מרד יהוא (מל"ב ט', א–י', ל)

  • הרב אלחנן סמט

 

י. יהוא הורג את איזבל (ט', ל-לז) (המשך)
 
ט', ל        וַיָּבוֹא יֵהוּא יִזְרְעֶאלָה
              וְאִיזֶבֶל שָׁמְעָה וַתָּשֶׂם בַּפּוּךְ עֵינֶיהָ
              וַתֵּיטֶב אֶת רֹאשָׁהּ וַתַּשְׁקֵף בְּעַד הַחַלּוֹן.
לא           וְיֵהוּא בָּא בַשָּׁעַר וַתֹּאמֶר:
              הֲשָׁלוֹם זִמְרִי הֹרֵג אֲדֹנָיו?!
לב           וַיִּשָּׂא פָנָיו אֶל הַחַלּוֹן וַיֹּאמֶר: מִי אִתִּי מִי?
              וַיַּשְׁקִיפוּ אֵלָיו שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה סָרִיסִים.
לג           וַיֹּאמֶר: שִׁמְטוּהָ!
              וַיִּשְׁמְטוּהָ וַיִּז מִדָּמָהּ אֶל הַקִּיר וְאֶל הַסּוּסִים
              וַיִּרְמְסֶנָּה.
לד           וַיָּבֹא וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ
              וַיֹּאמֶר: פִּקְדוּ נָא אֶת הָאֲרוּרָה הַזֹּאת וְקִבְרוּהָ
              כִּי בַת מֶלֶךְ הִיא.
לה           וַיֵּלְכוּ לְקָבְרָהּ
               וְלֹא מָצְאוּ בָהּ כִּי אִם הַגֻּלְגֹּלֶת וְהָרַגְלַיִם וְכַפּוֹת הַיָּדָיִם.
לו             וַיָּשֻׁבוּ וַיַּגִּידוּ לוֹ
               וַיֹּאמֶר: דְּבַר ה' הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר:
               בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים אֶת בְּשַׂר אִיזָבֶל.
לז            וְהָיְתָה נִבְלַת אִיזֶבֶל כְּדֹמֶן עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל
                       אֲשֶׁר לֹא יֹאמְרוּ זֹאת אִיזָבֶל.
 
4. הדרך שבה בחר יהוא להרוג את איזבל
 
בסעיף הקודם ציינו שיהוא לא השיב לאיזבל תשובה מילולית ל'שאילת השלום' הסרקסטית שבפיה, ועמדנו על טעם הדבר. ואף על פי כן, אין לחשוב שיהוא הבליג על הופעתה המלכותית והמתנשאת של איזבל הנשקפת אליו בחלון ועל דברי הלעג שבפיה. בסעיף הנוכחי נעמוד על כך שמעשיו של יהוא כנגד איזבל יש בהם תגובה הולמת להתגרותה המילולית.
 
כניסתו של יהוא לארמון ביזרעאל נועדה בראש ובראשונה לשם הריגתה של איזבל, כפי ההוראה שנאמרה לו בנבואת הנער הנביא:
 
ז         וְהִכִּיתָה אֶת בֵּית אַחְאָב אֲדֹנֶיךָ וְנִקַּמְתִּי דְּמֵי עֲבָדַי הַנְּבִיאִים וּדְמֵי כָּל עַבְדֵי ה' מִיַּד אִיזָבֶל.
... וְאֶת אִיזֶבֶל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל וְאֵין קֹבֵר
 
והנה בבוא יהוא אל הארמון, מקדמת איזבל את פניו כשהיא מזומנת אל מותה. כיצד יהרגנה? ביד יהוא עמדו כמה אפשרויות:
 
יהוא יכול היה לדרוך את קשתו ולירות חץ שיפגע באיזבל הניצבת בחלון, כשם שפגע ביורם בנה. אולם הריגה כזאת נוהגת במלחמה בין אויבים. יורם שבא לקראת יהוא במרכבתו – איש מלחמה הוא, ולפיכך הרגו יהוא ביריית חץ. אולם איזבל אינה עומדת מולו כאיש צבא.
 
