משמעותו של זבח הפסח

  • הרב אמנון בזק
 
א. פסח כקרבן
בפרשת הפסח (פרק י"ב)[1] הקב"ה מצווה את עם ישראל לקחת שה, לשחטו ולאכלו על פי הלכות מסוימות. ציווי זה מעורר שאלה: מה יסודה של מצווה זו? האם עיקרה בסעודה החגיגית, שבמרכזה אכילת השה, המרור והמצות, או שמא יש לראותה כסוג של קרבן?
מצד אחד, הפרשה חסרה כמה מאפיינים מרכזיים של עולם הקרבנות: הבהמה אינה מוקרבת על גבי מזבח, אין בה מעשים של ניתוח והפשט ולא שום מעשה נתינה, ואף כוהנים אין כאן. היסוד המרכזי בְּקרבן הוא הנתינה – הן נתינת חלקים מן הבשר הן נתינת הדם, בבחינת "כי הדם הוא הנפש" (דברים י"ב, כג). העדרם של מרכיבים אלו מלמד לכאורה שלא קרבן לפנינו, כי אם מצוַות סעודה מיוחדת.
מצד שני, בכל זאת יש בפסח כמה מאפיינים המוכרים לנו מקרבנות אחרים:
1.   הגדרת הבהמה – "שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה יִהְיֶה לָכֶם מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ" (פס' ה) – דומה להגדרות שמצינו בקרבנות אחרים, ובפרט בקרבן עולה: "וְאִם מִן הַצֹּאן קָרְבָּנוֹ מִן הַכְּשָׂבִים אוֹ מִן הָעִזִּים לְעֹלָה זָכָר תָּמִים יַקְרִיבֶנּוּ" (ויקרא א', י).
2.   גם האיסור להותיר מן הבשר – "וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְהַנֹּתָר מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר בָּאֵשׁ תִּשְׂרֹפוּ" (פס' י) – מזכיר איסור מוכר מעולם הקרבנות: "וּבְשַׂר זֶבַח תּוֹדַת שְׁלָמָיו בְּיוֹם קָרְבָּנוֹ יֵאָכֵל לֹא יַנִּיחַ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר... וְהַנּוֹתָר מִבְּשַׂר הַזָּבַח בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בָּאֵשׁ יִשָּׂרֵף" (ויקרא ז', טו–יז).
3.   התקנת הפסח למאכל – "צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ" (פס' ט) – מנוסחת אף היא בלשון דומה לדינים מעולם הקרבנות, כגון מה שנאמר בעולה: "וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ. וְקִרְבּוֹ וּכְרָעָיו יִרְחַץ בַּמָּיִם וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה' " (ויקרא א', ח–ט; ועיין שם ד', יא).
4.   את קרבן הפסח יש לאכול "צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים" (פס' ח), והציווי על אכילת מצות חוזר בהמשך הפרשה: "וְהָיָה הַיּוֹם הַזֶּה לָכֶם לְזִכָּרוֹן וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה' לְדֹרֹתֵיכֶם חֻקַּת עוֹלָם תְּחָגֻּהוּ. שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ..." (פס' יד–טו). מה עניינה של אכילת המצות? בפשטות לא ניתן לומר שהציווי קשור למצות שאכלו בני ישראל בצאתם ממצרים, שכן דבר זה מסופר רק להלן: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" (פס' לט). על כן נראה שיש להבין גם את אכילת המצות כדין בקרבן, כגון מה שנאמר בשלמי תודה: "אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ וְהִקְרִיב עַל זֶבַח הַתּוֹדָה חַלּוֹת מַצּוֹת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן" (ויקרא ז', יב). לפי גישה זו, מצוַות אכילת מצה יסודה בדיני הקרבן, ורק לאחר מכן נוספה לה המשמעות של זכר ליציאה החפוזה ממצרים (אמנם להלן נציע הסבר אחר לעניין המצות בפסח).
דברים אלה מחדדים את שאלתנו: מה טיבו של הפסח? כיצד יש להבין את הדמיון בין דיניו לדיני הקרבנות בפרטים מסוימים לצד ההבדל בפרטים חשובים אחרים?
