מרד יהוא (מל"ב ט', א – י', ל)

  • הרב אלחנן סמט

ב. מבוא – חלק שני:
גבולות הסיפור, חלקיו והדמויות הפועלות בו

 
בעיון מבוא זה נעסוק בסיפור השלם: נגדיר את גבולותיו, נעמוד על הפסקאות המרכיבות אותו ונמיין את הדמויות הפועלות בו על פי חשיבותן בסיפור. פעולות אלו מקדימות בדרך כלל את הניסיון לחשוף את מבנה הסיפור, ברם בעיון זה לא נחתור למטרה זו. מבנה הסיפור יידון לקראת סיום סדרת עיונים זו, כסיכום לעיון השיטתי בסיפור. וכשנגיע לכך בע"ה נוכל להתבסס על העבודה שנעשתה בעיון מבוא זה.

1. גבולות הסיפור

א. שני הפרקים שבהם כלול הסיפור

לכאורה אין כל קושי בקביעת גבולות סיפור מרד יהוא: המחלק לפרקים צדק בכך שקבע את פרקים ט'–י' כמסגרת הסיפור השלם. שני הפרקים הללו יחד עוסקים בדמותו של יהוא ובמעשיו: בראש פרק ט' מורה אלישע לתלמידו למשוח את יהוא למלך: "וּרְאֵה שָׁם יֵהוּא בֶן יְהוֹשָׁפָט בֶּן נִמְשִׁי..." (ב), ובחתימת פרק י' מובא סיכום שנות מלכותו של יהוא: "וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ יֵהוּא עַל יִשְׂרָאֵל..." (לו). הפסוקים שלפני פרק ט' עוסקים במלכי יהודה – יורם בן יהושפט ואחזיהו בנו,[1] ואף הפסוקים שאחרי פרק י' עוסקים בממלכת יהודה – בהתמלכותה של עתליה בירושלים.[2] אריכותו של סיפור מרד יהוא, גרמה לו למחלק הפרקים לחלק את הסיפור לשני פרקים, שאף הם ארוכים מן הממוצע, פרק ט' בן 37 פסוקים ופרק י' בן 36 פסוקים, ואולי נרמזת בחלוקה זו חלוקת הסיפור לשתי מחציות שוות.[3]
ובכן, במה שנוגע לפתיחת סיפור מרד יהוא, אין כל ספק כי אכן בראש פרק ט' נפתח הסיפור:
ט', א  וֶאֱלִישָׁע הַנָּבִיא קָרָא לְאַחַד מִבְּנֵי הַנְּבִיאִים וַיֹּאמֶר לוֹ חֲגֹר מָתְנֶיךָ...
מעשה זה של אלישע – השליחות שהוא מטיל על אחד מבני הנביאים, הוא הניצוץ שמבעיר את המרד המתואר להלן על פני כשבעים פסוקים. ממעשה זה משתלשלת העלילה לאורך הסיפור במהירות מפתיעה.
השאלה שיש להסתפק בה היא היכן מסתיים הסיפור.