יהוא יכול היה לרדת מסוסו ולעלות אל מקום עמידתה של איזבל בחלון, ושם להורגה בחרב. אפס לא תהיה תפארתו בדרך זו, שבה אישה תיפול בידיו, בידי שר צבא גיבור חיל. ואדרבה, תהא זו תפארת לאיזבל שנהרגה בידיו, ואין בכוונתו של יהוא להעניק לה כבוד זה.
 
יהוא בחר בדרך שלישית להרוג את איזבל, דרך שמהווה גם תגובה הולמת להופעתה לפניו.
 
יש לשים לב למקום שממנו בחרה איזבל להופיע לפני יהוא: היא משקיפה בעד החלון בקומה העליונה של ארמונה, ומעמדת גובה זאת היא שולחת אליו את חיצי לשונה, בעת שהוא בא בשער הארמון מתחתיה. בפער הגובה הזה שיצרה איזבל משתמש יהוא כדי להביאה אל מותה, באמצעות שמיטתה מן החלון אל רצפת הארמון. כך הופך יהוא את יתרון הגובה שבו בחרה איזבל, לאמצעי לגרימת מותה, כשהיא מתרסקת למרגלות פרסות סוסו.
 
הפרשי הגובה משמשים מוטיב חשוב בסצנה שאנו עומדים בה, והכתוב מדגיש אותם חזור והדגש: ראשית, בחירתה של איזבל בעמדת גובה שממנה השקיפה על יהוא "וַתַּשְׁקֵף בְּעַד הַחַלּוֹן, וְיֵהוּא בָּא בַשָּׁעַר" (פס' ל-לא); שנית, התבוננותו של יהוא כלפי מעלה בניסיון להפוך את עמדת הגובה שלה לסיבת מותה: "וַיִּשָּׂא פָנָיו אֶל הַחַלּוֹן, וַיֹּאמֶר מִי אִתִּי מִי?" (לב); שלישית, הירתמות הסריסים לשירותו: "וַיַּשְׁקִיפוּ אֵלָיו שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה סָרִיסִים" (שם); רביעית, הוראתו להם וביצועה: "שִׁמְטוּהָ, וַיִּשְׁמְטוּהָ" (לג).
 
עוד יש לשים לב שהשמטתה של איזבל לא נעשתה בידיו של יהוא. יהוא חיפש אנשים מתוך הארמון שישתפו עמו פעולה. לפיכך הוא שואל: "מִי אִתִּי מִי?". את שיתוף הפעולה של "שְׁנַיִם שְׁלֹשָׁה סָרִיסִים" יהוא לא השיג באיום (כשם שהוא עתיד לעשות בפנייתו אל הזקנים בשומרון ואל האומנים של בני אחאב שם בראש פרק י'). הסריסים המשרתים את איזבל נרתמו מרצונם החופשי למלא את פקודת יהוא כנגד גבירתם ולהרגה. ניתן ללמוד מכך שאיזבל לא הייתה גבירה נוחה לעבדיה, ובארמונה שררה שנאה כבושה לעריצותה. דבר זה ודאי היה ידוע ליהוא, ועל כן היה בטוח שכאשר יפנה את קריאתו למשרתים בקומה העליונה "מִי אִתִּי מִי?", קריאתו תיענה במהרה.
 
מה משמעות הדבר? סצנה קטנה זו נועדה להמחיש כי המרד כנגד בית אחאב איננו גחמה פרטית של שר צבא שהחליט לתפוס את השלטון באמצעות רצח פוליטי של המלך. יהוא אינו "זִמְרִי הֹרֵג אֲדֹנָיו" כפי שכינתה אותו איזבל. זמרי המליך עצמו על בסיס יזמה פרטית, לאחר שרצח את אלה בן בעשא על דעת עצמו, אך מאחוריו לא עמד העם: "וַיִּשְׁמַע הָעָם... לֵאמֹר: קָשַׁר זִמְרִי וְגַם הִכָּה אֶת הַמֶּלֶךְ, וַיַּמְלִכוּ כָל יִשְׂרָאֵל אֶת עָמְרִי שַׂר צָבָא עַל יִשְׂרָאֵל בַּיּוֹם הַהוּא" (מל"א ט"ז, טז). מרד יהוא, לעומת זאת, נישא על כנפי הסכמה כללית של אנשי הצבא, כפי שראינו בראשיתו של סיפורנו (בפסוקים יא–יג), ומבחינה זו יהוא דומה דווקא לעמרי מייסד שושלת בית אחאב וחותנה של איזבל. כמובן, יהוא הוא גם שליחה של הנבואה העומדת מאחורי מינויו ומעשיו. והנה בסצנה זו שאנו עומדים בה, מוכיח יהוא שהמרד כנגד בית אחאב זוכה לתמיכה גם בתוך ארמון המלוכה עצמו. בעת שאחזו הסריסים באיזבל ועמדו לשמטה אל רצפת הארמון, הבינה איזבל כי יהוא אינו כפי שראתה אותו, "זִמְרִי הֹרֵג אֲדֹנָיו", וכי המרד שהוא מוביל מבטא שנאה והתנגדות של חוגים רחבים כלפי בית אחאב ומייצגיו השונים, בהם היא עצמה.
 