דומה שהמפתח להבנת העניין מצוי בדין ייחודי אחר: "וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם" (פס' ז). מפסוק זה נראה שאכן יש נתינה בדם הפסח. נתינה זו דומה לנתינת הדם על קרנות המזבח, כדברי חז"ל: "ג' מזבחות היו שם: על המשקוף ועל שתי המזוזות" (פסחים צו ע"א). ובפרט יש לעמוד על הדמיון בין הלשון "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף" (פס' כב) ובין האמור ביום השמיני למילואים: "וַיִּטְבֹּל אֶצְבָּעוֹ בַּדָּם וַיִּתֵּן עַל קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת הַדָּם יָצַק אֶל יְסוֹד הַמִּזְבֵּחַ" (ויקרא ט', ט).
בביאור העניין נראה, שבפסח הופך הבית כולו למזבח – מקום שכולו קודש לה' וחוסה בצלו. את המזבח כמקום המצוי בחסותו של הקב"ה, שאין לאדם רשות לפגוע במי שנמצא בו, אנו מכירים מההיתר המיוחד שנזקקה התורה להתיר כדי לתפוס רוצח במזיד: "וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת" (כ"א, יד). ואכן, שני אנשים במקרא ניסו להינצל מדין המיתה שגזר עליהם המלך שלמה על ידי אחיזה בקרנות המזבח: "וַאֲדֹנִיָּהוּ יָרֵא מִפְּנֵי שְׁלֹמֹה וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ" (מל"א א', נ); "וַיָּנָס יוֹאָב אֶל אֹהֶל ה' וַיַּחֲזֵק בְּקַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ" (שם ב', כח–לד). לולא היתר זה, היה אסור לקחת את הרוצח מעם המזבח, שהוא 'שטח אקס-טריטואלי', והנמצא בו עשוי ליהנות מחסינות. הפיכת הבית למזבח מעניקה אפוא הגנה לבני ישראל, שנעשו בזמן אכילת הפסח ככוהנים בעבודתם. לפי זה, אכן מדובר בקרבן, שיש בו פן של נתינת דמים, וייחודו: שהוא הופך את הבית למזבח, ואת אוכליו – לממלכת כוהנים וגוי קדוש.
בתפיסת הבית כמזבח יתבארו עוד כמה הלכות אחרות מהלכות הפסח. ראשית, בכך יובן מדוע אסור להוציא את בשר הפסח מן הבית: "בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה" (פס' מו).
שנית, ניתן להסביר בכך מדוע כרכה התורה את המצווה לאכול מצות באיסור לאכול חמץ: "שִׁבְעַת יָמִים מַצּוֹת תֹּאכֵלוּ אַךְ בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן תַּשְׁבִּיתוּ שְּׂאֹר מִבָּתֵּיכֶם כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל" (פס' טו). כמו שראינו בעניין מצוַות אכילת מצות, גם את איסור אכילת חמץ לא ניתן להסביר, בפשטות, על פי הנאמר להלן "וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ" (פס' לד), שהרי אירוע זה מאוחר לציווי שלפנינו. סביר אפוא להניח שאיסור אכילת חמץ קשור אף הוא לראיית הבית כמזבח, ככתוב: "כָּל הַמִּנְחָה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' לֹא תֵעָשֶׂה חָמֵץ כִּי כָל שְׂאֹר וְכָל דְּבַשׁ לֹא תַקְטִירוּ מִמֶּנּוּ אִשֶּׁה לַה'. קָרְבַּן רֵאשִׁית תַּקְרִיבוּ אֹתָם לַה' וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יַעֲלוּ לְרֵיחַ נִיחֹחַ" (ויקרא ב', יא–יב).
ושלישית, נראה שכך יש להבין גם את ההוראה החוזרת שלא לבשל את הפסח, כי אם לצלותו: "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם כִּי אִם צְלִי אֵשׁ..." (פס' ח–ט). גם במזבח הקרבנות נצלים באש, ואינם מתבשלים, כמובן.