ב. איתור רכיבי 'הפסקה הקבועה' המוקדשת ליהוא

ב'מבוא לסיפורי הנביאים בספר מלכים' (בסעיפים ב–ג) עמדנו על כך שלכל מלך בספר מלכים מוקדשת 'פסקה קבועה', המסכמת את תקופת מלכותו בקיצור על פי תבנית קבועה שיש בה ארבעה רכיבים, ואלו הם (הנוסח המופיע כאן הוא ביחס למלכי ישראל, וכמובן שישנם גיוונים קלים בכל הופעה של הפסקה הקבועה):
  1. סיכום כרונולוגי: בשנת (כך וכך) ל(פלוני) מֶלך יהודה, מָלך (פלוני בן פלוני) על ישראל בשומרון (כך וכך) שנים.
  2. הערכה דתית: ויעש הרע בעיני ה' וילך בחטאות ירבעם בן נבט אשר החטיא את ישראל.
עתה באים לעתים בקיצור נמרץ מאורעות עיקריים הקשורים לתקופת מלכותו של המלך הנידון בפסקה. לעתים מובאת כאן יחידה סיפורית שלמה או כמה יחידות כאלה.[4] לבסוף באים שני רכיביה האחרונים של הפסקה הקבועה:
  1. הפניה לפירוט המעשים: ויתר דברי (פלוני) וכל אשר עשה (לעתים בא כאן פירוט קצר של מעשיו) הלא הם כתובים על ספר דברי הימים למלכי ישראל.
  2. קבורה ויורש: וישכב (פלוני) עם אבותיו ויקברוהו בשומרון וימלוך (פלוני) בנו תחתיו.
'הפסקה הקבועה' לעולם אינה חלק מן הסיפור המובא בתוכה, אלא משמשת לו אך מסגרת עריכתית, ועל כן בשעה שניגשים לקבוע את גבולות הסיפור ולעסוק במבנהו, אין להכליל אותה בתוך גבולות הסיפור.
היכן נמצאת 'הפסקה הקבועה' ביחס ליהוא?
לשווא נחפש בראש הסיפור את רכיביה הראשונים של הפסקה הזאת. ובאמת, אין זה סביר לסכם את מלכותו של מי שבסיפור המובא בהמשך עוסק בניסיון לתפוס את המלוכה בתהליך ארוך ומורכב[5]. אין מקום להקדים לסיפור כזה את מספר שנות מלכותו ולסכם את תקופת כהונתו מבחינה דתית. האם לא היה זה מבלבל את הקורא להקדים לתיאור משיחת יהוא ברמות גלעד את המשפטים:
יהוא בן נמשי מָלך על ישראל בשומרון עשרים ושמונה שנה
ויעש הרע בעיני ה' לא סר מכל חטאות ירבעם...
הרי יהוא עדיין לא 'מָלך על ישראל', ורק הסיפור העומד לפנינו הוא שאמור לקבוע שיהוא אכן מלך על ישראל![6]
 