וכך, זו שהשקיפה בהדר מלכותי מן החלון בקומה העליונה של הארמון, ושידרה עליונות ובוז למורד הבא בשערי הארמון מתחתיה, הושמטה ביד סריסיה שלה, ושכבה כעבור רגע כשגופתה מרוסקת בביזיון על רצפת הארמון למרגלות סוסיו, ודמה ניתז אל הקיר ואל הסוסים. ואם לא די בביזיון זה, מסתיימת פעולת הריגתה ברמיסת גופתה: "וַיִּרְמְסֶנָּה". התהפכו היוצרות, וכעת יהוא הוא המתנשא מעל איזבל, ופרסות סוסיו רומסות את גופתה כשהוא יושב על סוסו ומשקיף מלמעלה. זו הייתה נקמתו האכזרית של יהוא אשר השפיל ורמס את מי שניסתה, ואף הצליחה לשעה קלה, להשפילו ולהתנשא עליו.
 
5. "וַיָּבֹא וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ"
 
אחר שיהוא סיים את משימתו להרוג את איזבל נאמר עליו:
 
לד      וַיָּבֹא וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ
 
מה חשיבותו של פרט זה שהמקרא טורח לדווח עליו, וכיצד הוא מתקשר לעיקרה של העלילה?
 
כך כותב פרופ' אוריאל סימון בספרו 'סיפורי נביאים':[1]
 
כפי שמצינו במקרא שההימנעות מאכילה ושתייה ביום רעה באה להביע הזדהות עמוקה עם הנפגעים (שמ"ב א', יב; ג', לה), כך מצינו גם שהתעלמות קשוחה מצרת הזולת מתבטאת באכילה ושתייה מופגנת: אחי יוסף ישבו לאכול אחרי שזרקוהו לבור (בראשית ל"ז, כד-כה); המלך אחשורוש והמן ישבו לשתות, שעה שהעיר שושן נבוכה (אסתר ג', טו); ויהוא אכל ושתה מיד לאחר שרמס את איזבל בפרסות סוסיו.
 
ראוי לציין שבכל שלוש הדוגמאות שהביא סימון, 'ההתעלמות הקשוחה מצרת הזולת' המתבטאת בהפגנת אכילה ושתייה, נעשית על ידי מי שהביאו על אותו זולת את צרתו.[2] ואם כן, אין כאן רק 'התעלמות קשוחה' מצרת הזולת, אלא הפגנת שלמות פנימית חסרת עכבות וחסרת ייסורי מצפון מצד מביא הרעה ביחס למעשהו.
 
ועוד ראוי לציין, שבכל שלוש הדוגמאות הללו, 'צרת הזולת' הנידונה היא מוות. אלא שבשתי הדוגמאות הראשונות מדובר בגזר דין של מוות שיתרחש רק בעתיד (וכיוון שכך, אין זה גזר דין סופי), ואילו בדוגמה השלישית – במקרה שאנו דנים בו – מדובר במוות שכבר התרחש בידי זה האוכל ושותה.[3]
 
יהוא, בבואו אל הארמון וביושבו לאכול ולשתות, מפגין במעשה זה את שלמותו עם מה שעשה רגע אחד לפני כן: אין בו כל ייסורי מצפון על הריגתה של איזבל, ואף המיתה שברר לה – מיתה אכזרית ובזויה, אין בה כדי לקלקל את תיאבונו.
 