מעתה תובן גם הקדשת הבכורות לעבודה (פרק י"ג) בעקבות לילה מופלא זה. באותו לילה, שבו שימש עם ישראל כולו כממלכת כוהנים, זכו הבכורות להגנה מיוחדת מאת הקב"ה. לפיכך נתקדשו בלילה זה לעבודת המקדש, עד שהוחלפו בלוויים.
ב. סוג הקרבן
מאחר שהגדרנו את הפסח כקרבן, עלינו לבחון לאיזה מן הקרבנות יש לדמות אותו. על פי הנאמר לעיל, יש מקום להציע שני כיוונים.
מצד אחד, ניתן לומר שמדובר בקרבן מקביל לעולה. כבר עמדנו לעיל על הדמיון בין קרבנות אלה בדין "ראשו על כרעיו ועל קרבו", בסוג הקרבן ובמינו (זכר תמים). העולה נשרפת כולה על גבי המזבח, ואכילת הפסח ל'יושבי המזבח' מבטאת אותו רעיון. וכך יובן גם האיסור "וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ" (פס' מו) – כעולה, שכל איבריה נשרפים.
מצד שני, ראינו דמיון גם לשלמי תודה. שני הקרבנות נאכלים עם מצות, ובשניהם מפורש איסור אכילת הנותר. הפסח, כמו התודה, נאכל לבעליו. ובשני הקרבנות מצוין בלשון דומה איסור אכילה בתנאים מסוימים, שעונשו כרת: "כִּי כָּל אֹכֵל חָמֵץ וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִיִּשְׂרָאֵל" (פס' טו); "כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַה' וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ" (ויקרא ז', כה). מכאן ניתן להסיק שהפסח הוא קרבן תודה, ועיקרו: הודאה לקב"ה על הוצאת בני ישראל ממצרים.
וייתכן שאין סתירה בין שתי האפשרויות, ואכן יש בקרבן הפסח שני פנים: פן של קרבן עולה, המבטא את המשך הרעיון של הבית כמזבח, ופן של קרבן תודה, המבטא את הכרת התודה של עם ישראל כלפי הקב"ה.[2]
ג. הפסח והחיפזון
מה משמעותו של השם פסח? לכאורה הוא קשור לפועל פָּסַח, המופיע כמה פעמים בפרק י"ב: "וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (פס' יג); "וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף" (פס' כג); "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל" (פס' כז).[3]
ועדיין יש מקום לתהות: האומנם זו הסיבה היחידה לשם הקרבן? אם כן, לפנינו בעיה הדומה בעיקרה לבעיה שראינו לעיל בעניין אכילת המצות ואיסור החמץ: הפסח נזכר לראשונה ללא שום קשר לסיפור הפסיחה – "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן פֶּסַח הוּא לַה' " (פס' יא) – ועניין הפסיחה מוזכר רק לאחר מכן, בפס' יג! משום כך ביאר הרב מרדכי ברויאר[4] שיש כאן לשון נופל על לשון: "וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן – פֶּסַח הוּא לַה' ", בדומה לאמור בקרבן אשם: "אָשָׁם הוּא אָשֹׁם אָשַׁם לַה' " (ויקרא ה', יט). לפי זה, השם פסח נגזר מהמילה חיפזון, ומשמעו: קרבן הנאכל בחיפזון.
דבר זה מתקשר לשאלה כללית יותר: מה טיבו של החיפזון בליל הפסח? הדגש הנרחב על היציאה בחיפזון הוא מן התופעות המפתיעות ביציאת מצרים. כאמור, כבר את קרבן הפסח נצטוו בני ישראל לאכול בחיפזון (פס' יא), ובהמשך מתואר שילוחם המהיר של בני ישראל בידי המצרים: "וַתֶּחֱזַק מִצְרַיִם עַל הָעָם לְמַהֵר לְשַׁלְּחָם מִן הָאָרֶץ כִּי אָמְרוּ כֻּלָּנוּ מֵתִים" (פס' לג), שבעקבותיו נאמר: "וַיִּשָּׂא הָעָם אֶת בְּצֵקוֹ טֶרֶם יֶחְמָץ מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם עַל שִׁכְמָם" (פס' לד). לשון חריפה מזו באה בהמשך הסיפור: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם עֻגֹת מַצּוֹת כִּי לֹא חָמֵץ כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ וְגַם צֵדָה לֹא עָשׂוּ לָהֶם" (פס' לט). זוהי תופעה בלתי-צפויה. לכאורה היה ראוי שבני ישראל יצאו ממצרים בגאון ובתחושת ניצחון, ממש כמו בדברי הנביא על הגאולה העתידה: "כִּי לֹא בְחִפָּזוֹן תֵּצֵאוּ וּבִמְנוּסָה לֹא תֵלֵכוּן כִּי הֹלֵךְ לִפְנֵיכֶם ה' וּמְאַסִּפְכֶם אֱ‑לֹהֵי יִשְׂרָאֵל" (ישעיהו נ"ב, יב). מה טיבו של החיפזון בשעה מרוממת זו?
