הושע א', ב             וַיֹּאמֶר ה' אֶל הוֹשֵׁעַ:

לֵךְ קַח לְךָ אֵשֶׁת זְנוּנִים וְיַלְדֵי זְנוּנִים

כִּי זָנֹה תִזְנֶה הָאָרֶץ מֵאַחֲרֵי ה'.

ג              וַיֵּלֶךְ וַיִּקַּח אֶת גֹּמֶר בַּת דִּבְלָיִם

וַתַּהַר וַתֵּלֶד לוֹ בֵּן.

ד              וַיֹּאמֶר ה' אֵלָיו:

קְרָא שְׁמוֹ יִזְרְעֶאל

כִּי עוֹד מְעַט וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל בֵּית יֵהוּא

וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל.

ה             וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא

וְשָׁבַרְתִּי אֶת קֶשֶׁת יִשְׂרָאֵל בְּעֵמֶק יִזְרְעֶאל.

 

אין בכוונתנו לעסוק במכלול הבעיות הכרוכות בנבואה זו ובהמשכה, אלא רק בפירושם של פסוקים ד–ה, וביתר צמצום: בשאלה מהם "דְּמֵי יִזְרְעֶאל" שאותם יפקוד ה' "עַל בֵּית יֵהוּא"? אמנם ברור שאין ניתן לבודד פסוק מהקשרו, ועל כן פרשנותו של פסוק ד תלויה גם בנבואה השלמה שאליה הוא שייך.

רוב רובם של הפרשנים, המסורתיים והחדשים כאחד, פירשו כי "דְּמֵי יִזְרְעֶאל" הם הדמים ששפך יהוא בעיר יזרעאל, כלומר דמי בית אחאב. פירוש הפסוק הוא אפוא כי הריגת בית אחאב נחשבת ליהוא כחטא חמור, אשר נזקף לחובת ביתו דור אחר דור. ועתה, בימי הנביא הושע, אשר ניבא בימי ירבעם בן יואש מלך ישראל (פסוק א), דור רביעי ליהוא, עומד ה' לפקוד חטא קדמון זה של אבי השושלת, ולהביא עונש על השושלת כולה: "וְהִשְׁבַּתִּי מַמְלְכוּת בֵּית יִשְׂרָאֵל".[1]

פרשנות זו מעוררת קושי חמור: כיצד ניתן להגדיר את הכרתת בית אחאב בידי יהוא, כחטא שעליו עומד להיענש ביתו, והרי בסיפור מרד יהוא נצטווה יהוא בידי נביא על מעשה זה, ולאחר שסיים לעשותו נאמרה נבואה לשבחו:

י', ל         וַיֹּאמֶר ה' אֶל יֵהוּא: יַעַן אֲשֶׁר הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי

כְּכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי עָשִׂיתָ לְבֵית אַחְאָב

בְּנֵי רְבִעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל.

שתי הנבואות הללו, זו שבמלכים וזו שבהושע, נראות סותרות זו את זו באופן מוחלט: האחת רואה זכות ליהוא במה שעשה לבית אחאב כפי שנצטווה, ורואה זאת כמעשה טוב הישר בעיני ה', ואילו האחרת רואה זאת כשפיכות דמים אסורה, הרובצת כחטא על בית יהוא; האחת מעניקה שכר לבית יהוא – מלכות שתימשך ארבעה דורות, והאחרת מודיעה על עונש לבית יהוא – הפסקת שושלתו.[2]

 

הפרשנות הביקורתית לא ראתה כאן כל קושי: זו דעת ספר מלכים ודעתם של הנביאים אליהו ואלישע, ואילו זו דעת הנביא הושע, והרי זו מחלוקת בין הנביאים![3]

הלפרן, בפירושו לספר הושע[4] מביא גרסה 'רכה' יותר של דעה זו, ולפיה הושע לא הכיר את האמור בספר מלכים:

לו באמת שלל הושע, בניגוד לאליהו ולאלישע, את עצם הרצח הזה, כי אז עלינו לומר שלא הכיר את התגלות ה' לאליהו ולאלישע בעניין זה. וולף מעיר אמנם, שבאין עדיין קשר בין המסורות הנבואיות השונות בתקופה הנידונה, אין להסיק מדברי הושע על ניגוד מודע בינו לבין אליהו ואלישע