6. "פִּקְדוּ נָא אֶת הָאֲרוּרָה הַזֹּאת וְקִבְרוּהָ כִּי בַת מֶלֶךְ הִיא" – התמיהה ופתרונה
 
באמצע סעודתו המופגנת מתעשת יהוא ומורה לאנשיו (או שמא לאנשי הארמון?):
 
לד      וַיֹּאמֶר: פִּקְדוּ נָא אֶת הָאֲרוּרָה הַזֹּאת וְקִבְרוּהָ, כִּי בַת מֶלֶךְ הִיא.
 
נראה כי על אף מה שאמרנו בסוף הסעיף הקודם, קשתה האכילה והשתייה על יהוא, בזכרו את גופתה המרוטשת והרמוסה של איזבל, שאותה הניח מאחוריו בכניסה לארמון, והוא מבקש למנוע את חרפתה.
 
הוראתו של יהוא תמוהה היא: הרי היא נוגדת את הנבואה שנאמרה ליהוא בראש סיפורנו:
 
י         וְאֶת אִיזֶבֶל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל וְאֵין קֹבֵר
 
ואף בנבואת אליהו בכרם נבות, זו הנבואה שיהוא היה עד שמיעה לה (פס' כה–כו), והיא המשמשת מקור לנבואת הנער הנביא בסיפורנו, נאמר:
 
מל"א כ"א, כג                 וְגַם לְאִיזֶבֶל דִּבֶּר ה' לֵאמֹר:
הַכְּלָבִים יֹאכְלוּ אֶת אִיזֶבֶל בְּחֵל יִזְרְעֶאל
 
ואף יהוא עצמו, לאחר שנאמר לו שלא נותרו מאיזבל אלא כמה איברים בלבד, מצטט את נבואת אליהו הזאת (פס' לו):
 
לו       וַיֹּאמֶר: דְּבַר ה' הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר:
                           בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים אֶת בְּשַׂר אִיזָבֶל.
 
והרי קבורת איזבל יש בה כדי לסכל את הנבואות הללו על עונשה של איזבל. ובכן, כיצד הורה יהוא הוראה העומדת בניגוד לדבר ה'?[4]
 
אין זאת אלא שבשעת מעשה ומחמת הנסיבות שבהן היה נתון יהוא, נשכחה ממנו נבואה זו לשעה קלה, ועל כן ציווה מה שציווה. אולם כששבו והגידו לו שרוב גופתה של איזבל כבר נסחבה על ידי הכלבים ואין ניתן לקברה, שב יהוא ונזכר כי כך אכן נאמר על איזבל בנבואה.[5]
 
אולם מהו הדבר שגרם ליהוא לשכוח זמנית את הנבואה על איזבל? בנסיבות מעין אלה שבהן היה נתון יהוא, אין לתלות את שכחת הנבואה אך בחולשת הזיכרון. כאן חייבת להיות סיבה נפשית שמפניה נתעלמה ממנו הנבואה. או שמא ניתן לנסח זאת בדרך שונה: השפעתה של סיבה נפשית גברה אצל יהוא לרגע על תודעת הנבואה המלווה אותו.
 
ובכן, נדמה שיהוא עצמו מספק לנו את הסיבה הזאת, בנימוק שהוא נותן להוראתו: "...וְקִבְרוּהָ כִּי בַת מֶלֶךְ הִיא!". אולם מה פירושו של נימוק זה?
 
מפירושו של רד"ק, נראה שהוא התקשה בשאלה הבאה: אמנם איזבל היא בתו של אתבעל מלך צידון (מל"א ט"ז, לא). אולם היא הייתה גם אשת אחאב מלך ישראל ואמו של יורם מלך ישראל, ומדוע תולה יהוא את הוראתו לקבור אותה דווקא בהיותה בת מלך נוכרי?
 
והנה תשובתו:
 
ואף על פי שהייתה ממלכי אומות העולם (– בת מלך צידון), צריך לנהוג כבוד בכל נכבד באומתו מדרך המוסר.[6]
 
ולא תלה בכבוד בעלה – לפי שהיא גרמה מיתתו ואבדן מלכותו.
 