האם לאחר סיום סיפור מרד יהוא נוכל למצוא את רכיביה של הפסקה הקבועה ביחס ליהוא או חלק מהם? לשם בחינת דבר זה הבה נציג את תשעת הפסוקים החותמים את פרק י':
כח      וַיַּשְׁמֵד יֵהוּא אֶת הַבַּעַל מִיִּשְׂרָאֵל.
כט      רַק חֲטָאֵי יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל לֹא סָר יֵהוּא מֵאַחֲרֵיהֶם
          עֶגְלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בֵּית אֵל וַאֲשֶׁר בְּדָן.
ל         וַיֹּאמֶר ה' אֶל יֵהוּא יַעַן אֲשֶׁר הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי
          כְּכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי עָשִׂיתָ לְבֵית אַחְאָב
          בְּנֵי רְבִעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל.
לא      וְיֵהוּא לֹא שָׁמַר לָלֶכֶת בְּתוֹרַת ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל לְבָבוֹ
          לֹא סָר מֵעַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל.
לב      בַּיָּמִים הָהֵם הֵחֵל ה' לְקַצּוֹת בְּיִשְׂרָאֵל וַיַּכֵּם חֲזָאֵל בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל.
לג       מִן הַיַּרְדֵּן מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ אֵת כָּל אֶרֶץ הַגִּלְעָד הַגָּדִי וְהָראוּבֵנִי וְהַמְנַשִּׁי
          מֵעֲרֹעֵר אֲשֶׁר עַל נַחַל אַרְנֹן וְהַגִּלְעָד וְהַבָּשָׁן.
לד      וְיֶתֶר דִּבְרֵי יֵהוּא וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה וְכָל גְּבוּרָתוֹ
          הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל.
לה      וַיִּשְׁכַּב יֵהוּא עִם אֲבֹתָיו וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ בְּשֹׁמְרוֹן
          וַיִּמְלֹךְ יְהוֹאָחָז בְּנוֹ תַּחְתָּיו.
לו       וְהַיָּמִים אֲשֶׁר מָלַךְ יֵהוּא עַל יִשְׂרָאֵל
          עֶשְׂרִים וּשְׁמֹנֶה שָׁנָה בְּשֹׁמְרוֹן.
אין כל פקפוק בכך שפסוקים לד–לה הם שני רכיביה האחרונים של הפסקה הקבועה, רכיבים 3–4, הבאים בסיום קורותיו של כל מלך שסופר עליו בספרנו.
אף הפסוק הבא, פסוק לו, המציין את מספר שנות מלכותו של יהוא, שייך לפסקה הקבועה, לרכיב מספר 1 שבה, שמפני שלא הובא לפני סיפורנו, הושלם במקום זה.
ובכן ברור ששלושת הפסוקים החותמים את פרק י' אינם חלק מסיפור מרד יהוא. שמא ישנם פסוקים נוספים בחתימת פרק י' השייכים לפסקה הקבועה?
נראה כי גם פסוק ל"א שייך לפסקה זו:
לא      וְיֵהוּא לֹא שָׁמַר לָלֶכֶת בְּתוֹרַת ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּכָל לְבָבוֹ
          לֹא סָר מֵעַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל.
זהו רכיב מספר 2 בפסקה הקבועה, ובו ההערכה הדתית של המלך. הדבר ניכר בבירור מחציו השני של פסוק ל"א, שמופיע בסגנון דומה בפסקה הקבועה של כל מלכי ישראל, ויש שהוא מופיע ממש במילים אלו.[7] החצי הראשון של פסוק ל"א מחליף את המילים המופיעות בדרך כלל ביחס למלכי ישראל ברכיב זה "וַיַּעַשׂ (פלוני) הָרַע בְּעֵינֵי ה'". נראה כי מילים אלו אינן יכולות להיאמר על יהוא, שפסוקים אחדים לפני כן נאמר לו (פס' ל) "... הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי". לפיכך באה הביקורת על יהוא בנוסח מתון יותר.
אם פסוק ל"א שייך לפסקה הקבועה, ולא לסיפור מרד יהוא עצמו, מתעוררת השאלה, מהו מעמדם של שני הפסוקים הבאים אחריו לב–לג?
לב      בַּיָּמִים הָהֵם הֵחֵל ה' לְקַצּוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, וַיַּכֵּם חֲזָאֵל בְּכָל גְּבוּל יִשְׂרָאֵל.
לג       מִן הַיַּרְדֵּן מִזְרַח הַשֶּׁמֶשׁ...
ובכן, מסתבר שגם פסוקים אלו שייכים לפסקה הקבועה. זהו תיאור קצר של אירועים שאירעו בימיו של יהוא, וכמקובל בפסקה הקבועה הם משולבים בתוך רכיביה. תיאורים מעין אלה פותחים לעתים במילה 'בימיו' או 'בימי פלוני'.[8] והפתיחה במקומנו דומה לכך:"בַּיָּמִים הָהֵם".[9]
נמצא כי בששת הפסוקים החותמים את פרק י' מופיעים כל רכיבי הפסקה הקבועה ביחס לדברי ימי יהוא, אך הם אינם באים בסדר הקבוע:
פסוק לא
הערכה דתית
רכיב 2
פסוקים לב–לג
תיאור אירועים מימי יהוא בקצרה
תוספת בין הרכיבים
פסוק לד
הפניה לפירוט המעשים
רכיב 3
פסוק לה
קבורה ויורש
רכיב 4
פסוק לו[10]
סיכום כרונולוגי
רכיב 1
 