ברם המאמין כי הנבואה הינה דבר ה' הניתן לנביא, ואינה דעתו הפרטית, הפוליטית או המוסרית, אינו יכול לקבל פירוש מעין זה, לא בגרסתו הקשה, ואף לא בגרסתו המרוככת. וכך אכן כותב הלפרן בהמשך הציטוט שהבאנו מדבריו:

אך הבחנה זו בין 'מודע' לבין 'בלתי מודע' אינה מן העניין. הנבואה על הבאת יהוא לדין על מעשה הדמים באה להושע כדבר ה' המתגלה אליו. לא בהשקפתו האישית של הושע אנו עוסקים כאן, כי אם בהתגלותו של ה' אליו. ואם סתירה יש כאן לנביאים קודמים, כדברי וולף ורודולף, הרי היא קיימת בין התגלות ה' להושע לבין התגלותו שלו לאליהו ולאלישע.[5]

הפרשנות המסורתית, ברובה המכריע, אמנם הסכימה עם הפירוש ש"דְּמֵי יִזְרְעֶאל" הנפקדים על בית יהוא הם דמי בית אחאב. אלא שהיא לא יכלה להסכים כמובן עם קיומה של סתירה בין נבואת הושע לנבואת הנביאים בספר מלכים, ולא יכלה לבארה כמחלוקת בין הנביאים, ועל כן היא נחלצה ליישב את האמור בספר הושע. הקדום בין הפירושים שהלכו בדרך זו הוא תרגום יונתן לפסוק ד בהושע, אשר תרגם את הפסוקים בהושע תוך תוספות המיישבות את הסתירה. בעקבותיו הלכו רוב רובם של פרשני ימי הביניים. נציב כאן את התרגום הארמי ולצדו תרגום חוזר לעברית, ונדגיש את החלקים בתרגום שאינם תרגום מילולי אלא תוספת:

 

 

ובכן, זהו פתרון הסתירה לכאורה בין הושע למלכים: מעשהו של יהוא בשעתו, שהרג את בית אחאב ואת עובדי הבעל על שחטאו בעבודת הבעל, מעשה ראוי היה. אולם בסיום הסיפור (וכן לאחר חתימתו) נאמר על יהוא כי לא סר מעל חטאות ירבעם – מעבודת העגלים, ואם כן מתברר שאף הוא, וכן בניו אחריו, הפכו להיות עובדי עבודה זרה, ובמה הם טובים מבית אחאב שעבדו לבעל? חטא זה עוקר למפרע את הצידוק לדם ששפך יהוא ביזרעאל, והופך את מעשיו לרצח זכאים שעליו ייענש בית יהוא.

רש"י מפנה את המעיין לתרגום ומקצר אותו (כדרכו):

וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל – כתרגומו, את דמי בית אחאב שהרג יהוא ביזרעאל על שעבדו את הבעל, והלכו הוא (– יהוא) ובניו אחרי כן, ועבדו עבודה זרה. לכך אני חושב עליהם דמי בית אחאב כדם נקי.

אף ר"י קרא מפרש בדרך זו, ובלשונו ניכרת עדיין השפעת התרגום הארמי (אך פחות מרש"י), ואף ראב"ע הולך באותה דרך, אם כי אין ניכרת כל זיקה שלו לתרגום.[7]

שני פרשנים בני דור אחד, מאוחר יותר, הלכו גם כן בדרך זו: רד"ק בפרובנס ור' ישעיה דיטארני באיטליה. נביא את דברי רד"ק משום שיש בדבריו תוספת ראיה מסיפור אחר:

דְּמֵי יִזְרְעֶאל – הדמים ששפך (– יהוא) ביזרעאל מבית אחאב. ואף על פי שעשה בזה הדבר ישר בעיני ה', כיוון שהוא "לֹא שָׁמַר לָלֶכֶת בְּתוֹרַת ה'...  לֹא סָר מֵעַל חַטֹּאות יָרָבְעָם" (י', לא), נחשבו לו הדמים ששפך לדם נקי. וכן ראינו כי בעשא נענש על דמי נדב בן ירבעם, ואף על פי שהיה רשע, כמו שאמר (מל"א ט"ז, ז):"וְעַל אֲשֶׁר הִכָּה אֹתוֹ".[8]

ובהמשך דבריו מביא רד"ק את תרגום יונתן לפסוקנו במלואו. לרשימה מכובדת זו של פרשנים יש להוסיף את בעל המצודות, וודאי ישנם נוספים שאינם במקראות הגדולות.

