מרד יהוא (מל"ב ט', א–י', ל)

  • הרב אלחנן סמט
ז. פתיחת המרד: יהוא מצליח להפתיע את יורם ולהרגו
 ט', טז                וַיִּרְכַּב יֵהוּא וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה 
                          כִּי יוֹרָם שֹׁכֵב שָׁמָּה, וַאֲחַזְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה יָרַד לִרְאוֹת אֶת יוֹרָם.
       יז                וְהַצֹּפֶה עֹמֵד עַל הַמִּגְדָּל בְּיִזְרְעֶאל 
                           וַיַּרְא אֶת שִׁפְעַת יֵהוּא בְּבֹאוֹ, וַיֹּאמֶר: שִׁפְעַת אֲנִי רֹאֶה! 
                           וַיֹּאמֶר יְהוֹרָם: קַח רַכָּב וּשְׁלַח לִקְרָאתָם, וְיֹאמַר: הֲשָׁלוֹם?
     יח                  וַיֵּלֶךְ רֹכֵב הַסּוּס לִקְרָאתוֹ וַיֹּאמֶר: כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ, הֲשָׁלוֹם?
                           וַיֹּאמֶר יֵהוּא: מַה לְּךָ וּלְשָׁלוֹם, סֹב אֶל אַחֲרָי! 
                           וַיַגֵּד הַצֹּפֶה לֵאמֹר: בָּא הַמַּלְאָךְ עַד הֵם, וְלֹא שָׁב.
     יט וַיִּשְׁלַח רֹכֵב סוּס שֵׁנִי, וַיָּבֹא אֲלֵהֶם וַיֹּאמֶר: כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ, שָׁלוֹם
                           וַיֹּאמֶר יֵהוּא: מַה לְּךָ וּלְשָׁלוֹם סֹב אֶל אַחֲרָי!
      כ                   וַיַגֵּד הַצֹּפֶה לֵאמֹר: בָּא עַד אֲלֵיהֶם, וְלֹא שָׁב 
                           וְהַמִּנְהָג כְּמִנְהַג יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי, כִּי בְשִׁגָּעוֹן יִנְהָג.
    כא                  וַיֹּאמֶר יְהוֹרָם, אֱסֹר, וַיֶּאְסֹר רִכְבּוֹ 
                           וַיֵּצֵא יְהוֹרָם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַאֲחַזְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה אִישׁ בְּרִכְבּוֹ 
                           וַיֵּצְאוּ לִקְרַאת יֵהוּא וַיִּמְצָאֻהוּ בְּחֶלְקַת נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי.
    כב                   וַיְהִי כִּרְאוֹת יְהוֹרָם אֶת יֵהוּא וַיֹּאמֶר: הֲשָׁלוֹם יֵהוּא? 
                            וַיֹּאמֶר: מָה הַשָּׁלוֹם, עַד זְנוּנֵי אִיזֶבֶל אִמְּךָ וּכְשָׁפֶיהָ הָרַבִּים!
    כג                    וַיַּהֲפֹךְ יְהוֹרָם יָדָיו וַיָּנֹס, וַיֹּאמֶר אֶל אֲחַזְיָהוּ: מִרְמָה אֲחַזְיָה!
    כד                    וְיֵהוּא מִלֵּא יָדוֹ בַקֶּשֶׁת, וַיַּךְ אֶת יְהוֹרָם בֵּין זְרֹעָיו 
                            וַיֵּצֵא הַחֵצִי מִלִּבּוֹ, וַיִּכְרַע בְּרִכְבּוֹ.
 
1. מבוא
הפִסקה הקודמת בסיפורנו הסתיימה בהוראתו של יהוא (סוף פסוק טו): "אַל יֵצֵא פָלִיט מִן הָעִיר לָלֶכֶת לְהַגִּיד בְּיִזְרְעֶאל!".  דברים אלו של יהוא מכינים אותנו אל התנועה העומדת להתקיים אל היעד הבא שבו עומדת העלילה להתרחש, ודבר זה מתממש כבר בראש הפסקה שאנו עומדים בה (טז): "וַיִּרְכַּב יֵהוּא וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה", וברור שיהוא רוכב בראש יחידה צבאית של נאמניו.
 
