דילוג לתוכן העיקרי

מרד יהוא (מל"ב ט', א–י', ל) | 7 | פתיחת המרד (המשך)

קובץ טקסט
ז. פתיחת המרד: יהוא מצליח להפתיע את יורם ולהרגו (המשך)
 
ט', טז                   וַיִּרְכַּב יֵהוּא וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה 
                            כִּי יוֹרָם שֹׁכֵב שָׁמָּה, וַאֲחַזְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה יָרַד לִרְאוֹת אֶת יוֹרָם.
       יז                   וְהַצֹּפֶה עֹמֵד עַל הַמִּגְדָּל בְּיִזְרְעֶאל 
                            וַיַּרְא אֶת שִׁפְעַת יֵהוּא בְּבֹאוֹ, וַיֹּאמֶר: שִׁפְעַת אֲנִי רֹאֶה! 
                            וַיֹּאמֶר יְהוֹרָם: קַח רַכָּב וּשְׁלַח לִקְרָאתָם, וְיֹאמַר: הֲשָׁלוֹם?
     יח                    וַיֵּלֶךְ רֹכֵב הַסּוּס לִקְרָאתוֹ וַיֹּאמֶר: כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ, הֲשָׁלוֹם?
                            וַיֹּאמֶר יֵהוּא: מַה לְּךָ וּלְשָׁלוֹם, סֹב אֶל אַחֲרָי! 
                            וַיַגֵּד הַצֹּפֶה לֵאמֹר: בָּא הַמַּלְאָךְ עַד הֵם, וְלֹא שָׁב.
     יט                    וַיִּשְׁלַח רֹכֵב סוּס שֵׁנִי, וַיָּבֹא אֲלֵהֶם וַיֹּאמֶר: כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ, שָׁלוֹם
                            וַיֹּאמֶר יֵהוּא: מַה לְּךָ וּלְשָׁלוֹם סֹב אֶל אַחֲרָי!
      כ                     וַיַגֵּד הַצֹּפֶה לֵאמֹר: בָּא עַד אֲלֵיהֶם, וְלֹא שָׁב 
                            וְהַמִּנְהָג כְּמִנְהַג יֵהוּא בֶן נִמְשִׁי, כִּי בְשִׁגָּעוֹן יִנְהָג.
    כא                     וַיֹּאמֶר יְהוֹרָם, אֱסֹר, וַיֶּאְסֹר רִכְבּוֹ 
                            וַיֵּצֵא יְהוֹרָם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַאֲחַזְיָהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה אִישׁ בְּרִכְבּוֹ 
                            וַיֵּצְאוּ לִקְרַאת יֵהוּא וַיִּמְצָאֻהוּ בְּחֶלְקַת נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי.
    כב                     וַיְהִי כִּרְאוֹת יְהוֹרָם אֶת יֵהוּא וַיֹּאמֶר: הֲשָׁלוֹם יֵהוּא? 
                            וַיֹּאמֶר: מָה הַשָּׁלוֹם, עַד זְנוּנֵי אִיזֶבֶל אִמְּךָ וּכְשָׁפֶיהָ הָרַבִּים!
    כג                     וַיַּהֲפֹךְ יְהוֹרָם יָדָיו וַיָּנֹס, וַיֹּאמֶר אֶל אֲחַזְיָהוּ: מִרְמָה אֲחַזְיָה!
    כד                    וְיֵהוּא מִלֵּא יָדוֹ בַקֶּשֶׁת, וַיַּךְ אֶת יְהוֹרָם בֵּין זְרֹעָיו 
                            וַיֵּצֵא הַחֵצִי מִלִּבּוֹ, וַיִּכְרַע בְּרִכְבּוֹ.
 
 
4. 'שניים ושלושה' ולא 'שלושה וארבעה'
 
בסעיף הקודם הראינו כי הסצנה שאנו עוסקים בה בנויה בדגם 'שניים ושלושה'. דגם ספרותי מעין זה, שבו יחידה ספרותית מכילה חזרה על תיאורו של אירוע באמצעות סדרת איברים מקבילים, ולבסוף מופיע האיבר האחרון השונה מכל קודמיו, והמביא את ההתרחשות אל שיאה, מופיע בסיפור המקראי פעמים רבות. אלא שרוב רובן של הופעותיו הן בתבנית של 'שלושה וארבעה'[1]. תבנית של 'שלושה וארבעה' היא בעלת אפקט חזק של שבירה: לאחר שלוש פעמים שדבר חוזר על עצמו, הרי הוא נעשה כ'חזקה', ועל כן שבירתו בפעם הרביעית היא בעלת אפקט דרמטי.
 