ברם האם סביר שההוראה 'לנהוג כבוד בכל נכבד באומתו' תצוץ בלבו של יהוא דווקע בשעה זו, עד כדי כך שתדחק מזכרונו את הנבואה?[7]
 
נראה לנו פירוש אחר מזה של רד"ק: הנימוק "כִּי בַת מֶלֶךְ הִיא" אין כוונתו שהיא בת מלך צידון דווקא. כינויו של אדם 'בן' (ובמקרה שלנו 'בת') אינו מכוון בהכרח להיבט המשפחתי. "בני הנביאים" אינם בניהם של אבות נביאים, אלא אנשים שיש להם שייכות לעולם הנבואה. איזבל היא 'בת מלך' במובן זה: היא אישה השייכת לעולמם של מלכים. היא עצמה, אף שאינה מלכה, מהווה 'אישיות מלכותית'.
 
ובכן, מה נתחדש לו ליהוא בשעה זו? וכי לא ידע כי איזבל היא 'גבירה', והיא חלק ממשפחת המלוכה בישראל? והרי אנו תרים אחר סיבה נפשית שנתחדשה בשעה זו, ואשר על כן השכיחה מיהוא לשעה קלה את דבר הנבואה אודות איזבל.
 
בסעיף 4 הסברנו כי הופעתה המתנשאת של איזבל לפני יהוא בבואו ליזרעאל ודבריה הסרקסטיים אליו פגעו בכבודו, וגררו אותו למאבק אישי כנגדה. באופן הריגתו את איזבל יהוא ביזה אותה כנקמה על פגיעתה בו. הריגת איזבל סיימה את העימות ביניהם בניצחון מוחץ של יהוא. היא השיבה לו את כבודו, והוא נכנס לארמון כמנצח לאכול ולשתות. כעת, לאחר שהכריע את המאבק בינו ובין יריבתו, נעורה בו הערכה ליריבה זו שעמדה מולו בהדר מלכות, מטופחת וגאה, כשהיא נשקפת מעליו בחלון, ונוהגת באיפוק מרשים רגע לפני מותה. כעת, כשאינו מאוים יותר מפניה, חש יהוא רצון לתת לאיזבל כבוד אחרון על עמידתה מולו, כמחווה של מנצח. על כן הוא מורה לאנשיו 'קברוה, כי בת מלך היא, וכבת מלך התייצבה בהדר מלכותי לפני מותה הקרב'.
 
המאבק האישי שיהוא נקלע אליו אל מול איזבל, סחף אותו מבחינה רגשית, והוביל את מהלכיו בכיוון אחר מזה שהורתה עליו הנבואה, וכך מצא עצמו יהוא נותן הוראה המנוגדת לדבר ה'.
 
והנה, דווקא שכחה זו ששכח השליח המובהק שנצטווה לקיים את הנבואה על בית אחאב ועל איזבל, היא שמוכיחה כי דבר ה' – אחור לא ישוב ריקם. דבר ה' מתקיים במציאות, גם כאשר בכורח הנסיבות המיוחדות שכח השליח למלאו. ובהתקיים דבר ה' נזכר השליח, ואף אנו קוראי הסיפור נזכרים כי:
 
לו       דְּבַר ה' הוּא, אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי...[8]
 