 

פירוש זה, למרות קדמותו ולמרות שרבים כל כך מבין פרשנינו מחזיקים בו, קשה מאוד לקבלו כפשוטו של הפסוק בספר הושע, וכמה טעמים לדבר:

ראשית, סוף סוף חטאם העיקרי של יהוא ושל ביתו הוא בעבודת העגלים, כפי שנאמר בספר מלכים. לפי הפירוש הרווח לפסוק בהושע, חטא זה הוא שהפך את דמי בית אחאב לדמים הנפקדים לחובת בית יהוא. אולם חוטא העגלים לא נזכר בפסוק בספר הושע כלל, והעיקר חסר מן הספר![9] הקושי הזה מתבטא בתוספות הרבות בתרגום יונתן (שהוא בדרך כלל תרגום מילולי) – תוספות שהן רבות מן העיקר.

שנית, רש"י בעקבות תרגום יונתן, תפס את חטאי יהוא וביתו כעבודה זרה ממש: "והלכו הוא ובניו אחרי כן (– אחרי שהרג יהוא את אחאב) ועבדו עבודה זרה, לכך אני חושב עליהם דמי בית אחאב כדם נקי". אלא שדבריו אינם תואמים את כוונת הכתוב בספר מלכים במה שנוגע לפולחן העגלים:

כפי שביררנו בהרחבה בסדרת העיונים 'חטאות ירבעם' (עיון ה 'עגלי ירבעם'), הפולחן שנעשה בממלכת ישראל בבמות שבנה ירבעם היה פולחן לה' א-לוהי ישראל: העגלים שהוצבו בבית אל ובדן לא היו כלל פסלי אלילים ואינם בגדר עבודה זרה, אלא סמל למרכבה שעליה ניצב הא-ל הבלתי נראה (מקבילה לארון ולכרובים שבמקדש בירושלים).[10] ממילא אין לראות בהאשמת הכתוב את יהוא כי לא סר מעל חטאות ירבעם – "עֶגְלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בֵּית אֵל וַאֲשֶׁר בְּדָן" (י', כט), תיאור של הדרדרות אלילית שאירעה אחר שהשמיד את הבעל מישראל (פסוק כט בא אחר פסוק כח "וַיַּשְׁמֵד יֵהוּא אֶת הַבַּעַל מִיִּשְׂרָאֵל"), אלא תיאור של שני דברים שאירעו באותו זמן עצמו: במקביל להשמדת הפולחן האלילי מישראל, פולחן הבעל, מתוך קנאתו של יהוא לה' (י', טז), המשיך יהוא את המסורת הפגומה של עבודת ה' הנהוגה בממלכת ישראל מאז נוסדה בידי ירבעם – במות העגלים בבית אל ובדן. מסתבר שבתודעתו הדתית של יהוא, שתי התופעות הללו לא עמדו בסתירה זו לזו.

ואכן, רבי יהודה הלוי מביא את מעשיו של יהוא, כולל הביקורת המושמעת נגדו בעניין עגלי ירבעם, כהוכחה לכך שהעגלים לא היו עבודה זרה:

יש להבדיל הבדל מרובה בין סיעת ירבעם (– מלך ישראל הראשון) לסיעת אחאב. כי עובדי הבעל, הם רק הם עובדי עבודה זרה... קריאת אליהו (מל"א י"ט, י) "קַנֹּא קִנֵּאתִי לַָה' אֱלֹהֵי צְבָאוֹת", לא נגד עבודת העגלים הושמעה. כי אנשי סיעת ירבעם – לה' א-לוהי ישראל היו כל מעשיהם, ונביאיהם – נביאי ה' היו, ואילו נביאי אחאב – נביאי הבעל היו. וכבר הקים הא-לוה את יהוא למחות את זכר אחאב. ויהוא... מחה כל זכר לעבודת הבעל, אך בעגלים לא שלח ידו.

תפיסה זו של הפולחן שנהג בממלכת ישראל מאז ירבעם, שאף יהוא היה שותף לו, שומטת את הקרקע מתחת פירושם של תרגום יונתן ורש"י (וכל ההולכים בדרכם): רק עבירה על איסור עבודה זרה שעבר יהוא יכולה לשלול למפרע את חוקיות הריגתם של עובדי עבודה זרה אחרים בידי יהוא. אולם הוא לא עבד עבודה זרה מעולם! [11] ועוד: אם יהוא אחז בפולחן ירבעם במקביל להשמדת בית אחאב ולהשמדת הבעל מישראל, הרי נבואת השבח למעשיו "וַיֹּאמֶר ה' אֶל יֵהוּא יַעַן אֲשֶׁר הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי..." נאמרה לו בידיעה שבתחום הפולחן לה' הוא הולך בדרך שאינה טובה, ואף על פי כן לא נתקפח שכרו על שעשה את רצון ה' ביחס לבית אחאב.