נדירה ביותר היא הופעתה במקרא של תבנית 'שניים ושלושה' כמו במקומנו.[2] האם ניתן לתת סיבה לשימוש הנדיר בדגם 'שניים ושלושה'?
 
מסתבר שהסיבה לצמצום הדגם המקובל קשורה בנסיבותיו של הסיפור שבו מופיע דגם נדיר זה, בין אם אלו נסיבות ריאליות ובין אם הנסיבות הן פסיכולוגיות.
 
בטרם נדון בסיפורנו, נדון בשימוש שנעשה בדגם 'שניים ושלושה' בשני סיפורים בספר שמואל.[3] הראשון הוא בשמ"ב פרק י"ד – סיפור שליחת אבשלום את יואב אל דוד לאחר ששב מגשור לירושלים אך עוד לא ראה את פני אביו:
 
כט     (1) וַיִּשְׁלַח אַבְשָׁלוֹם אֶל יוֹאָב לִשְׁלֹחַ אֹתוֹ אֶל הַמֶּלֶךְ,     וְלֹא אָבָה לָבוֹא אֵלָיו 
         (2) וַיִּשְׁלַח עוֹד שֵׁנִית,                                       וְלֹא אָבָה לָבוֹא.
ל       (3) וַיֹּאמֶר אֶל עֲבָדָיו: רְאוּ חֶלְקַת יוֹאָב... לְכוּ וְהַצִּיתוּהָ בָאֵשׁ...
לא                                                                       וַיָּקָם יוֹאָב וַיָּבֹא אֶל אַבְשָׁלוֹם הַבָּיְתָה...
 
 
אבשלום שולח אל יואב פעמיים שיבוא אליו והלה מסרב, וכבר בפעם השלישית מצווה אבשלום להצית את שדה יואב. כאן מתרחשת התפנית, ויואב בא לאבשלום ומבצע את שליחותו אל המלך. מדוע לא ניסה אבשלום לזמן את יואב עוד פעם אחת בטרם ציווה להצית את שדהו (ואז היה מתקיים כאן הדגם הרווח 'שלושה וארבעה')? התשובה היא שלו היה שולח אל יואב שלוש פעמים היה מתקבע בכך סירובו של יואב להופיע לפניו, ודבר זה הפוך לאינטרס של אבשלום. סירובו של יואב פעמיים יוצא מכלל מקרה, אך עדיין לא נכנס לכלל שיטה קבועה ('חזקה'), וזהו הזמן מבחינת אבשלום לאלץ אותו לבוא אליו באמצעות הצתת השדה.
 
הסיפור השני הוא בשמ"ב פרק י"ח – סיפור ריצת אחימעץ לבשר לדוד על הניצחון ביער מחניים:
 
יט      (1) וַאֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק אָמַר: אָרוּצָה נָּא וַאֲבַשְּׂרָה אֶת הַמֶּלֶךְ 
         כִּי שְׁפָטוֹ ה' מִיַּד אֹיְבָיו.
כ        וַיֹּאמֶר לוֹ יוֹאָב: לֹא אִישׁ בְּשֹׂרָה אַתָּה הַיּוֹם הַזֶּה 
         וּבִשַּׂרְתָּ בְּיוֹם אַחֵר וְהַיּוֹם הַזֶּה לֹא תְבַשֵּׂר, כִּי עַל  כֵּן בֶּן הַמֶּלֶךְ מֵת.
כא     וַיֹּאמֶר יוֹאָב לַכּוּשִׁי: לֵךְ הַגֵּד לַמֶּלֶךְ... וַיָּרֹץ.
כב     (2) וַיֹּסֶף עוֹד אֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק וַיֹּאמֶר אֶל יוֹאָב: 
         וִיהִי מָה אָרֻצָה נָּא גַם אָנִי אַחֲרֵי הַכּוּשִׁי 
         וַיֹּאמֶר יוֹאָב: לָמָּה זֶּה אַתָּה רָץ בְּנִי, וּלְכָה אֵין בְּשׂוֹרָה מֹצֵאת.
כג     (3) וִיהִי מָה אָרוּץ! 
         וַיֹּאמֶר לוֹ: רוּץ
         וַיָּרָץ אֲחִימַעַץ... וַיַּעֲבֹר אֶת הַכּוּשִׁי.
 