השאלה מחריפה כשבוחנים היכן מופיעה לשון חיפזון במקומות אחרים במקרא. לשון זו באה בתנ"ך תמיד בהקשר של בריחה המלווה בתחושה של תבוסה. לדוגמה: במפיבושת, בנו של יהונתן בן שאול, נפל מום "בְּבֹא שְׁמֻעַת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן מִיִּזְרְעֶאל וַתִּשָּׂאֵהוּ אֹמַנְתּוֹ וַתָּנֹס וַיְהִי בְּחָפְזָהּ לָנוּס וַיִּפֹּל וַיִּפָּסֵחַ" (שמ"ב ד, ד); ובמלחמת ארם עם ישראל נאמר "וְהִנֵּה כָל הַדֶּרֶךְ מְלֵאָה בְגָדִים וְכֵלִים אֲשֶׁר הִשְׁלִיכוּ אֲרָם בְּחָפְזָם" (מל"ב ז', טו) [וכן מצינו בתהילים: "הֵמָּה רָאוּ כֵּן תָּמָהוּ נִבְהֲלוּ נֶחְפָּזוּ" (תהילים מ"ח, ו); "מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן" (שם ק"ד, ז)]. כלום כך ראוי לה ליציאת מצרים שתתרחש?!
נראה שתשובת הדבר מופיעה בספר דברים (ט"ז, ג): "לֹא תֹאכַל עָלָיו חָמֵץ שִׁבְעַת יָמִים תֹּאכַל עָלָיו מַצּוֹת לֶחֶם עֹנִי כִּי בְחִפָּזוֹן יָצָאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ". לפי פסוק זה, ה' רצה שיציאת מצרים תיזכר לדורות כיציאה חפוזה ומבוהלת דווקא. כידוע, במסעם של בני ישראל במדבר התברר שלא בנקל התנתקו מארץ מצרים, ולא פעם ביקשו לחזור אליה. הידיעה שהם גורשו ממצרים עשויה להעמיק אצל בני ישראל את תחושת הניכור מארץ זו ומיושביה.
יתרה מזאת: היציאה ממצרים לא הייתה אירוע חד-פעמי. התורה והנביאים מדגישים פעמים רבות שבני ישראל צריכים להתנתק מתרבות מצרים ומתועבותיה, לדוגמה: "וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד" (דברים י"ז, טז); "הוֹי בָּנִים סוֹרְרִים... הַהֹלְכִים לָרֶדֶת מִצְרַיִם וּפִי לֹא שָׁאָלוּ לָעוֹז בְּמָעוֹז פַּרְעֹה וְלַחְסוֹת בְּצֵל מִצְרָיִם. וְהָיָה לָכֶם מָעוֹז פַּרְעֹה לְבֹשֶׁת וְהֶחָסוּת בְּצֵל מִצְרַיִם לִכְלִמָּה" (ישעיהו ל', א–ג). הגירוש החפוז הוא אמצעי נוסף לניתוק מתרבותה הרעה של מצרים.
מכאן נוכל לחזור ולהציע משמעות נוספת לאכילת המצות ואיסור החמץ: מצוות אלו קשורות לא רק לטיבו של הקרבן ולמעמד הבית כמזבח, אלא גם לחיפזון של אכילת הפסח, שקדם לחיפזון של היציאה בפועל ממצרים.