הוראתו של יהוא בסוף הפסקה הקודמת נועדה לשמור בסוד את דבר הקשר שקשר יהוא על יורם ברמות גלעד. מטרת הסודיות הזאת היא לאפשר ליהוא ולאנשיו להפתיע את יורם ואת אנשי יזרעאל. אלא שיחידה צבאית רכובה על סוסים המתקרבת לעיר לאור היום איננה יכולה להיות דבר מפתיע: על המגדל בחומת העיר המקראית ניצב תדיר 'הצופה', ותפקידו להתריע מפני התקרבותו של גורם בלתי מזוהה אל העיר, כדי שאנשי העיר יוכלו להיערך תוך זמן קצר להתקפת אויב על עירם.[1]
 
הסצנה הכלולה בפסוקים יז–כד מתארת כיצד, למרות המגבלה הזאת של אפשרות ההפתעה, הצליח יהוא בכל זאת להפתיע את יורם ואת אנשיו: זאת בזכות שמירת הסודיות שעליה ציווה יהוא, ובזכות התנהלותו עם שליחי יורם שהגיעו אליו תוך כדי שהוא מתקרב אל העיר עם אנשיו.
 
גורם ההפתעה שעליו הקפיד יהוא אפשר לו להרוג את יורם (ואחר כך גם את אחזיה) ללא כל התנגדות, ולהיכנס לעיר יזרעאל, כששער העיר פתוח לפניו.
 
2. הצלחת פעולתו הראשונה של יהוא
 
כדי לתאר את ההפתעה שהצליח יהוא להפתיע את יורם ואת אנשיו, מחליף המספר את נקודת התצפית שלו. במקום להמשיך וללוות את יהוא, הוא עובר לתאר את ההתרחשות בעיר יזרעאל: הצופה העומד על המגדל מדווח שהוא מזהה 'שפעה' של רוכבים על סוסים המתקרבים אל העיר, והדיווח מגיע אל המלך. ידיעה כזאת יוצרת מיד מתיחות עצומה בעיר: האם המתקרבים אל העיר הם מ'כוחותינו', או שמא אלו הם אויבים? ואם הם מכוחותינו, מה הבשורה שבפיהם: בשורת ניצחון וישועה הבאה משדה הקרב ברמות גלעד, או שמא בשורת מפלה?
 
יורם מחליט לבדוק זאת באמצעות שליח רוכב סוס, שירכב לקראת הבאים וישאלם "הֲשָׁלוֹם?". אם הבאים יפגעו בשליח לרעה, ייוודע כי 'לצרינו' הם, והעיר יזרעאל תסגור מיד את שערה ותתכונן להתקפה. אבל אם הם 'לנו', ישוב השליח לעיר, ובפיו תשובה שתרגיע את הסקרנות הרבה למהות הבשורה שבפי הבאים.
 
אלא שאף לא אחת משתי האפשרויות הללו מתגשמת במציאות: הצופה מדווח בפליאה: "בָּא הַמַּלְאָךְ עַד הֵם וְלֹא שָׁב!" – הצופה זיהה שהשליח הגיע ליעדו, אך לא ראה שנפגע, ומאידך השליח לא שב על עקבותיו, אלא 'נבלע' בכוח הרוכבים המתקרב לעיר ולא נודע כי בא אל קרבם.
 
תמיהה רבה משתררת בעיר יזרעאל למשמע דיווחו של הצופה. אך לנו, הקוראים, ניתן הסבר הדבר: על דברי השליח "כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ: הֲשָׁלוֹם?" הגיב יהוא תגובה בוטה אך סתומה:"מַה לְּךָ וּלְשָׁלוֹם, סֹב אֶל אַחֲרָי!" השליח אינו מבין בוודאי את כוונת יהוא בדבריו "מַה לְּךָ וּלְשָׁלוֹם" (שפירושן הוא בערך: 'על איזה שלום אתה מדבר?'), אך בהכירו את יהוא כשר צבא, חזקה עליו פקודתו "סֹב אֶל אַחֲרָי", והוא מציית מייד, ומצטרף אל אנשיו של יהוא ברכיבתם ליזרעאל.
 
מה רצה יהוא להשיג במעשה זה? לו הייתה כוונתו להטעות את יורם, הרי עדיף היה לו ענה לאותו שליח 'באתי לבשר בשורת ניצחון!', או אז היה השליח חוזר לעיר ומדווח זאת, המתח היה פג בן רגע, יהוא היה מתקבל בעיר בשמחה... ואז היה מבצע את תכניתו במלואה.
 