 
לו הייתה סצנה זו בנויה על פי הדגם הרווח של 'שלושה וארבעה', יואב היה מנסה למנוע את אחימעץ מלרוץ גם בפעם השלישית (בפסוק כג) ורק בפעם הרביעית היה אומר לו "רוּץ". אולם יואב התרצה לאחימעץ כבר בפעם השלישית. הסבר הדבר הוא בלחץ הזמן המהווה גורם משמעותי בסיפור זה: הכושי כבר החל לרוץ, ואחימעץ, שרוצה להיות המבשר הראשון לדוד, חייב 'לעבור את הכושי' בריצתו ולהגיע אל דוד ראשון. כל התמהמהות מיותרת (בגלל סבב נוסף של בקשה-סירוב) תגרום לכך שכבר לא יהיה טעם בריצתו של אחימעץ.[4]
 
ועתה אנו מגיעים אל סיפורנו: הסצנה שאנו עוסקים בה נתונה במסגרת ברורה של מרחקים גיאוגרפיים ושל לוח זמנים הנגזר מהם: ראשיתה בכך שהצופה מזהה את שפעת יהוא – כנראה את ענני האבק שמעלים סוסיו של אנשי יהוא. לאחר הגעתו של השליח השני ששלח יורם, מתקצר המרחק במידה כזו שניתן לצופה לזהות את אופי הנהיגה של יהוא. כשיוצא יורם לקראת יהוא, הוא כבר מוצא אותו בחלקת נבות היזרעאלי הסמוכה ממש לעיר (בהכירנו את מקומה של יזרעאל המקראית ניתן לתרגם את המרחקים ואת הזמנים במונחים מדויקים של קילומטרים ושל חלקי שעה). נראה שבמסגרת זו של זמן ושל מרחק שמציג סיפורנו, יכול היה יורם להספיק לשלוח רק שני שליחים עד לשלב שבו החליט לצאת בעצמו לקראת יהוא.
 
מסקנת הדיון בסעיף זה היא, כי השימוש שהסיפור המקראי עושה בדגם ספרותי אינו מקובע ואינו מנותק מהוויית הסיפור – מן הריאליה שלו או מן ההגיון הפנימי שלו. וכאשר נסיבותיו של הסיפור מחייבות זאת, מתגמש הדגם הספרותי בהתאם לכך.
 
5. הצופה המדווח על בוא המבשר – שתי סצנות בדפוס אחד
 
הצופה בסיפורנו הוא הדמות שבאמצעות דיווחיה מעוצבת המתיחות הגוברת שבה נתון יורם בעיר יזרעאל. המציאות המתגלה לעיניו דינמית ומשתנה ללא הרף, ובאה לידי ביטוי בדיווחים שהוא שולח למלך: כוח צבאי הולך ומתקרב אל העיר; השליחים הפוגשים בו 'נבלעים' בתוכו ללא כל הסבר; סגנון הנהיגה מזוהה כסגנונו של יהוא. נדמה שבזיהוי זה המתיחות פגה, יהוא הוא המתקרב לעיר ולא שום אויב. אולם זוהי הקלה אירונית, שכן מיד יתברר ליורם שהגרוע מכל מבחינתו עומד להתרחש: יהוא בא לעיר כדי להרוג אותו ולתפוס את השלטון.
 
סיפור נוסף במקרא עושה שימוש דומה להפליא בדמות הצופה המדווח למלך על התקרבות אישים לעיר. באמצעות הדיווחים של דמות זו נבנית המתיחות העילאית שבה מצוי המלך לקראת הגעתם של אותם אישים אל העיר. אף שם, עם התקצרות המרחק, מזהה הצופה את הבא אל העיר על פי סגנון ריצתו, והדבר מקל על המלך הקלה המתבררת כאירונית: בואו של הרץ אל העיר צופן למלך את הגרוע מכל מבחינתו.
 
כוונתנו לסצנה בשמ"ב י"ח, שבה מתקרבים לדוד שני מבשרי הניצחון במלחמה נגד אבשלום. סצנה זו היא המשכה של זו שנידונה בסעיף הקודם – בקשתו של אחימעץ לרוץ אל דוד אחר הכושי, כדי להקדימו בבשורה.
 