ג. שייכותם של פסוקים כט–ל לסיפורנו

מה באשר לפסוק כט, שהוא דומה מאוד לפסוק ל"א? האם נוכל לשייך אף אותו לפסקה הקבועה?
כט           רַק חֲטָאֵי יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל
          לֹא סָר יֵהוּא מֵאַחֲרֵיהֶם
          עֶגְלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בֵּית אֵל וַאֲשֶׁר בְּדָן.
בין כך ובין כך יש לשאול: מה פשר הכפילות בהערכה הדתית של יהוא?
נראה כי פסוק כט הוא חלק מסיפור מרד יהוא שלפניו, ואינו שייך לפסקה הקבועה המוסרת הערכה דתית מסכמת למלכות יהוא. תפקידו של פסוק כט מתברר מהפסוק הקודם לו, פסוק כח, ונראה שהוא בא לאזן אותו:
כח           וַיַּשְׁמֵד יֵהוּא אֶת הַבַּעַל מִיִּשְׂרָאֵל.
פסוק כח חותם את תיאור מעשיו של יהוא לביעור עבודת הבעל מישראל בפסוקים יח–כז. הקורא מתרשם מפסקה זו ומפסוק החתימה שלה שלה כי יהוא היה צדיק גמור, וכי לא היה כל פגם בסגנון עבודת ה' שלו. על כן מוסיף סיפורנו את פסוק כט כדי למנוע מעמנו טעות זו.[11]
ומה באשר לפסוק ל?
ל         וַיֹּאמֶר ה' אֶל יֵהוּא:
          יַעַן אֲשֶׁר הֱטִיבֹתָ לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינַי
          כְּכֹל אֲשֶׁר בִּלְבָבִי עָשִׂיתָ לְבֵית אַחְאָב
          בְּנֵי רְבִעִים יֵשְׁבוּ לְךָ עַל כִּסֵּא יִשְׂרָאֵל.
 
שמא יש לשייך את פסוק ל לפסקה הקבועה, לרכיב ההערכה הדתית של המלך, הנמשך גם לפסוק הבא?
 
שאלת שייכותו של פסוק ל חשובה מאוד: כאשר נגיע בסיום סדרת עיונים זו לדון בהערכת דמותו של יהוא על פי סיפורנו, נביא את דבריו של חוקר מקרא בן ימינו[12], הטוען שסיפורנו מגנה את מעשיו של יהוא בהשמדת בית אחאב. והרי פסוק ל עומד כנגד דעתו בצורה הבהירה ביותר!
כדי לענות על כך הוא מקדים בראש מאמרו דיון בתחומי הסיפור:
מהו היקף הסיפור? דומה שהוא משתרע מפרק ט', א עד י', כח. הפסוקים כט–לא הם מידי עורך ספר מלכים, כפי שאפשר ללמוד מן ההערכה הסכמטית של מעשי יהוא בפסוקים כט ו-לא. מתוך פסוק ל מסתבר שעורך ספר מלכים לא היה בודד בהערכתו החיובית את מעשי יהוא...[13] מסתבר אפוא שדעתו והערכתו של עורך הספר משוקעת בפסוקים שהוא הוסיף בסוף פרק י', ואילו בגוף הסיפור הוא לא שינה דבר.
תיחום זה מאפשר לאותו חוקר לנתח את מגמת הסיפור באופן בלתי תלוי בפסוקים כט–ל (שהם "מידי עורך ספר מלכים"), ולטעון שקיימת מחלוקת קיצונית בין הסיפור המקורי לבין 'תוספת העורך', הבאה 'בהערכה הסכמטית' שאנו מכנים אותה 'הפסקה הקבועה'.
לפנינו דוגמה מובהקת לחשיבות תיחומו של הסיפור במקרא: לעתים ההכרעה על שיוכו של פסוק בודד לסיפור עשויה לקבוע את דרך הניתוח וההבנה של הסיפור כולו!
 
