דברים | משה: מוכיח ולא היסטוריון

מאת הרב משה צדוק (מחזור ו')

בפרשתנו ניצב משה באחרית ימיו "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חודש באחד לחדש דבר משה אל כל ישראל..." (דברים א,ג) כלומר, מדובר כאן על ל"ו יום קודם מיתתו (חזקוני על אתר).

חלפו כארבעים שנה מאז זכה להגשמת המשימה הראשונה - היציאה ממצרים, ומאז קבלת התורה זכה להעמיק ולהנחיל לעם ישראל את לימוד התורה, אולם למשימה הנכספת "אעלה אתכם מעני מצרים אל ארץ הכנעני והחתי והאמורי והפריזי והחוי והיבוסי אל ארץ זבת חלב ודבש" (שמות ג, יז) לא זכה משה ועמו לא זכו כל יוצאי מצרים. וכעת נצבים בניהם בפני הכניסה לארץ ושרביט הניצוח יעבור לידיו של יהושע.

משה העומד בפני פרידה מעם ישראל נצב בפני דילמה קשה: מה לומר לעם? כיצד לסכם תקופה של ארבעים שנה בזמן כה מועט? מה לומר ל"דור הבנים" על מנת שיזכו להכנס לארץ ולהתיישב בה?

משה כמנחיל התורה בוחר שעיקר דבריו יסבו אודות מצוות התורה "הואיל משה באר את התורה הזאת..." (דברים א, ה) שהרי שמירתה וקיומה הוא המפתח לכניסה "שמע אל החוקים ואל המשפטים אשר אנוכי מלמד אתכם לעשות למען תחיו ובאתם וירשתם את הארץ..." (שם ד, א) ואין הולם יותר לפתוח את ביאור התורה מאשר במעמד הר סני - עשרת הדברות (שם פרק ה) אלא שיש להקדים בדברי פתיחה ורקע, כלשונו של הרמב"ן בהקדמתו לפירוש ספר דברים:

"...וטרם שיתחיל בביאור התורה התחיל להוכיחם ולהזכיר להם עוונותיהם כמה ימרוהו במדבר, וכמה התנהג עמהם הקב"ה במידת הרחמים, וזה להודיע חסדיו עמהם, ועוד שיוכחו בדבריו שלא יחזרו לקלקולם פן יספו בכל חטאתם, ולחזק לבם בהודיעו אותם כי במידת רחמים יתנהג עמהם לעולם, שלא יאמר אדם לא יוכל לרשת את הארץ, כי אין אדם אשר לא יחטא, ומיד תהיה מדת הדין מתוחה כנגדו ונאבד. ולכן הודיעם משה רבינו כי הקב"ה רחמן מלא רחמים, כי הסליחה והמחילה ממנו יתברך סיוע ועזר לבני אדם בעבודתו..."

כלומר מצד אחד עדוד ותמיכה ומאידך אזהרה ואיום, וממשיך הרמב"ן ואומר: "...ונמשכו דברי הפתיחה הזאת עד שהשלים בהם בפסוק 'ושמרת את חוקיו ואת מצוותיו אשר אנוכי מצווך היום אשר ייטב לך ולבניך אחריך ולמען תאריך ימים על האדמה אשר ה' אלוקיך נותן לך כל הימים' (שם ד, מ) אז קרא משה אל כל ישראל אשר היו לפניו ואמר, שמע ישראל את החוקים והתחיל בביאור התורה עשרת הדברות..."

דברי פתיחה ותוכחה אלו הינם משימה קשה. מי לנו מתאים יותר לשאת אותם ממשה? כדברי המדרש: "ראויות התוכחות לומר מפי בלעם והברכות מפי משה... אמר הקב"ה יוכיחן משה ויברכן בלעם ששונאן..." (דברים רבה א, ד).

