משה רבינו, רבי עקיבא והתגים

  • הרב ברוך וינטרוב
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

מנחות דף כט – משה רבינו, רבי עקיבא והתגים

בדף של היום אנו מוצאים את אחת מן האגדתות המוכרות והמופלאות ביותר שבש"ס. כהקדמה לדיני תגים, מביאה הגמרא את המשא ומתן של משה עם הקב"ה, עת עלה ומצאו כשהוא קושר כתרים לאותיות, כלומר, עושה מיני סימנים באותיות, כעין התגים, או כעין צורתה המיוחדת של האות 'חית'.

ניעזר בפירושו של המהרש"א:

"ענין קשר נאמר שעושה אותו להזכיר בו דבר מה כדי שלא תשתכח כמ"ש לענין ציצית למען תזכרו וגו' ולזה אלו קשרי אותיות... ומשה חשב דאין דעת האנושי מגיע להבין כוונתה וע"כ אמר מי מעכב כו' כיון דאין אלו קשרי אותיות צורך לדעת אנושי שאין עומד עליהן מקוצר שכלו מי מעכב כו' דלעצמך ודאי אין צורך בהן כי מי מעכב על ידך מלזוכרן בלא עשיית קשר."

הכתרים המקושרים באותיות מרמזים ומזכירים עניינים הלכתיים או מחשבתיים. שאלתו של משה רבינו היא, מדוע יש צורך לתזכורת? והלא אלו שאינם יודעים, לא יוכלו להיעזר בה. ומי שכבר יודע, הלא הוא הקב"ה, אינו נצרך לתזכורות!

תשובתו של הקב"ה היא, שבסוף כמה דורות עתיד לעמוד רבי עקיבא, אשר יהיה בכוחו לדרוש את התגים, ולהוציא מהם תילי תילים של הלכות. משה רבינו אינו מבין כיצד ניתן ללמוד מן התגים, ועל כן הוא מבקש מן הקב"ה – רבונו של עולם, הראהו לי.

כפי שהאגדה ממשיכה ומספרת, משה רבינו אמם חזה ברבי עקיבא כשהוא דורש כתרי אותיות, אך לא היה מסוגל להבין את דבריו. דעתו נתיישבה, רק מששמע כי רבי עקיבא תולה את מקור הדין ב'הלכה למשה מסיני'. אמירה זו גילתה למשה, כי על אף פרשנותו הרחבה והמרחיבה של רבי עקיבא, הגרעין הינו אותו גרעין שנמסר במתן תורה, גרעין המצמיח שורשים, ענפים ופירות.

גדולתו של רבי עקיבא, אם כן, הייתה ביכולתו לדרוש את התגים הנמצאים בין השורות, בכוחו לראות את הרמזים והתזכורות לדברים שכלל אינם נמצאים בתוכן המילולי. בתורה ישנו מספר סופי של אותיות ותיבות, אך באמצעות השימוש בקריאת התגים, המסמלים את הכח לדרוש את הנמצא מאחרי הקלעים, נעשה אותו גוף סופי של אותיות למקור אין סופי להלכה ומחשבה.

לאור זאת תובן גם ההדגשה המיוחדת על סופו של רבי עקיבא. האגדה אינה מתייחסת לעובדה כי בשרו נסרק במסרקות של ברזל, כי אם לכך ששקלו את בשרו במקולין. מקולין הינם בתי ממכר לבשר, ופירוש הדבר שבשרו של רבי עקיבא נמכר בחנויות לבשר, והיה נשקל במשקל על מנת לדעת את מחירו. כמובן, זהו בזיון נורא לאדם באשר הוא. אך במקרה שלנו מדובר גם בניגוד הגמור לכל מה שנאמר לעיל – כל גדולתו של רבי עקיבא הייתה ביכולתו לרומם את הסופי אל האין-סוף; סופו היה ששווי בשרו נמדד על פי מספר הקילוגרמים שבו. הרי זה ניגוד משווע למידה כנגד מידה, ועל כך זעק משה "זו תורה וזו שכרה?"

תשובתו של הקב"ה מלמדת על גבול יכולתו של האדם לדרוש ולחפש משמעות. התגים הינם נתינת הרשות מצד הקב"ה לבוא ולדרוש; אך בסופו של דבר נתבע האדם להכניע את רוחו החפשית והיוצרת למרותו של הקב"ה ולמחשבתו שלו – 'שתוק, כך עלה במחשבה לפני'.

(עיון זה מבוסס, בחלקו הגדול, על שיעור אותו שמעתי מפי הרב עזרא ביק על אגדתא זו)

הרב ברוך וינטרוב