שלישית, בדברי התרגום ובדברי הפרשנים ההולכים בעקבותיו מונח חידוש תיאולוגי מרחיק לכת: אם אדם צדיק עשה מעשה טוב וראוי לשבח, מעשה שנצטווה לעשותו, ואחר כך הפך להיות רשע, וחטא בעשיית מעשים שתוכנם הפוך למעשה הטוב שעשה קודם לכן – מעשיו הראשונים עלולים להפוך למפרע למעשי פשע חמורים! ובכן, כיצד הופכת מצווה לעבירה וכיצד מתהפכת זכות לזדון? חידוש כה מפתיע מחייב ראיה מן המקרא[12] או מדברי חז"ל.

רש"י וההולכים בעקבותיו מצאו ראיה לחידוש זה במל"א ט"ז, ז. הבה נפרוש את הרקע לכך בקיצור: אחיה השילוני ניבא לפני אשת ירבעם כי בית ירבעם ייכרת על חטאותיו החמורות (י"ד, ז–יא). נבואה זו התקיימה בימי נדב בן ירבעם, שבשנה השנייה למלכותו "וַיִּקְשֹׁר עָלָיו בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה... וַיַּכֵּהוּ... וַיְמִתֵהוּ... וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו. וַיְהִי כְמָלְכוֹ, הִכָּה אֶת כָּל בֵּית יָרָבְעָם, לֹא הִשְׁאִיר כָּל נְשָׁמָה לְיָרָבְעָם עַד הִשְׁמִדוֹ, כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי" (ט"ו, כז–כט).

אולם בעשא גם כן עשה "הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיֵּלֶךְ בְּדֶרֶךְ יָרָבְעָם וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל" (שם לד). לפיכך הופיע לפניו הנביא יהוא בן חנני וניבא כי גורל ביתו של בעשא יהא כגורל ביתו של ירבעם, שהרי גם בעשא הלך "בְּדֶרֶךְ יָרָבְעָם וַתַּחֲטִא אֶת  עַמִּי יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיסֵנִי בְּחַטֹּאתָם" (ט"ז, א–ד).

גם בעשא העמיד בן שימלוך תחתיו – אלה (ט"ז, ו), ועתה מופיע פסוק שיש בו כמה קשיים:

ט"ז, ז     וְגַם בְּיַד יֵהוּא בֶן חֲנָנִי הַנָּבִיא דְּבַר ה' הָיָה אֶל בַּעְשָׁא וְאֶל בֵּיתוֹ

וְעַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה בְּעֵינֵי ה'

לְהַכְעִיסוֹ בְּמַעֲשֵׂה יָדָיו לִהְיוֹת כְּבֵית יָרָבְעָם

וְעַל אֲשֶׁר הִכָּה אֹתוֹ.

נבואת יהוא בן חנני על בעשא כבר צוטטה במלואה בראש פרק זה, בפסוקים א–ד, ופסוק ז נראה כתזכורת של אותה נבואה.[13] רלב"ג, לעומת זאת, רואה בפסוק ז נבואה שנייה של יהוא בן חנני אל בעשא, "וזה מה שהוסיף בזאת הנבואה השנית", את המילים "וְעַל אֲשֶׁר הִכָּה אֹתוֹ".

אולם מה פירושן של מילים אלו בנבואת יהוא?

רש"י: וְעַל אֲשֶׁר הִכָּה אֹתוֹ – הואיל וגם הוא (– בעשא) הלך בחטאותיו (– של בית ירבעם), נמצא שלא היה לו להורגו, לכך נענש על הריגתו. וכן מצינו "וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל בֵּית יֵהוּא" – הואיל ולא סרו מדרכי אחאב נענשו על הריגתם.   

כלומר, גזר דינו של בית בעשא נובע משתיים רעות שעשה בעשא: (א) על הכעיסו במעשה ידיו להיות כבית ירבעם; (ב) על הכות בעשא את בית ירבעם, בעוד שהוא עצמו לא היה טוב מהם.