[1] ירושלים ורמת גן 1997, עמ' 243
[2] המלך והמן ישבו לשתות לאחר שילוח האגרות בדבר השמדת היהודים אל כל מדינות המלך:"הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ, וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה – וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה".
[3] בניגוד למעשהו של יהוא במקומנו, נאסרה אכילה ושתייה בהלכה זו: "כל בית דין שהרגו נפש, אסורין לאכול ולשתות כל אותו היום, הרי זה בכלל 'לֹא תֹאכְלוּ עַל הַדָּם'" (רמב"ם הלכות סנהדרין פרק י"ג הלכה ד על פי ברייתא במסכת סנהדרין סג ע"א).
לעומת זאת, במקרים יוצאי דופן מורה ההלכה לנהוג בדומה למנהגו של יהוא: "כל... האפיקורסין והמומרים והמוסרין... אין מתאבלין עליהן, אלא אחיהן ושאר קרוביהם לובשים לבנים... ואוכלים ושותים ושמחים, שהרי אבדו שונאיו של הקדוש ברוך הוא" (רמב"ם הלכות אבל פרק א הלכה י).
[4] לפלא הוא שהמפרשים הקדמונים לא שאלו שאלה זאת, ורק בפירושו של ר' שמואל לניאדו 'כלי יקר' מצאתי: "נראה לדקדק: מעיקרא, כשאמר 'וְקִבְרוּהָ' מאי סבר? והלוא 'דְּבַר ה' הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר: בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים אֶת בְּשַׂר אִיזָבֶל'" (פס' לו)". וראה האמור בהערה הבאה.
[5] בעל 'כלי יקר' אכן מעלה אפשרות זאת, אך דוחה אותה על הסף: "ודוחק לומר שמתחילה שכח (– יהוא) המשא הזה ודבר ה' אשר היה אל אליהו, ולכך אמר 'וְקִבְרוּהָ', כי לאו אדעתיה (– לא הייתה הנבואה בדעתו). אמנם כשהגידו לו שאכלוה הכלבים – ראה מעשה ונזכר הנבואה: 'ויאמר: דבר ה' הוא אשר דבר ביד עבדו אליהו...'". התשובה שנותן הפרשן בהמשך דבריו דחוקה אף יותר.
צודק בעל הכלי יקר באמרו כי "דוחק לומר שמתחילה שכח", שהרי יהוא עצמו הזכיר את נבואת אליהו בבואו אל יזרעאל, וגם נבואת הנער הנביא היא שדחפה אותו לפעול כפי שפעל עד הנה, ומדוע שכח לפתע רק את מה שנוגע לאיזבל בדברי שני הנביאים? תשובה זו יכולה להיאמר בכל זאת, אם יימצאו סיבות שבגללן שכח יהוא דווקא את הנבואה אודות איזבל, ובכך נדון למעלה בהמשך סעיף זה.
[6] 'מוסר' בלשון חכמי ימי הביינים אין פירושו 'אתיקה', אלא נימוס מקובל, דרך ארץ.
[7] פירושו של רד"ק, התולה את הכבוד שרוצה יהוא לתת לאיזבל במותה, דווקא בהיותה בת מלך צידון מעלה על הדעת את ההסבר הבא להוראתו: עלייתו הקרובה של יהוא אל כיסא המלוכה של ישראל, תעמיד את ממלכתו בפני מצב פוליטי אזורי חדש: שתי הממלכות השכנות לישראל, שהיו בנות בריתה, ממלכת צידון וממלכת יהודה, יהפכו מעתה לאויבות הממלכה. שהרי עלייתו של יהוא לשלטון הייתה כרוכה בהריגת בני משפחות המלוכה של שתי הממלכות הללו, שהתקשרו בקשרי נישואין עם משפחת בית אחאב. יהוא מודאג כבר בשעה זו מן ההתפתחות הפוליטית השלילית הזאת, ובהוראתו לקבור את איזבל "כִּי בַת מֶלֶךְ (צידון) הִיא", הוא מנסה לצמצם את נזק הריגתה ככל האפשר בשעה זו.
[8] על פי דרכו של עיוננו, ראוי להשוות את תיאור סופה של איזבל לזה של אחאב בעלה (מל"א כ"ב, לד-לח). צד שווה יש ביניהם, שברגעים האחרונים נהגו בכבוד מלכות, ואילו מותם או מה שבא לאחר מותם היה כרוך בניוול ובזלזול כדבר הנבואה. אחאב ברגעיו האחרונים, לאחר שנפצע במלחמת רמות גלעד, "הָיָה מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם, וַיָּמָת בָּעֶרֶב" (שם פס' לה), ובכך מנע מנוסת בהלה של חייליו. אמנם הוא זכה לקבורה מלכותית מכובדת בשומרון, אולם לאחר מותו שטף הרַכָּב את רכבו של אחאב שהיה מוצף בדמו על ברכת שומרון, "וַיָּלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמוֹ... כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֵּר. (שם, פס' לח).
אף איזבל ברגעיה האחרונים נהגה כמלכה, אך לאחר מותה אכלו הכלבים את בשרה, מלבד חלקי גופה הקשים, וזאת על פי "דְּבַר ה'... אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ" (פס' לו במקומנו).
אלא שבמסגרת השוואה זו קיים כמובן הבדל גדול: אחאב נהג כמלך בעניין חשוב וחיוני, שהצלת רבים מישראל הייתה תלוייה בו. לעומת זאת, איזבל נהגה כמלכה בהקשר שאין בו כל תועלת, מלבד לעצמה.