נראה כי יהוא אינו חפץ להצליח במשימתו באמצעות שקר גס כזה.[2] איך ישא פניו אל אנשי העיר לאחר שיתגלה השקר הזה? אך לאידך גיסא, הוא גם אינו רוצה לגלות את תכניתו מוקדם מדי, ולאפשר ליורם ולאנשי העיר להתכונן ולהתנגד למעשיו, ועל כן אינו אומר לשליח דברים ברורים, וגם אינו מאפשר לו לשוב ליורם.
 
התוצאה המבורכת ממעשה זה של יהוא היא העמימות המכסה את בואו לעיר: שום שאלה מאלו שרצה יורם לברר לא נתבררה, ואדרבה, נוספה תמיהה על הספקות הקודמים: מדוע 'נבלע' השליח ולא שב?
 
יורם מחליט לנסות שנית את מה שלא הצליח בניסיונו הראשון: הוא שולח רוכב סוס שני שישאל את אותה שאלה – "שָׁלוֹם?". יהוא, מתוך אותו שיקול כבפעם הקודמת, פועל באותה דרך, והצופה מדווח שוב דיווח זהה: "בָּא עַד אֲלֵיהֶם, וְלֹא שָׁב".
 
אלא שבינתיים התקצר המרחק בין שפעת יהוא לעיר יזרעאל, ועם התקרבותם של יהוא ואנשיו לעיר, יכול הצופה להוסיף דיווח כבד משקל:
 
כ         וְהַמִּנְהָג (– נהיגת הסוס) כְּמִנְהַג יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי, כִּי בְשִׁגָּעוֹן יִנְהָג.
 
עדיין אין הצופה מסוגל להכיר את פניו של האיש הרוכב בראש החייל, אך הוא בהחלט מזהה את הנהיגה הפראית והמהירה של האיש כנהיגתו של שר הצבא המוכר יהוא – "כִּי בְשִׁגָּעוֹן יִנְהָג".
 
נראה כי הערפל התפזר במדה רבה: על השאלה (שלא נשאלה בפירוש) 'הלנו אנשי החיל המתקרבים אם לצרינו', ניתנה מפי הצופה תשובה משתמעת: לנו הם, יהוא שר הצבא הוא המתקרב לעירנו, ומסתבר כי בפיו בשורה.
 
אפשר שדברי הצופה יש בהם כדי להסביר אף את התמיהה על כך שצירף את השליחים אל אנשיו, ולא הניחם לשוב אל המשלח – "כִּי בְשִׁגָּעוֹן יִנְהָג". לא רק בנהיגת הסוס, אלא בכל דרכיו פועל יהוא "בְשִׁגָּעוֹן" – באופן בלתי צפוי ובלתי רגיל, ואין לתמוה על כך. השאלה היחידה שנותרה פתוחה היא, מה בפיו של יהוא: בשורה טובה או רעה?
 
יורם מחליט לקבל את פניו של יהוא מחוץ לעיר, כדי להקדים ולשמוע מה בפיו. הוא יוצא במרכבתו, ואליו מצטרף במרכבה משלו רעהו וקרובו אחזיהו מלך יהודה[3]. שני המלכים יתעדכנו יחדיו ביחס לתוצאות המלחמה ברמות גלעד.
 
יורם מגיע ליהוא, ומפנה אליו זו פעם שלישית את השאלה המטרידה את מנוחתו: "הֲשָׁלוֹם יֵהוּא?"[4]. התשובה שהוא מקבל אינה אלא פירוש לשתי התשובות הקודמות שנתן יהוא לשליחים. לכל אחד מן השליחים אמר יהוא: "מַה לְּךָ וּלְשָׁלוֹם?!" וליורם הוא אומר:
  •  
כלומר: איזה שלום ייתכן, בעוד איזבל אמך ממשיכה בפולחן הבעל שלה ובכשפים שהביאה עמה מארצה.[5]
 
ברגע זה מבין יורם את הסיטואציה כולה: יהוא ואנשיו הם קושרים הבאים להרגו ולתפוס את השלטון. זהו הרקע להתקרבותם התמוהה אל העיר, וזהו ההסבר ל'חטיפת' השליחים הקודמים. מטרת כל זאת הייתה להסתיר את הכוונה האמיתית לבואם. רק עתה נחשפה כוונתו של יהוא.
 
יורם מנסה להפוך את המרכבה ולברוח מפני יהוא, והוא קורא לאחזיהו: "מִרְמָה אֲחַזְיָה!"[6] כדי שגם בן בריתו שלא שמע את דברי יהוא, יֵדע שעליו למלט את נפשו.
 