הפתיחה עליה מדבר הרמב"ן ארוכה למדי: כמאה ארבעים ושבעה פסוקים. ואם נתבונן בהם נראה כיצד ארוגים ושזורים כמלאכת מחשבת. רד"צ הופמן בפירושו לספר דברים הטיב לבטא רעיון זה . הוא רואה בדברי פתיחה אלו את נאומו הראשון של משה שבתוכו מתבאר היסוד ההסטורי יחד עם דברי תוכחה הקשורים אליו. ואלו דבריו:

"לפני הנאום יש כותרת (א, א-ה). הנאום הראשון מתחלק לשני חלקים. החלק הראשון, ההיסטורי, אפשר לחלקו שוב לשני סיפורים. הסיפור הראשון מוסר על המסע המלחמתי הראשון של ישראל לשם כיבוש הארץ היעודה, שנסתיים במפלה והביא עמו בהכרח נסיגת העם לאחוריו (א, ו-מו). פרק ב פסוק א משמש מעבר אל הסיפור השני. הסיפור השני מספר על המסע המלחמתי המוצלח שהתחילו בו רק לאחרונה, ועל הנצחונות שנחלו כבר, הנותנים ערובה לסיום מוצלח של כיבוש הארץ על ידי יהושע, שנתמנה למנהיג במקומו של משה רבינו (ב, ב-ג, כט). יש לציין ששני הסיפורים דומים זה לזה בהתחלה ובסוף. הסיפור הראשון מתחיל במילים: ה' אלקינו דבר אלינו וגו' רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם (א, ו-ז); כעין זה מתחיל גם הסיפור השני: ויאמר ה' אלי לאמר רב לכם סב את ההר הזה פנו לכם צפונה (ב, ב-ג). כמו כן מתאים סיום הסיפור הראשון ותשבו בקדש וגו' (א, מו) אל ונשב בגיא וגו' (ג, כט) שהוא סיום הסיפור השני.

בשני הסיפורים המחיש משה רבינו לפני העם את הברכה והקללה. הוא הראה להם כיצד גרמה המרידה בה' למפלה ומסעי נדודים במדבר, וכיצד הביאו התשובה אל ה' וההליכה בדרכיו אושר ונצחון, ומבטיחים אותם גם בעתיד. על כן מוסיף משה רבינו אל שני המאורעות ההיסטוריים הללו של ישראל את דברי-התוכחה שלו (ד, א-מ), אשר בהם הוא מזהיר את העם להשאר נאמן לה' ולתורתו, לא לעבוד אלהים אחרים, כדי שלא יאבדו ויגורשו מן הארץ. - נמצא שהנאום הראשון יש בו שלשה קטעים, השוים כמעט זה לזה בכמותם. הקטע הראשון (א, ו-מו) מתאר בצורה היסטורית, כיצד הביאה המרידה והמרת פי ה', אסון על העם. הקטע השני (ב, ב-ד, כט) מספר, כיצד הנחיל ה' לדור הבא, שנשמר מחטאי אבותיו, את התחלת מסע הנצחון שלו. הקטע השלישי (ד, א-מ) הפותח במילים ועתה ישראל (ד, א) מסיק את המסקנה מתוך שני הסיפורים ההיסטוריים, דהיינו שאין ישראל יכול להצליח אלא אם כן הוא שומע בקול ה'."

עד כה התיחסתי למבנה. אך ביחס לתוכן, הדברים נראים תמוהים כפי שמבטא זאת האברבנאל:

"אם היתה כוונת משה רבינו להוכיחם על עוונותיהם, יקשה מאד, למה לא התחיל ממעשה העגל, שהיה החטא הראשון, וכי נגע עד הנפש? ואין לומר ששכחו [את החטא הזה], כי הנה בפרשת עקב (במדבר פרק ט) הביאו והאריך בסיפורו. ואם כן יקשה, למה הביא ראשונה חטא המרגלים שהיה אחרון בזמן, ובאחרונה הביא חטא העגל שהיה החטא הראשון? גם חטא המתאוננים רע "ותבער בם אש ה'" (שם יא, א) וחטא המתאוים בקברות התאוה (שם שם, לד), ששניהם קדמו לעניין המרגלים, יקשה למה לא הזכירם כאן והביאם בפרשת עקב (דברים ט, כב)? ובאו - אם כן - העוונות בלי סידור!