ובכן הבה נשוב לשאלתנו: הייתכן שגם פסוק ל הוא חלק מן 'הפסקה הקבועה', ובו מתחיל רכיב ההערכה הדתית של המלך בפסקה הקבועה (או כפי שטען אותו חוקר, כבר בפסוק כט שקדם לו)?
התשובה לשאלה זו לדעתנו היא חד-משמעית: אופייה הסכמטי המוכר של הפסקה הקבועה אינו מאפשר לשייך את פסוק ל אליה. פסוק זה אינו כתוב בסגנון של סיכום, אלא כסיפור דברים: נביא מתייצב לפני יהוא, ומצטט את דבר ה' אליו בציטוט ישיר מפי ה', ודבר ה' הזה מבטיח ליהוא שכר על מעשיו שעשה לבית אחאב על פי רצון ה'. לא נוכל למצוא סגנון כזה בשום רכיב מקביל של הערכה דתית למלך ממלכי ישראל. אופייה של הפסקה הקבועה ברכיב זה הוא תמיד סיכומי ולא סיפורי.[14]
שייכותו של פסוק ל לסיפור מרד יהוא מתחייבת משיקול נוסף: דברי הנבואה הבאים בפסוק זה מתייחסים אל מעשיו של יהוא שתוארו בסיפור שלפני כן, והם נועדו לסכם את המעשים הללו, ובעצם את הסיפור כולו. ואילו אופיה של הפסקה הקבועה הוא כללי, ובמקרים רבים (ובהם גם במקרה שלנו) אין קשר בין המתואר בפסקה זו למסופר לפניה.
ונוסיף עוד שיקול אחרון, והוא שיקול ספרותי: סיפור מרד יהוא נפתח בהופעת נביא לפני יהוא, ובציווי הנביא על יהוא להכות את בית אחאב (ט', ו–י). סיומו של הסיפור הוא בהופעה נוספת של נביא לפני יהוא, ובאישור מעשיו, שעשאם כפי שנצטווה.[15] סיום מעין הפתיחה רווח מאוד בסיפור המקראי, והוא משמש כאחד האמצעים המובהקים לסימון גבולותיו.[16]
 
נוכל אם כן לסכם ולומר, שסיפור מרד יהוא נפתח בפרק ט' פסוק א ומסתיים בפרק י' פסוק ל, והוא בן 67 פסוקים.
 
(המשך העיון בשבוע הבא)
 
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אלחנן סמט, תשע"ח
עורכת: נחמה בן אדרת 
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
* * * * * * * *
*
**********************************************************
*
 
 
 
