריך את מעשיו במילים מפורשות וברורות, ואף קוצב את גמולו על מעשים אלו. דיוננו אודות ההערכה של יהוא ומעשיו, משלים אפוא את הקריאה הצמודה השיטתית בסיפורנו, תמונה אחר תמונה, עד לתמונה החותמת את הסיפור, שבה מצויה הערכה מסכמת מפי מי שאין מוסמך ממנו לערוך סיכום זה.

 

את הסעיף הראשון של עיוננו נקדיש להערכה הנשמעת מאת ה' בפסוק ל. בסעיפים הבאים בעיוננו ננסה לברר, האם גם במהלכו של הסיפור מובעת, בפירוש או במשתמע, הערכה ליהוא ולמעשיו, ואם אכן ישנה כזאת, עד כמה היא תואמת את ההערכה המפורשת הבאה מאת ה' בחתימת הסיפור.

 

בנספח לעיוננו נדון בנבואה שבראש ספר הושע (א', א–ה), נבואה הנראית כנוגעת בשאלה הנידונה בעיון הנוכחי.

 

 

ל              וַיֹּאמֶר ה' אֶל יֵהוּא:

יַעַן אֲשֶׁר הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי

כְּכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי עָשִׂיתָ לְבֵית אַחְאָב

בְּנֵי רְבִעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל.

 

שייכותו של פסוק זה לגופו של סיפורנו, כשהוא משמש לו כחתימה, ניכרת בכמה מדדים:[1]

 

ראשית, מעיד על כך עיצובו הסצני של הפסוק. אמנם מבחינת תוכנו נושא פסוקנו אופי של סיכום, אך אין סיכום זה בא בנוסח סיכום אובייקטיבי,[2] אלא הוא בא בדרך סיפורית חיה, כציטוט ישיר מפי דובר (שהוא נביא), וכשהוא נאמר לנוכח – ליהוא.

שנית, סגנונה של הנבואה בפסוק ל מתרומם מעל לסגנון הפרוזאי הרגיל. הסגנון המעין-שירי הזה של פס' ל, המכיל תקבולת כיאסטית, מתאים לחתימתו של סיפור:^[3]

שלישית, פסוק ל, בשמשו כחתימת הסיפור, מצוי בזיקה ברורה לנבואה הנמסרת ליהוא בראש הסיפור מפי הנער הנביא (ט', ו–י):

 

משמעותה של הקבלה זו כך היא: הבטחת המלוכה ניתנה ליהוא על מנת שיבצע באמצעותה את המשימה של הכאת בית אחאב. כיוון שיהוא עשה כן בנאמנות, הצדיק את מינויו, והמלוכה הופכת לקניין ארוך טווח לו ולזרעו, עד לארבעה דורות אחריו[4].

 

ההקבלות מרובות הפנים בין נבואת הפתיחה לנבואת הסיום מעידות על כך שלפנינו מסגרת נבואית לסיפור כולו.[5] מסגרת זו מכנסת לתוכה את כל האירועים הרבים המתוארים בגוף הסיפור, ומעניקה להם מכנה משותף, או שמא ניתן לומר מעניקה לסיפור כולו כותרת: 'יהוא ממלא בהצלחה את המשימה שהוטלה עליו בידי הנביא'.[6]

 

הנבואה החותמת את סיפורנו כוללת שבח ושכר ליהוא על שמילא את משימתו. שלוש לשונות של שבח יש בה: 1. הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת; 2. הַיָּשָׁר בְּעֵינַי; 3. כְּכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי עָשִׂיתָ. ועל כך נקצב שכרו של יהוא עד לזמן רחוק: "בְּנֵי רְבִעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל". וכבר אמרנו בעיון המבוא הראשון, כי בית יהוא מלך בישראל לאורך כמאה שנה, הרבה יותר מכל בית מלוכה אחר בישראל, וכמחצית זמן קיומה הכולל של ממלכת ישראל.