 כד                     וְדָוִד יוֹשֵׁב בֵּין שְׁנֵי הַשְּׁעָרִים, וַיֵּלֶךְ הַצֹּפֶה אֶל גַּג הַשַּׁעַר אֶל הַחוֹמָה
וַיִּשָּׂא אֶת עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה אִישׁ רָץ לְבַדּוֹ.
כה                      וַיִּקְרָא הַצֹּפֶה וַיַּגֵּד לַמֶּלֶךְ, וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: אִם לְבַדּוֹ, בְּשׂוֹרָה בְּפִיו
וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְקָרֵב.
כו                       וַיַּרְא הַצֹּפֶה אִישׁ אַחֵר רָץ
וַיִּקְרָא הַצֹּפֶה אֶל הַשֹּׁעֵר וַיֹּאמֶר: הִנֵּה אִישׁ רָץ לְבַדּוֹ
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: גַּם זֶה מְבַשֵּׂר.
כז                       וַיֹּאמֶר הַצֹּפֶה: אֲנִי רֹאֶה אֶת מְרוּצַת הָרִאשׁוֹן
כִּמְרֻצַת אֲחִימַעַץ בֶּן צָדוֹק
וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: אִישׁ טוֹב זֶה, וְאֶל בְּשׂוֹרָה טוֹבָה יָבוֹא.
כח                      וַיִּקְרָא אֲחִימַעַץ וַיֹּאמֶר אֶל הַמֶּלֶךְ: שָׁלוֹם
וַיִּשְׁתַּחוּ לַמֶּלֶךְ לְאַפָּיו אָרְצָה.
וַיֹּאמֶר: בָּרוּךְ ה' אֱ-לֹהֶיךָ אֲשֶׁר סִגַּר אֶת  הָאֲנָשִׁים
אֲשֶׁר נָשְׂאוּ אֶת יָדָם בַּאדֹנִי הַמֶּלֶךְ!
כט                      וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: שָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם?
וַיֹּאמֶר אֲחִימַעַץ: רָאִיתִי הֶהָמוֹן הַגָּדוֹל... וְלֹא יָדַעְתִּי מָה.
ל                         וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ: סֹב הִתְיַצֵּב כֹּה, וַיִּסֹּב וַיַּעֲמֹד.
לא                      וְהִנֵּה הַכּוּשִׁי בָּא, וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי:
                           יִתְבַּשֵּׂר אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ כִּי שְׁפָטְךָ ה' הַיּוֹם מִיַּד כָּל הַקָּמִים עָלֶיךָ.
לב                      וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל הַכּוּשִׁי: הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם?
וַיֹּאמֶר הַכּוּשִׁי: יִהְיוּ כַנַּעַר אֹיְבֵי אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ
וְכֹל אֲשֶׁר קָמוּ עָלֶיךָ לְרָעָה!
 י"ט א               וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ.
 