אפס גילוי זה של יורם בא בשלב מאוחר מדי: יהוא איש צבא מיומן הוא, וחץ אחד שהוא יורה מקשתו מפלח את לבו של יורם. וכך, בחץ אחד בודד הכריע יהוא את הצלחת המרד כולו.
 
עתה מתברר כי אותה עמימות שגרם לה יהוא מראשית הדרך, ואשר הובילה ליציאתו של יורם לקראת יהוא אל מחוץ לעיר (וספק אם יהוא יכול היה לצפות זאת מראש), היא שאפשרה את הצלחת המרד: כך יכול היה יהוא להרוג את יורם לבדו עוד בטרם נכנס לעיר, בלא צורך להיתקל בשומרי ראשו ובאנשי הצבא בעיר. חיסול יורם עוד בטרם כניסת יהוא לעיר גם גרם, כמסתבר, לכניעתה המיידית של העיר יזרעאל ליהוא.
 
ועוד משמעות יש לה ליציאתו של יורם אל מחוץ לעיר לקראת יהוא: יורם פוגש את יהוא "בְּחֶלְקַת נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי", ושם מוצא יורם את מותו. בסצנה הבאה מיד בהמשך, יורה יהוא לבדקר שלישו להשליך את גופת יורם בחלקה זו, ויפרש זאת כקיום הנבואה שנאמרה לאחאב אבי יורם: "וְשִׁלַּמְתִּי לְךָ בַּחֶלְקָה הַזֹּאת נְאֻם ה'" (כו). בפגישתו עם יורם דווקא במקום זה רואה יהוא בוודאי ראיה לצדקת הוצאתו של יורם להורג.
 
3. הדגם 'שניים ושלושה' בסיפורנו
 
הסצנה שאנו עוסקים בה בעיון זה בנויה בדגם הספרותי 'שניים ושלושה'. הסצנה בנויה משלושה איברים: השניים הראשונים חוזרים על עצמם, ואין בהם התקדמות משמעותית של העלילה, ואילו באיבר השלישי חלה תפנית. באיבר זה ישנם יסודות של חזרה על שני קודמיו, אולם יש בו גם יסודות של ניגוד להם, והיחידה הספרותית מגיעה בו אל שיאה ואל תכליתה.
 
הנה טבלת ההקבלות בין שלושת האיברים שמהם בנויה הסצינה:
 
 
 
 
1. השליחות הראשונה
2. השליחות השנייה
3. יציאת יורם עצמו
א.
ההכנות ליציאה
(יז) וַיֹּאמֶר יְהוֹרָם:
קַח רַכָּב
וּשְׁלַח לִקְרָאתָם
וְיֹאמַר: הֲשָׁלוֹם?
 
 
(יט) וַיִּשְׁלַח
רֹכֵב סוּס שֵׁנִי
(כא) וַיֹּאמֶר יְהוֹרָם:
אֱסֹר
וַיֶּאְסֹר רִכְבּוֹ...
 
ב.
המפגש ושאילת השלום
(יח) וַיֵּלֶךְ רֹכֵב הַסּוּס לִקְרָאתוֹ
וַיֹּאמֶר: כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ
הֲשָׁלוֹם?
וַיָּבֹא אֲלֵהֶם
וַיֹּאמֶר: כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ
שָׁלוֹם?
וַיֵּצְאוּ לִקְרַאת יֵהוּא...
וַיֹּאמֶר:
הֲשָׁלוֹם יֵהוּא?
ג.
תשובת יהוא
וַיֹּאמֶר יֵהוּא:
מַה לְּךָ וּלְשָׁלוֹם
סֹב אֶל אַחֲרָי.
וַיֹּאמֶר יֵהוּא:
מַה לְּךָ וּלְשָׁלוֹם
סֹב אֶל אַחֲרָי.
וַיֹּאמֶר:
מָה הַשָּׁלוֹם
עַד זְנוּנֵי אִיזֶבֶל אִמְּךָ
וּכְשָׁפֶיהָ הָרַבִּים.
ד.
התוצאה
וַיַגֵּד הַצֹּפֶה לֵאמֹר:
בָּא הַמַּלְאָךְ עַד הֵם
וְלֹא שָׁב.
(כ) וַיַגֵּד הַצֹּפֶה לֵאמֹר:
בָּא עַד אֲלֵיהֶם
וְלֹא שָׁב
וְהַמִּנְהָג כְּמִנְהַג יֵהוּא...
(כג) וַיַּהֲפֹךְ יְהוֹרָם יָדָיו וַיָּנֹס
וַיֹּאמֶר...
מִרְמָה אֲחַזְיָה!
 
