משיב הרוח ומוריד הגשם (תהילים ס`ה)

  • הרב עדיאל זימרן

משיב הרוח ומוריד הגשם (תהילים ס"ה)

מזמור ס"ה בתהילים הוא מזמור שעניינו הודיה לה' על הטוב שגמל עם העולם. הפרק בנוי משלושה רבדים המבססים זה את זה. ננסה לעיין בכל רובד בפני עצמו, ולבנות את הקומות זו על גבי זו.

החלק הראשון של הפרק - פסוקים א-ה - מבטא את הכרת האדם בכך שהטוב שבעולם מגיע מאת ה':

"לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד שִׁיר: לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה אֱ-לוֹהִים בְּצִיּוֹן וּלְךָ יְשֻׁלַּם נֶדֶר: שֹׁמֵעַ תְּפִלָּה עָדֶיךָ כָּל בָּשָׂר יָבֹאוּ: דִּבְרֵי עֲוֹנֹת גָּבְרוּ מֶנִּי פְּשָׁעֵינוּ אַתָּה תְכַפְּרֵם: אַשְׁרֵי תִּבְחַר וּתְקָרֵב יִשְׁכֹּן חֲצֵרֶיךָ נִשְׂבְּעָה בְּטוּב בֵּיתֶךָ קְדֹשׁ הֵיכָלֶךָ".

בעקבות ההכרה בה' כשליט בעולם, נובעת מצד אחד הכרת הטוב וההודיה ומצד שני רצון לשהות בקרבת ה' באופן מתמיד. הרצון להתקרב מלווה באכזבה כתוצאה מהמרחק המתמיד בינינו לבין ה', הנובע מחטאינו בהיותינו בני אדם. הכרה ראשונית זו מתפרטת בחלק השני של הפרק (פסוקים ו-ט):

"נוֹרָאוֹת בְּצֶדֶק תַּעֲנֵנוּ אֱ-לוֹהֵי יִשְׁעֵנוּ מִבְטָח כָּל קַצְוֵי אֶרֶץ וְיָם רְחֹקִים: מֵכִין הָרִים בְּכֹחוֹ נֶאְזָר בִּגְבוּרָה: מַשְׁבִּיחַ שְׁאוֹן יַמִּים שְׁאוֹן גַּלֵּיהֶם וַהֲמוֹן לְאֻמִּים: וַיִּירְאוּ יֹשְׁבֵי קְצָוֹת מֵאוֹתֹתֶיךָ מוֹצָאֵי בֹקֶר וָעֶרֶב תַּרְנִין".

בעקבות הכרת האדם בה' כשליט והפניית התודה אליו, מכיר האדם בביטויי שלטון ה' בעולם - בגורמי הטבע. העובדה שהאדם מכיר בכך שהקב"ה הוא המפעיל את גורמי הטבע הסובבים אותו, יש בה משום חידוש: לא רק שאין הוא עובד אותם כאלוהי העולם, אלא הוא מבין שהם קשורים בפעולת ה' בעולם. מכאן, החלק השלישי של הפרק - פסוקים י-יד - מפרט אחד מגורמי הטבע הנשלט ע"י ה':

"פָּקַדְתָּ הָאָרֶץ וַתְּשֹׁקְקֶהָ רַבַּת תַּעְשְׁרֶנָּה פֶּלֶג אֱ-לוֹהִים מָלֵא מָיִם תָּכִין דְּגָנָם כִּי כֵן תְּכִינֶהָ: תְּלָמֶיהָ רַוֵּה נַחֵת גְּדוּדֶיהָ בִּרְבִיבִים תְּמֹגְגֶנָּה צִמְחָהּ תְּבָרֵךְ: עִטַּרְתָּ שְׁנַת טוֹבָתֶךָ וּמַעְגָּלֶיךָ יִרְעֲפוּן דָּשֶׁן: יִרְעֲפוּ נְאוֹת מִדְבָּר וְגִיל גְּבָעוֹת תַּחְגֹּרְנָה: לָבְשׁוּ כָרִים הַצֹּאן וַעֲמָקִים יַעַטְפוּ בָר יִתְרוֹעֲעוּ אַף יָשִׁירוּ".

בפסקה זו, העוסקת בגשם, קיים רובד נוסף על פני הפסקה הקודמת. ההכרה בטבע כחלק מניהול ה' את העולם מאפשרת לאדם לעבוד את ה' דרך ההתבוננות בטבע, וכן להכיר בכוחותיו וברמזיו אל האדם דרך הטבע. הגשם הוא אחת הדוגמאות המובהקות לתקשורת שבין ה' לאדם דרך הטבע: היהודי יודע כי אין בשנה ברוכה או גשומה כורח הטבע או השפעה של גורמי שמים לבדם, אלא ביטוי והערכה לפעולתנו האנושית כאן בעולם. הדבר בא באופן ברור לידי ביטוי בדברים י"א: "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". העובדה שה' דורש את הארץ תמיד מאפשרת את התנאי שבין הקב"ה והאדם - אם נשמע בקול ה' יהיה מטר, ואם לא נשמע לא יהיה מטר.

מזמור ס"ה, אם כן, בנוי קומה על גבי קומה. ראשיתו - ההכרה בשלטון ה' בעולם, אח"כ - ההבנה כי כל גורמי הטבע נכללים בשלטונו, ולבסוף - ההבנה כיצד מתנהלים גורמי הטבע ומהי ההשפעה של מעשינו עליהם. הבקשה לשנה גשומה, המופיעה בפסקה האחרונה שבפרק, מתבססת על ראשית הפרק, על ההכרה בכך שגורמי הטבע נשלטים ע"י הקב"ה ועל הרצון להיות תמיד בקרבת ה'. כאשר אנו מבקשים שנה ברוכה, אנו יודעים שהדבר תלוי גם בנו ובמעשינו, ומתפללים לשנה שבה נקיים את המוטל עלינו בצורה הטובה ביותר. שנה שבא נהיה קשורים בה' בכל מעשינו, תהיה אי"ה שנה ברוכת גשמים בעיתם.