להלן נקודות הדמיון בין סצנת הצופה של דוד לסצנת הצופה של יורם:
  1. בשתי הסצנות נעשה שימוש בהעברת נקודת התצפית של המספר מן האירועים שמחוץ לעיר אל האירועים שבתוכה. אצל דוד, עוברת נקודת המבט משדה הקרב ביער הסמוך למחניים, אל דוד היושב בשער העיר עצמה, והמצפה בכליון עיניים לדעת כיצד הוכרע הקרב בין אנשיו לבין אנשי אבשלום, ומה עלה בגורל בנו. בסיפורנו עוברת נקודת המבט מיהוא, היוצא מרמות גלעד, אל יורם היושב ביזרעאל.
  2. המתיחות שדוד מצוי בה מעוצבת באמצעות תגובותיו לדיווחי הצופה המשתנים בהתאם למראה עיניו. המתח הנפשי נבנה במהלך הדיווחים על התנועה הגיאוגרפית של שני הרצים המתקרבים אל העיר.[5] באופן דומה נבנית המתיחות בקרב יורם ככל שהוא שומע דיווחים על החיל המתקרב לעיר.[6]
  3. בסיפורנו מזהה הצופה את יהוא לא על פיו מראה פניו, אלא על פי סגנון הרכיבה של – "וְהַמִּנְהָג כְּמִנְהַג יֵהוּא". בדומה לכך אצל דוד מזהה הצופה את הרץ הראשון כאחימעץ על פי סגנון מרוצתו – "אֲנִי רֹאֶה אֶת מְרוּצַת הָרִאשׁוֹן כִּמְרֻצַת אֲחִימַעַץ".
  4. זיהוי הרץ הראשון כאחימעץ, מביא להקלה במתיחות שדוד שרוי בה, בקשר לשאלת מהות הבשורה העומדת להגיע, שהרי "אִישׁ טוֹב זֶה, וְאֶל בְּשׂוֹרָה טוֹבָה יָבוֹא." אף זיהוי הרוכב המתקרב ליזרעאל כיהוא גרם להקלה, שהרי הוא שר הצבא של יורם ואיננו אויב.
  5. אך לבסוף מתברר בשני הסיפורים שהקלה זו היא אשלייה: הבשורה בפי הרצים היא אמנם טובה באופן אובייקטיבי, אך היא רעה מאוד לדוד: בנו האהוב אבשלום מת במלחמה. כיוצא בכך בסיפורנו: ההקלה הבאה עם הידיעה כי יהוא מתקרב לעיר היא צודקת מבחינה אובייקטיבית, שכן יהוא אינו אויב, ובואו נועד למטרה חיובית מבחינתם של ישראל, אך ליורם מתבררת הידיעה הזאת כהרת אסון.
  6. המילה 'שָׁלוֹם' המשמשת בסצנה שבסיפורנו כ'מילה מנחה' (ראה בסעיף הבא) משמשת אף בסיפור על דוד כמילה חשובה:"שָׁלוֹם" קורא אחימעץ אל המלך בהגיעו אליו (פס' כח); "שָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם?" שואל דוד את אחימעץ (כט); "הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם?" הוא חוזר ושואל את הכושי.
חוקרי מקרא ישאלו כאן: מי נטל ממי? איזה סיפור קדם, ושימש דוגמה למאוחר ממנו? אנו איננו רואים טעם בשאלות אלו. נראה שהמונח הספרותי ההולם את שני הסיפורים הללו שהשווינו ביניהם הוא המונח 'סצנת דפוס', שבו השתמש פרופ' אורי אלטר בספרו 'אמנות הסיפור במקרא'.[7] סצנת דפוס, לעולם יש לה 'מושב בחיים': נטולה היא מהווי החיים ומאורחותיהם של האישים בתקופת המקרא, שהכירו היטב את המתח המשתרר בעיר כשהצופה מודיע בה על התקרבות גורם בלתי מזוהה אל העיר.[8]
 
6. שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם
 
הדגם הספרותי שעל פיו בנויה הסצנה שלנו – דגם 'שניים ושלושה', דווקא הוא מהווה מסגרת נאותה לשימוש באמצעי הסגנוני המוכר של 'המילה המנחה' כפי שנסביר להלן. סימנה המובהק של מילה מנחה ביחידה ספרותית מוגדרת הוא חזרתה שבע פעמים (או כפולה של שבע).
 
הסצנה שאנו עוסקים בה מהווה יחידה קטנה ומתוחמת היטב בתוך הסיפור הגדול על מרד יהוא.[9] והנה בתשעת הפסוקים של הסצנה הזאת (טז–כד) חוזרת המילה 'שָׁלוֹם' שבע פעמים. הנה רשימת הופעותיה:
  1. יז        וַיֹּאמֶר יְהוֹרָם: קַח רַכָּב וּשְׁלַח לִקְרָאתָם, וְיֹאמַר: הֲשָׁלוֹם?
  2. יח       וַיֵּלֶךְ רֹכֵב הַסּוּס לִקְרָאתוֹ וַיֹּאמֶר: כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ, הֲשָׁלוֹם?
  3.            וַיֹּאמֶר יֵהוּא: מַה לְּךָ וּלְשָׁלוֹם
  4. יט      וַיִּשְׁלַח רֹכֵב סוּס שֵׁנִי... וַיֹּאמֶר: כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ, שָׁלוֹם?
  5.            וַיֹּאמֶר יֵהוּא: מַה לְּךָ וּלְשָׁלוֹם
  6. כב      וַיְהִי כִּרְאוֹת יְהוֹרָם אֶת יֵהוּא וַיֹּאמֶר: הֲשָׁלוֹם יֵהוּא?
  7.            וַיֹּאמֶר: מָה הַשָּׁלוֹם, עַד זְנוּנֵי אִיזֶבֶל אִמְּךָ...
ארבע מהופעותיה של המילה המנחה באות בפיהם של יורם או באי כוחו (6,4,2,1), ואילו שלוש באות בפיו של יהוא (7,5,3). ההופעות בפי יורם או שלוחיו מופנות כולן אל יהוא,[10] וכולן באות בשאלה.[11] ההופעות בפי יהוא כולן משמשות תגובה על השאלה שהופנתה אליו, ונועדו לשלול את דברי השואלים.
 