ואם תאמר שלא באו לתכלית התוכחה, אלא בדרך סיפור מה שקרה, כדברי הימים אשר למלכים, יקשה גם כן, למה לא נזכרו הדברים כפי זמנם וכפי מה שקרו, הראשון - ראשון והאחרון - אחרון?"

נראה איפוא שהפתרון לשאלה זו נעוץ בעובדה שמשה הינו מוכיח, ולא היסטוריון, ובגין עובדה זו הוא יכול להיות סלקטיבי בהצגת העובדות, ואף אין הוא מחויב לכרונולוגיה. הוא משתמש בעובדות כחומר ביד היוצר וכדרכו של יוצר הוא מעבד את החומר בהתאם לתכניותיו ולמגמותיו. מתוך כך ברור מדוע משה פותח את דבריו בחטא המרגלים אף שקדמו לו חטאים אחרים, והקשה שבהם חטא העגל, כי חטא זה הוא שגרם לדור יוצאי מצרים שלא יבואו לא"י.

הסיטואציה שבה עמד דור יוצאי מצרים ערב חטא המרגלים דומה לסיטואציה שבה עומדים היום דור הבנים. בשני המצבים הם עומדים בפתחה של א"י וכבר נתנה הפקודה: "ראה נתן ה' אלוקיך לפניך את הארץ עלה רש...אל תירא ואל תחת!" אלא שהוחמצה השעה בעקבות חטא המרגלים. וגם כאן עומדים הבנים בפני סיטואציה דומה - האם ההבטחה תתממש או תיחמץ? ומשה הרועה המסור עומד בפתח, מזכיר את הכשלונות, ומעודד לבל יחטיאו את המטרה.

מקומה של פרשת המרגלים בפתיחת דבריו של משה מובנת מאוד. אך מה מקומה של הפרשה המופיעה בראש דבריו של משה "ואומר אלכם בעת ההוא לאמר לא אוכל לבדי שאת אתכם... הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם... ואצווה את שופטיכם בעת ההוא..." (שם א, ט-יט). משה חוזר בקטע על פרשת מנוי שופטים ודיינים המופיעה בפרשת יתרו. מהי מגמתו של משה באיזכור פרשה זו? כיצד פרשה זו משתלבת במהלך הכולל?

נראה אפוא שאיזכור פרשה זו בא כדי לחדד ולהמחיש לעם את ההכנות שעשה משה לכניסה לארץ ישראל מול ההכנות של העם. משה סבור שההכנה הרצויה, הנחוצה והאידאלית לכניסה לא"י הינה הכנת התשתית למערכת המשפטית. ולאחר הכנה זו ניתן להכנס לא"י, אלא שהעם סבר שיש להתכונן לכניסה לא"י בדרך שונה - "ותקרבון אלי כולכם עם חכמיכם וראשיכם ובקשתם מרגלים ונתקלקל הענין" (רמב"ן א, ט).

אם כן ישנה כאן השוואה בין שתי הכנות, שני דרכים המובילים לכוונים שונים.

יוצא איפוא שאיזכור פרשת מינוי שופטים ודיינים בראש דבריו של משה מגמתה לחדד ולהדגיש את חטא העם בפרשת המרגלים, חטא שתוצאותיו "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא". (במדבר יד, א) ועל כך אומרת הגמרא: "אמר ר' יוחנן אותה לילה תשעה באב היה אמר להם הקב"ה אתם בכיתם בכיה של חינם ואני קובע לכם בכיה לדורות..."(תענית כט.)

יהי רצון שנזכה לסיומה של הבכיה לדורות ובבנין ירושלים ננוחם.