[1] יורם בן יהושפט – ח', טז–כד; אחזיהו בנו – ח', כה–כט. על הסיבות לקביעתן של שתי פסקאות אלו במקום הזה, ראה 'פרקי אלישע' בעיון 'דברי ימיהם של יורם מלך יהודה ושל אחזיהו בנו בתוך מחזור סיפורי אלישע', עמ' 614–618. בעיון ההוא נטען כי לפסקאות אלו ישנו תפקיד לשמש כמבוא לסיפור מרד יהוא, אך הן בוודאי אינן חלק מסיפור המרד.
[2] תיאור מעשיה של עתליה מובא בשלושת הפסוקים הראשונים של פרק י"א, והללו מהווים פתיחה לסיפור מרד יהוידע והמלכת יואש. גם כאן, ברור הקשר בין הסיפור הכלול בפרק י"א לסיפור מרד יהוא שלפניו. הרי כך נפתח פרק י"א: וַעֲתַלְיָה אֵם אֲחַזְיָהוּ רָאֲתָה כִּי מֵת בְּנָהּ...", והכוונה למות אחזיהו בראשיתו של מרד יהוא (ט', כז–כח). נמצא שמרד יהוא הוא שגרם להתמלכות עתליה, ובעקיפין גם למרד יהוידע שש שנים מאוחר יותר. אולם גם כאן ברור שמדובר בסיפור חדש, שבינו לבין קודמו קיימת זיקה של סיבה ותוצאה.
[3] לא סביר שלכך התכוון המחלק לפרקים, שכן מן הסתם הוא לא הכיר את הנורמה הספרותית של חציית הסיפור במקרא לשתי מחציות דומות באורכן. במקרים של סיפור ארוך במיוחד, נהג המחלק לחצותו באמצעו לשני פרקים באורך סביר, ואת החלוקה השתדל לעשות במקום שבו מתאים להפסיק את מהלך העלילה. במקרים אחדים קלעו שיקוליו אלו לחלוקה הספרותית למחציות. ראה לדוגמה את החלוקה שעשה בין פרק י"ח לפרק י"ט בספר בראשית.
[4] במבוא המוזכר למעלה, בסעיף ג, הבאנו דוגמה לחציצה של סיפור קצר בין שני חלקי הפסקה הקבועה, ודוגמה נוספת לחציצה של שישה סיפורים בין חלקיה.
[5] בדרך כלל המקרא אינו מספר סיפור של ממש על תפיסת מלוכה מיד בעליה, אלא רק מציין את עצם המעשה, וזאת הוא עושה במסגרת הפסקה הקבועה של המלך הקודם שמידיו ניטלה המלוכה. כך ניתן לפתוח פסקה חדשה בסגנון הרגיל ביחס למלך שתפס את המלוכה. לדוגמה: הקשר שקשר בעשא כנגד נדב מופיע בפסקה הקבועה המוקדשת לנדב (מל"א ט"ו, כז–ל): "וַיִּקְשֹׁר עָלָיו בַּעְשָׁא בֶן אֲחִיָּה... וַיְמִתֵהוּ בַעְשָׁא בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ תַּחְתָּיו", ואחר כך נפתחת פסקה חדשה ביחס לבעשא (שם לג) "בִּשְׁנַת שָׁלֹשׁ לְאָסָא מֶלֶךְ יְהוּדָה, מָלַךְ בַּעְשָׁא... בְּתִרְצָה עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע שָׁנָה". אולם במקרה שמובא סיפור ארוך על תפיסת מלוכה, אין אפשרות להכלילו בדברי ימי המלך הקודם. סיפור כזה הוא תמיד חלק מדברי ימיו של המלך תופס המלוכה, ועל כן אין ניתן להקדים לסיפור כזה את הפסקה הקבועה המסכמת את מלכותו.
[6] גם בפתיחת דברי ימיהם של שני מלכים נוספים חסרים הרכיבים הראשונים של 'הפסקה הקבועה' מאותו הטעם: שלמה (מל"א, א') וירבעם (מל"א י"ב). הסיבה לכך היא אותה סיבה שבמקומנו: הסיפור הראשון על כל אחד משני מלכים אלו מתאר את הדרך שבה הפך כל אחד מהם למלך, ולכן אין מקום להקדים לסיפורים אלו פסקאות המסכמות את ימי מלכותם.
לעומת זאת, את רכיביה האחרונים של הפסקה הקבועה והמסכמת נוכל למצוא אצל כל אחד משלושת המלכים הללו עם סיום הסיפורים על אודותם, ושם גם נשלם הפרט הנחוץ, הבא בדרך כלל ברכיב הראשון של הפסקה הקבועה, והוא מניין שנות מלכותו של המלך. אצל שלמה: מל"א י"א, מא–מג, ואצל ירבעם: מל"א י"ד, יט–כ. ביחס ליהוא ראה למעלה להלן.