 
כל אחד משלושת האיברים בסצנה בנוי מארבעה רכיבים הבאים בסדר קבוע. האיבר השני חוזר על הראשון כמעט מילה במילה, למעט גיוונים קלים שאינם משנים את הדמיון הרב בין האיברים.[7]
 
בין האיבר השני לזה השלישי קיימת תוספת בדבריו של הצופה, "וְהַמִּנְהָג כְּמִנְהַג יֵהוּא", והיא מכינה את הקורא לשינוי הגדול שיתחולל באיבר השלישי, שבו יֵצא יורם עצמו לקראת יהוא.
 
שני הרכיבים הראשונים באיבר השלישי עדיין חוזרים, בשינויים המתבקשים, על מקביליהם באיברים הקודמים.[8] אך שני הרכיבים האחרונים באיבר השלישי כבר מהווים ניגוד למקביליהם: ברכיב השלישי, אמנם יהוא פותח את תשובתו לשאלת השלום בשלילתו, כפי שעשה בפעמיים הקודמות, אך במקום להמשיך בפקודה "סֹב אֶל אַחֲרָי", הוא מאשים את איזבל אם יורם כמי שבגללה לא ייתכן 'שלום'. מכאן מבין יורם כי לא זו בלבד שאינו 'מוזמן' להצטרף לאנשיו של יהוא, אלא שהוא משמש כיעדו של יהוא לחיסול, ועומד לשלם את המחיר על מעשיה של איזבל הנעשים בחסותו.
 
ואכן ברכיב הרביעי מופיע הניגוד החריף בין שני האיברים הראשונים לזה השלישי: בניגוד לשלוחיו, יורם אינו מצטרף לאנשיו של יהוא אלא ההפך: הוא הופך ידיו ונס מפני יהוא. בהמשך נכשלת בריחתו, והוא מוצא את מותו מחץ שיהוא משלח לעברו.
 
מהי המטרה שאותה משרת השימוש בדגם הספרותי הזה של 'שניים ושלושה' בסיפורנו? מה היה הסיפור מפסיד אילו היה מוותר על תיאורן של שתי השליחויות, ועובר מדברי הצופה בפס' יז "שִׁפְעַת אֲנִי רֹאֶה", לדבריו בסוף פס' כ "וְהַמִּנְהָג כְּמִנְהַג יֵהוּא...", ומשם לתיאור יציאתם של יורם ואחזיהו לקראת יהוא?
 
נראה כי שני האיברים הראשונים נועדו להדגיש את הניגוד שביניהם ובין האיבר השלישי. הניגוד החריף בין שני האיברים הראשונים לזה השלישי מתבטא ברכיב האחרון בכל אחד מהשלושה: את שני שלוחיו של יורם, הנאמנים למלכם, מצרף יהוא אל אנשיו, ואינו מעלה על דעתו לפגוע בהם לרעה. ואילו על יורם אינו חס, אלא הורגו בו במקום.[9]
 
הבחנה זו שמבחין יהוא בין אנשי החצר וכל הסובבים את בית אחאב, לבין אנשי בית אחאב עצמם, תמשיך ותלווה את מהלך המרד גם בהמשך, וכאן היא מופיעה לראשונה.
 
(המשך העיון בשבוע הבא)
 