 

בולט הדבר, כי אין בנבואת החתימה כל ביקורת על התנהלותו של יהוא, לא בפירוש ולא ברמז. האם משמעות הדבר היא שיהוא חף מכל ביקורת על מעשיו המתוארים בסיפורנו? בסעיף הבא ננסה לברר האם קיימת הערכה למעשיו של יהוא במהלך הסיפור עצמו. אולם כעת אנו עוסקים בנבואה הנמסרת ליהוא בחתימת הסיפור.

 

מבין ארבעת האישים שנבחרו למלוכה על ידי ה' במקרא (- שאול, דוד, ירבעם ויהוא), שלושה הואשמו בכך שבגדו במי שבחר בהם למלוכה, ועל כן נענשו בעונש חמור עליהם ועל ביתם. יחיד יהוא בכך שלא זכה לשום ביקורת, ושלא נאמרה לו כל נבואת תוכחה על חטא. ואדרבה, הסיפור מסתיים בהערכה חיובית חד-משמעית בפסוק ל. יהוא זוכה בנבואה הפוכה מכל השלושה האחרים: "הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי..." ועל כן " בְּנֵי רְבִעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל".[7]

 

נבואה מסכמת זו, החותמת את סיפור מרד יהוא, מאירה למפרע את מעשיו של יהוא לאורך הסיפור כולו באור חיובי, ושוללת את האפשרות לסכם את פועלו של יהוא באופן ביקורתי שלילי.

 

 

בסעיף הנוכחי ובזה הבא אחריו נברר האם תיאורי מעשיו השונים של יהוא במהלכו של סיפורנו מכילים הערכה מפורשת או רמוזה כלפי אישיותו ומעשיו. כמו כן נבחן האם הערכה זו תואמת את ההערכה החיובית ליהוא, הניתנת בנבואה החותמת את הסיפור.

 

לצורך הדיון בכך, הבה נחלק את מעשיו השונים של יהוא לשני סוגים: המעשים שעשה לשם ביעור בית אחאב, שעל כך נצטווה בעת משיחתו; המעשים האחרים שעשה יהוא, שעליהם לא נצטווה בפירוש:

המעשים הללו, כפי שנאמר ליהוא, 'טובים' הם, 'ישרים בעיני ה'' ו'ככל אשר בלבבו'. הם נעשו בהתאם לנבואה שנאמרה ליהוא בעת משיחתו ולכן אינם מותירים כל מקום לביקורת.

כיצד שופט הכתוב מעשים אלו שלא נעשו במסגרת השמדת בית אחאב שעליו נצטווה יהוא? האם יהוא היה רשאי לעשותם או שרצח חפים מפשע? בשאלה זו כבר עסקנו בעיונים שהוקדשו לתיאור המעשים הללו. ראינו כי יש מן הפרשנים שראו במעשי ההרג הללו של יהוא חריגה מסמכותו.[8] אולם מסקנתנו בכל אחד מן העיונים הללו הייתה שיהוא פעל כראוי.

 

מעשים 1–2 נועדו לאפשר את הצלחת המרד של יהוא בזמן קצר ובמינימום נפגעים, בלא שממלכת יהודה תתערב במהלכו[9], ואילו מעשה 4 נועד להשלים את התכלית של ביעור בית אחאב מן העולם – ניקוי ממלכת ישראל מעבודת הבעל.[10]

 

קריאה דקדקנית בסצנות המתארות את מעשי ההרג של יהוא, אינה מגלה בתוכנן או בסגנונן רמזים של ביקורת כלפיו.[11]

 

ועוד יש להעיר: לו הייתה ביקורת חריפה על יהוא כשופך דמים ורוצח חפים מפשע, הייתה צריכה זו להיאמר במסגרת נבואה שהייתה ניתנת במהלך הסיפור או בחתימתו.

 

(המשך העיון בשבוע הבא)

 

 

 

---