 [7] לדוגמה, במל"ב י"ג, יא, בפסקה המוקדשת ליואש בן יהואחז נכדו של יהוא כתוב: "וַיַּעֲשֶׂה הָרַע בְּעֵינֵי ה', לֹא סָר מִכָּל חַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל".
[8] לדוגמה מל"א ט"ז, לד, לאחר השיפוט הדתי החמור של אחאב, "בְּיָמָיו בָּנָה חִיאֵל בֵּית הָאֱלִי אֶת יְרִיחֹה..."; מל"ב ט"ו, כח-כט: "וַיַּעַשׂ (-פקח) הָרַע בְּעֵינֵי ה'... בִּימֵי פֶּקַח מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בָּא תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר...".
[9] אף מקומם, לאחר פסוק ל"א, שאף הוא אינו חלק מהסיפור, אלא שייך לפסקה הקבועה, מוכיח את טענתנו. ואף הזמן המתואר בהם – "בַּיָּמִים הָהֵם" – בעיצומה של מלכות יהוא, חורג מגבולות הזמן של הסיפור, המתרכז אך במרד של יהוא ובימים הראשונים למלכותו.
[10] לו היינו נוטלים את פסוק לו ממקומו וקובעים אותו לפני פסוק לא, הייתה מתקבלת פסקה קבועה שלמה, על כל רכיביה ובסדר המקובל, והייחוד שלה היה רק בכך שהיא באה בסיום דברי ימיו של המלך, ולא בפתיחה.
[11] אין זה מן הנמנע שסיפורנו אימץ מטבע לשון האופיינית לרכיב ההערכה הדתית של מלכי ישראל כפי שהוא בא בפסקה הקבועה, ואף על פי כן מתייחד פסוק כט מפסוקי הערכה מסכמת דומים (וגם מפסוק ל"א) בכך שהוא מזכיר את עגלי הזהב בבית אל ובדן כהמחשה לחטאי ירבעם, אזכור שאינו אופייני לפסקה הקבועה.
[12] פרופ' בנימין אופנהיימר ז"ל 'משמעותו של סיפור יהוא', בתוך 'עז לדוד', ירושלים תשכ"ד, עמ' 291–311.
[13] כוונתו: הרי בפסוק זה מופיעה נבואה הנאמרת ליהוא מפי נביא, ואם כן היה נביא שתמך במעשיו כנגד בית אחאב (או כמה נביאים), ודעתו של 'העורך' מצטרפת לדעת נביאים שהתייחסו בחיוב למעשיו של יהוא.
[14] שונה הדבר אם פסוק כמו פסוק ל היה מופיע בין שני חלקיה של הפסקה הקבועה ולא כחלק מרכיב ההערכה הדתית, כפי שהוא נתון בין פסוק כט לפסוק ל"א. בין הרכיבים יש מקום לסיפור דברים קצר, ואף להופעת נביא (ראה מל"א ט"ו, לג – ט"ז, ו).
מוזר הדבר שאופנהיימר תולה את שייכות פסוק ל לעורך, דווקא מחמת "ההערכה הסכמטית של מעשי יהוא בפסוקים כט ו-לא". אמנם בשני פסוקים אלו מופיע הסגנון הסכמטי המוכר, אך דווקא משום כך מתבלט הסגנון השונה בעליל של פסוק ל שביניהם. אופנהיימר גם לא שאל עצמו מה טעם החזרה על אותה הערכה דתית של יהוא בשני פסוקים קרובים החוזרים על עצמם. גם דבר מעין זה לא מצאנו במקום אחר. אולם כפי שכתבנו למעלה, פסוק כט אינו שייך לפסקה הקבועה, ואין מטרתו לסכם את הערכתו הדתית של יהוא, אלא להוות משקל נגד לפסוק כח שלפניו. ואכן ניכרת בפסוק זה החריגה מהנוסחה הסכמטית, בהזכרת עגלי הזהב בבית אל ובדן.
[15] ועל כן פירשו חז"ל ומפרשינו הראשונים שהנביא המופיע בסיום הסיפור הוא "הנער הנביא" שהופיע בתחילתו. בין הפתיחה לסיום נעדרת כל פעילות נבואית.
[16] ראה 'עיונים בפרשות השבוע', סדרה שנייה, פרשת לך לך, עמ' 40 מעל הערה 5.