וכך פירש גם רד"ק: "כי נענש בעשא על דמי נדב; כיוון שהלך בדרכיו והיה רשע כמוהו, נענש על הריגתו ונהרג גם הוא. וכן אומר גם כן בבית יהוא 'וּפָקַדְתִּי אֶת דְּמֵי יִזְרְעֶאל עַל בֵּית יֵהוּא'."[14]

הרי שנבואת יהוא בן חנני על בעשא וביתו בפסוק ז מכילה ניסוח מוקדם של העיקרון התיאולוגי שאותו יישמו רש"י, רד"ק ופרשנים נוספים בפירושם על הפסוק הסתום בספר הושע.

אלא שחילוק עקרוני מבדיל בין מעשהו של בעשא שהרג את בית ירבעם, לבין יהוא שהרג את בית אחאב: בעשא לא נצטווה מפי נביא לעשות את מה שעשה, וספק רב אם הכיר בכלל את נבואת אחיה השילוני שנאמרה לאשת ירבעם שנות דור לפני פעולתו. מה שנאמר בט"ו, כט "וַיְהִי כְמָלְכוֹ, הִכָּה אֶת כָּל בֵּית יָרָבְעָם... עַד הִשְׁמִדוֹ, כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי", אין הכוונה אלא לכך שבעשא פעל ממניעיו שלו, ואגב כך התקיים דבר ה' בפי אחיה, על דרך 'הסיבתיות הכפולה'. יהוא, לעומת זאת, נצטווה בפירוש מפי הנער הנביא להכות את בית אחאב עד לכילויו, וגם עשה מעשה זה מתוך מודעות מתמדת לכך שהוא מקיים את דבר ה'.[15]

הבדל זה מכריע לענייננו: את מעשהו של בעשא אין ניתן להגדיר 'קיום מצוה', שכן הוא לא נצטווה על כך, וגם לא התכוון לעשות את רצון ה', אלא פעל מתוך אינטרס פוליטי אישי. כאשר התברר שבעשא אינו טוב מבית ירבעם, אלא הולך בדרכיו, אין למעשים שעשה ערך אפילו בדיעבד, אלא הרי הם רציחה פוליטית רגילה שעליה הוא ראוי להיענש.

אולם יהוא נצטווה לעשות את מעשיו, ועשאם כמצווה ועושה, והם נחשבו לו כזכות שעליה יקבל שכר. כיצד יכולים מעשים אלו להפוך לעבירה של רצח, אפילו אם יהוא התהפך להיות עובד עבודה זרה?

רלב"ג אכן עשה הבחנה זו בין בעשא לבין יהוא בפירושו למל"א ט"ו, כט:

ראוי לספק: איך נחשב לו (– לבעשא) זה לעוון (– שהרג את כל בית ירבעם), והנה היה דבר ה' ביד אחיה הנביא שיהיה לבית ירבעם כן? והנה מצאנו שנחשב לעוון, במה שאמר אחר זה... " וְעַל אֲשֶׁר הִכָּה אֹתוֹ"!

ואפשר שנאמר כי נענש על זה, מפני שכבר הראה שלא עשה זה בעבור חטאות ירבעם, כי גם הוא הלך בדרכי ירבעם; ולא עשה זה גם כן למלא דבר ה', כמו שעשה יהוא. אבל עשה זה לרוע לבבו, בעבור שימלוך, ולא ימצא מי שיחלוק עמו על המלכות לתִתה לבית ירבעם... ואולם יהוא לא נענש על כלותו בית אחאב, כי כבר עשה זה במצות נביא השם, וביער גם כן הרבה מהתועבות שעשה אחאב.[16]

עוד עלינו להעיר, כי המילים "וְעַל אֲשֶׁר הִכָּה אֹתוֹ" עמומות במשמעותן, ואולי פירושן שונה ממה שפירשו רוב המפרשים. פירושו של ר' יוסף כספי למילים אלו, משמיט את כל החידוש התיאולוגי שמצא רש"י באותן מילים:

וְעַל אֲשֶׁר הִכָּה אֹתוֹ – הנה 'אשר' בכאן רמז לאיש (– 'ועל האיש אשר הכה אותו') כמו שיש רבים. והטעם בזה: על זמרי (– שהרג את אלה בן בעשא ואת כל בית בעשא). וזה דבק עם מה שקדם: 'וְגַם בְּיַד יֵהוּא בֶן חֲנָנִי הַנָּבִיא דְּבַר ה' הָיָה אֶל בַּעְשָׁא – שהיה כבית ירבעם, וגם בידו היה באור האיש אשר יכה אותו, כלומר יהוא ניבא הפעול והפועל.

 

 (המשך העיון בשבוע הבא)