נוכל להציב את הרשימה הקודמת בדרך שתמחיש את הדיאלוג המתקיים סביב המילה המנחה:
 
יורם ושלוחיו – שאילת שלום
יהוא – שלילת שלום
1. וּשְׁלַח... וְיֹאמַר: הֲשָׁלוֹם?
 
2. כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ: הֲשָׁלוֹם?
3. מַה לְּךָ וּלְשָׁלוֹם
4. כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ: שָׁלוֹם?
5. מַה לְּךָ וּלְשָׁלוֹם
6. וַיֹּאמֶר: הֲשָׁלוֹם יֵהוּא?
7. מָה הַשָּׁלוֹם עַד זְנוּנֵי אִיזֶבֶל אִמְּךָ...
 
 
ה'שלום' הנאמר כשאלה בפיהם של יורם ושלוחיו מביע חשש, חרדה, הנובעים מאי-הוודאות שגרר בואו של יהוא ליזרעאל; ה'שלום' הנאמר בפיו של יהוא מביע את ההפך משלום – את אי-ההתאמה של השלום לסיטואציה הנוכחית ולנושאים את המילה בפיהם – בין אם הם שלוחיו של יורם ("מַה לְּךָ וּלְשָׁלוֹם!") בין אם זהו יורם בעצמו ("מָה הַשָּׁלוֹם עַד זְנוּנֵי אִיזֶבֶל אִמְּךָ...").[12]
 
בולטת לעין החלוקה של צמדי המילה המנחה (השאלה והתשובה) בין שלושת האיברים של הדגם הספרותי: בכל איבר נשאל יהוא 'השלום', ועונה תשובה השוללת את השלום שבפי השואל. כיצד אפוא הגענו לשבע הופעות של המילה 'שלום' אם בכל איבר היא מופיעה פעמיים? התשובה היא שבאיבר הראשון מופיעה השאלה 'השלום' פעמיים: פעם בפי יורם המצווה מה על רוכב הסוס לומר לבאים, ופעם שנייה בפי הרוכב המקיים את ציוויו של יורם. באיבר השני כבר אין צורך לצטט את הציווי של יורם לשלוחו. הכתוב מסתפק במילים "וַיִּשְׁלַח רֹכֵב סוּס שֵׁנִי", והקורא משלים מדעתו שהלה נצטווה כמו הראשון.[13]
 
כך משמש הדגם הספרותי 'שניים ושלושה' מסגרת נאותה לשבע הופעותיה של המילה המנחה, מה שלא ניתן היה להיעשות כדוגמתו בדגם של 'שלושה וארבעה'.
 
ראוי לציין כי השאלה 'הֲשָׁלוֹם?' מופנית אל יהוא פעמיים נוספות במהלך הסיפור הגדול. בפעם הראשונה, לפני הסצנה שלנו, היא באה מפי חבריו של יהוא שרי החיל, לאחר יציאתו מן המפגש עם הנער הנביא:
יא      וְיֵהוּא יָצָא אֶל עַבְדֵי אֲדֹנָיו, וַיֹּאמֶר לוֹ: הֲשָׁלוֹם?
שאלה זו, כמו הדומות לה בסצנה שלנו, נובעת מאי-השקט ומאי-הוודאות הנגרמות מהופעת הנער הנביא לפתע במחנה הצבא, ומפגישתו הסודית עם יהוא שר הצבא. תשובתו (האמתית) של יהוא לחבריו, כי הנער הנביא משחו למלך בשם ה', משמעה: לא יהא שלום, אלא מרידה הכרוכה בשפיכות דמים. ועל מנת כן ממליכים שרי הצבא את יהוא בו במקום.
נמצא כי דו-שיח זה משמש הקדמה למה שיבוא בסצנה הבאה.
 