[1] תפקידו של הצופה ואחריותו מתוארים בבהירות בנבואת יחזקאל ל"ג א–ו. בהמשך אותה נבואה (פסוקים ז–ט), וכן בנבואה בראש הספר (ג', יז–כא), מדומה תפקידו של הנביא בישראל לזה של הצופה.
[2] בהמשך הסיפור עתיד יהוא להשתמש בשקר גס, כאשר יכנס את עובדי הבעל מכל ישראל אל הזבח הגדול בעיר שומרון. אלא ששם לא הייתה לו כל אפשרות אחרת להשיג את כינוסם.
[3] מן המצג בפסקה הקודמת (פסוקים יד2-טו1) אנו יודעים כי יורם שוכב ביזרעאל חולה. ומפסוק טז2 שבראש הפסקה שלנו אנו יודעים על נוכחותו של אחזיהו בעיר יזרעאל , אשר "יָרַד לִרְאוֹת אֶת יוֹרָם" החולה (ובכך משלים פסוק טז את המצג).
[4] בשתי הפעמים הקודמות בהוראותיו לשליחים לא יכול היה יורם לנקוב בשם הנשאל, שכן לא ידע מי הוא.
[5] מסתבר שכוונת יהוא בביטוי 'זנות' היא לעבודה זרה, כשם שהדבר במקומות אחדים במקרא (לדוגמה, שמות ל"ד, טו–טז). דבר זה מסתבר מן הסיפא של דברי יהוא "וּכְשָׁפֶיהָ הָרַבִּים" – הכשפים הם מתועבות הגוים, והם קשורים לעבודת האלילים שלהם. מלבד זאת, לא שמענו עד עתה שהכתוב האשים את איזבל בזנות. בהמשך עיון זה נציע פירוש אחר לדברי יהוא.
[6] ראוי לציין, שיהוא לא נקט בשום דבר מרמה, כפי שהיה יכול לעשות לו היה מטעה את השליח הראשון (אפשרות כזו העלינו במהלך סעיף זה). אף האשמתו של יהוא בדברי חבריו בפסוק יב: "שֶׁקֶר! הַגֶּד נָא לָנוּ" אינה צודקת: תשובה מתחמקת כפי שענה להם יהוא לפני כן, אמנם אינה מגלה את האמת, אך גם אינה דבר שקר. בשני המקרים הסתיר יהוא את האמת, אך לא הוציא מפיו לא שקר ולא מרמה.
[7] רכיב 'ההכנות' באיבר השני קצר בהרבה ממקבילו באיבר הראשון, משום שבראשון מצוטטת הוראת יורם בציטוט ישיר, ואילו באיבר השני מדווח הכתוב על השליחות, תוך הסתמכות על פרטי הציווי שצוטטו באיבר הראשון. שאר ההבדלים בין האיברים הם קלים וחסרי משמעות.
[8] רכיב ההכנות באיבר השלישי מקביל דווקא לזה שבאיבר הראשון – בשניהם מצווה יורם להכין את הרכב, אלא שבראשון מצווה יורם על שליחת רכב עם שליח, ואילו בשלישי הוא מצווה על הכנת רכבו שלו.
הרכיב השני באיבר השלישי שונה ממקביליו בכך שהיוצאים אל יהוא – שניים הם, והם יודעים מראש שהם יוצאים לקראת יהוא, מה שלא ידעו השליחים בשני האיברים הקודמים. וראה גם הערה 4.
[9] סיפורנו מזכיר סיפור אחר במל"ב פרק א: אחזיהו אחי יורם, כשהיה חולה, שלח את שלוחיו שלוש פעמים אל אליהו כדי להורידו מראש ההר שעליו ישב. לסיפור זה הוקדשה סדרת העיונים 'אחזיה' בספרנו 'פרקי אליהו'. כמה נקודות דמיון ניתן למצוא בין הסיפורים. בסגנון דומה לשני שלוחיו של יורם בסיפורנו, הפותחים דבריהם במילות נאמנות "כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ", כך גם שתי המשלחות הראשונות של אחזיה פונות אל אליהו: "הַמֶּלֶךְ דִּבֶּר רֵדָה" (שם ט); "כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ מְהֵרָה רֵדָה" (יא). בדומה לסיפורנו, בפעם הראשונה ובפעם השנייה, השליחים אינם חוזרים למשלחם אחזיה, ורק לאחר כניעת המשלחת השלישית מתרחש המפגש בין הנביא למלך. על הדגם שבו בנוי הסיפור ההוא ('שניים ושלושה' או 'שלושה וארבעה') דנו בנספח שם בעמ' 473–476 ובהערה 3 שם.
אולם הבדל גדול ניכר בין יחסו של אליהו לשליחים ובין יחסו של יהוא לשליחים. אליהו הוריד אש מן השמים ששרפה את השליחים, ואילו יהוא צירפם אליו ולא פגע בהם לרעה. מובן שאין להשוות את הסיפורים בעניין זה: שלוחיו של אחזיה התכוונו לפגוע באליהו, ועל כן נענשו (ראה שם עיון ה, "מדוע נשרפו שני שרי החמישים וחמישיהם?", עמ' 428–438). שלוחיו של יורם לעומת זאת שואלים 'השלום'.