פעם נוספת באה השאלה 'הֲשָׁלוֹם' לאחר הסצנה שלנו, מפיה של איזבל המשקיפה על יהוא בעד החלון:
לא      וְיֵהוּא בָּא בַשָּׁעַר, וַתֹּאמֶר: הֲשָׁלוֹם זִמְרִי הֹרֵג אֲדֹנָיו?
על פירושם המדויק של דבריה אלו של איזבל נדון בעיון י להלן, אך כאן נוכל רק לרמוז כי אין כוונתה של איזבל ככוונת שאר השואלים את יהוא 'השלום', אלא ההפך מכך. תשובתו של יהוא ל'שאלה' זו אינה תשובה מילולית, ועל טעמו של דבר זה נדון באותו עיון. על כל פנים, גם דבריה של איזבל מצויים בזיקה לסצנה שלנו, אלא שזיקה זו, על דרך ההיפוך היא.
 
 

[1] בעיונינו עמדנו לא אחת על קיומו של דגם זה: ראה לדוגמה: 'עיונים בפרשות השבוע', סדרה ראשונה, פרשת בלק, סעיפים ג, ד ו-ח; 'פרקי אליהו' עמ' 473–484.
[2] להופעת הדגם 'שלושה וארבעה' בכל הסוגות הספרותיות הרווחות במקרא הקדיש י' זקוביץ את עבודת הדוקטור שלו שיצאה בשני כרכים (הוצאת מקור, ירושלים תשל"ט). בפרק המבוא, עמ' 36–37, סוקר זקוביץ את הופעת הדגם הנדיר יותר במקרא 'שניים-שלושה', ואת סיפורנו לא כלל בסקירתו. רוב הדוגמאות שהביא שם אינן שייכות לדגם הזה (הוא כלל שם את כל המקומות במקרא שבהם נזכר "היום השלישי", וראה את צידוקו לכך בהערה 182 שם, ואין דבריו נראים).
מתוך הסיפורים במקרא הביא זקוביץ שלוש דוגמאות בלבד, שלושתן מספר שמואל, שבהן מתוארת התרחשות החוזרת פעמיים ללא התקדמות, ואילו בפעם השלישית חלה התפנית:
(א)    "ניסיונותיו של דוד לשכנע את אוריה לרדת אל ביתו ושילוחו (– אל יואב, אל המלחמה) – שמ"ב י"א, ז–יג". (דוגמא זו אינה צודקת: המעיין יגלה שם שלושה ניסיונות של דוד לגרום לאוריה לרדת אל ביתו, ורק לאחר שנכשל בכל השלושה, שילחו ברביעית.)
(ב)    "אבשלום קורא פעמיים ליואב (– לשלוח אותו אל דוד לפייס בין האב לבנו) ומשזה לא בא – שורף את שדהו – שמ"ב י"ד, כט–לב".
(ג)    "פעמיים מפציר אחימעץ (– ביואב) כי יותן לו ללכת (– לבשר לדוד על הניצחון על אבשלום) ובשלישית הוא הולך – שמ"ב י"ח, יט–כג".
 
[3] אלו שתי הדוגמאות ב,ג שהביא זקוביץ (ראה הערה קודמת).
[4] הדחיפות בבקשתו של אחימעץ לרוץ באה לידי ביטוי בהתקצרות ההולכת וגוברת בדבריו ובדברי יואב: (1) בקשה – 10 מילים, סירוב – 18 (התחלת ריצת הכושי); (2) בקשה – 8, סירוב – 9; (3) בקשה – 3, הסכמה – 1.
תחושת הדחיפות נוצרת בדרך נוספת: בראש פסוק כג חסרות המילים "וַיֹּאמֶר אֲחִימַעַץ", האמורות להימצא שם מחמת התחלפות הדובר. כביכול הכתוב אינו מבזבז זמן על הצגת הדובר, ודבריו מוצגים כהתפרצות לדברי קודמו.
[5] בעיון המבוא השלישי לסדרה זו (עיון ג3 הערה 14) עמדנו על כך שאין דרכו של המקרא להיכנס לעולמן הפנימי של דמויותיו בחיווי מפורש, אלא הוא עושה זאת בדרכי עקיפין מתוחכמות. בסצנה הנידונה כאן קיימת דוגמה מופתית לכך: אין בה שום חיווי מפורש על המתיחות הפנימית העצומה שבה שרוי דוד, אך כל המתואר בה, הן במישור המעשים והן במישור הדיבורים, מהווה עדות למתיחות זו.
[6] אולם הבדל יש בין שני הסיפורים: בסיפורנו שולח יורם שני שליחים לברר מי המתקרב לעיר, ואילו בסיפור דוד אין המלך שולח שליחים, אלא מחכה לשני שליחים שנשלחו אליו לעיר. כשם שהיעלמותם של שני השליחים של יורם מגבירה את המתיחות, כך העובדה כי שני שליחים מתקרבים לדוד מגבירה את המתיחות – מדוע יש צורך בשני מבשרים?
[7] תל אביב תשמ"ח, פרק שלישי "סצנת דפוס במקרא וחשיבותה של קונוונציה", עמ' 61–77. אלטר מביא שם כמה דוגמאות ל'סצנת דפוס' במקרא, אך לא את הדוגמה שאנו מציינים כאן. אפשר שחזרתה של סצנת דפוס פעמיים בלבד אינה מספקת, אך ראה האמור בהערה הבאה. אפשר גם שהשוני הגדול בתוכנם של שני הסיפורים שאנו דנים בהם טשטש את המכנה המשותף המאחד ביניהם.
[8] אפשר להוסיף לשתי הסצנות הללו שהשווינו ביניהן סצנה שלישית, במל"ב ז' ט–טו: שלושת המצורעים שהיו מחוץ לשומרון גילו כי מחנה ארם ריק מבני אדם, אך מלא אוכל שיכול להציל את שומרון הרעבה. הם מביאים את הבשורה אל שער העיר. אמנם שם אין צופה, אלא רק שוער (דמות הנזכרת גם בסצנה שבספר שמואל), המקבל את בשורתם ומעבירה אל המלך. אף שם, בואם של אנשים אל שער העיר יוצר מתיחות והתלבטות, לא מחמת מיהותם של הבאים – הללו מוכרים כאנשי העיר, ואף לא מחמת השאלה מה בפיהם – דבריהם ברורים. ההתלבטות שם היא מה עומד מאחרי הדברים שבפיהם – האם בריחה אמיתית של הארמים או 'תרגיל' של הארמים שנועד לאפשר להם כיבוש מהיר של העיר. המלך הוא המעלה אפשרות זאת, ופתרונו, כמו בסיפורנו, הוא בשליחת 'שני רֶכֶב סוסים' שיבדקו את הדבר.
[9] גבולותיה של הסצנה נקבעים באמצעות שלושה פרמטרים: אופייה המיוחד כאירוע המתרחש מתוך תנועה מתמדת של הדמויות במרחב; נקודת התצפית העיקרית – זו של יורם ואנשיו; הדגם הספרותי – 'שניים ושלושה'.
[10] אף ההופעה הראשונה היא ציווי של יורם להפנות את שאלת 'השלום' אל יהוא.
[11] אף ה'שלום' בפיו של השליח השני היא שאלה, למרות חסרון ה"א השאלה. השווה לסצנה המקבילה בשמואל ב י"ח, כט בפניית דוד לאחימעץ:"שָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם", ואילו בפנייתו לכושי (שם פס' לב) "הֲשָׁלוֹם לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם", וברור ששתיהן שאלות.
[12] נראה שישנו הבדל בין שלילת השלום המופנית מפי יהוא לשלוחיו של יורם בשאלה הרטורית "מַה לְּךָ וּלְשָׁלוֹם" שפירושו: אין זה עניינך שיהיה שלום (ומשתמע מכך שאין בואו של יהוא לשלום), לשלילה הנאמרת ליורם עצמו "מָה הַשָּׁלוֹם" שפירושו כנראה 'לא השלום' ואין זה משפט שאלה. המילה 'מא' בערבית פירושה 'לא', ובמשמעות זו היא באה פעמים אחדות גם במקרא. כך התפרשה גם קריאת העם במל"א י"ב, טז "מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד / וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי". ראה 'פרקי נביאים בספר מלכים – ימי ירבעם' בסדרה 'פילוג הממלכה' בעיון ב7('מצעד האיוולת של רחבעם') הערה 28, ושם כמה מראי מקום לפסוקים שבהם 'מה' היא מילת שלילה. לפי פירושנו, דברי יהוא ליורם היו בגדר הכרזת מלחמה.
[13] ראה הערה 7 בסעיף 3 (בחלקו הראשון של עיון זה).

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)