ד. קדושת הבית
לרעיון שעליו עמדנו בתחילה, שהבית נעשה מזבח, יש חשיבות גדולה. ליל היציאה ממצרים הוא אחד האירועים המרכזיים ביותר בהיסטוריה של עם ישראל. בדרך הטבע היה המבט צפוי להתמקד בהיבט הלאומי הכללי, ולטשטש את ההיבט האישי. והנה, דווקא בלילה זה לא התכנס עם ישראל כולו כאחד (כמו במעמד הר סיני, למשל), אלא נפרד לבתים, וכל בית נדון בפני עצמו.
דומה שתופעה זו מבטאת את הצורך לשמור על האיזון בין היחידה המשפחתית לבין הכלל. עיסוק מופרז בכלל עלול לדחוק לשוליים את הפרטים שהכלל בנוי מהם, קרי: את היחידות המשפחתיות המהוות את עם ישראל. בלילה היסטורי זה התרחשה תופעה חד-פעמית: כל משפחה הפכה את ביתה למזבח. אבל מבחינה עקרונית לא היה זה אירוע חד-פעמי. קיומו של עם ישראל ימשיך להתבסס על תפיסת הבית כמקום מקודש, שאין בו מקום לחמץ. השמירה על קדושת הבית גם בתוך הפרספקטיבה של הכלל תהווה את הביטוי המרכזי של חג הפסח לדורי דורות.
 
*
**********************************************************
*
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב אמנון בזק, תשע"א
עורך: בעז קלוש
*******************************************************
בית המדרש הווירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית: http://www.etzion.org.il/vbm
האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
לביטול רישום לשיעור:
* * * * * * * * * *
*
*
*
*
*
*
**********************************************************
*
 
 
 

[1]   כל ההפניות בעיון זה הן לשמות י"ב, אלא אם כן צוין אחרת.
[2]   מתוך דברינו עד כאן ניתן לעמוד על משמעותו וייחודו של קרבן פסח בעולם הקרבנות. כך ניתן להבין מדוע נתנה התורה למי שהחמיץ את הקרבת הפסח במועדו הזדמנות שנייה להקריבו; את תלונת הטמאים בשנה השנייה "לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר ט', ז); ואת עונשו החמור של מי שאינו עושה את הפסח – "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מֵעַמֶּיהָ כִּי קָרְבַּן ה' לֹא הִקְרִיב בְּמֹעֲדוֹ" (שם, יג). קרבן הפסח וברית המילה הן שתי מצוות העשה היחידות שיש עליהן עונש כרת, והדבר מובן: ברית המילה היא הברית של היחיד עם הקב"ה, וקרבן הפסח הוא ביטוי לברית של עם ישראל כולו עם הקב"ה.
     ואכן, לאורך התנ"ך נזכר קרבן הפסח תמיד בהקשר של חידוש הברית עם הקב"ה. ביהושע ה', י מסופר על הקרבת הפסח עם הכניסה לארץ. עשיית הפסח נזכרת גם בסיפור המהפכה הדתית שחולל יאשיהו: "וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הָעָם לֵאמֹר עֲשׂוּ פֶסַח לַה' אֱ‑לֹהֵיכֶם כַּכָּתוּב עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה. כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה" (מל"ב כ"ג, כא–כב). בדברי הימים (דה"ב ל', א) מסופר על עשיית הפסח עוד קודם לכן, בימי חזקיהו – אף זאת בתוך מהפכה דתית, שבה טוהר המקדש ונכרתה ברית מחודשת עם הקב"ה (עיין במיוחד שם כ"ט, י). באותו ספר מתואר בהרחבה הפסח שעשה יאשיהו, ובין השאר נאמר שם: "וְלֹא נַעֲשָׂה פֶסַח כָּמֹהוּ בְּיִשְׂרָאֵל מִימֵי שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא וְכָל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לֹא עָשׂוּ כַּפֶּסַח אֲשֶׁר עָשָׂה יֹאשִׁיָּהוּ" (שם ל"ה, יח). מהו הפסח שעשה שמואל? סביר להניח שהכוונה לברית המחודשת שכרת שמואל בין עם ישראל ובין הקב"ה (שמ"א ז'; וראה פירוש רד"ק על דה"ב שם). על עשיית הפסח מסופר גם בימי הבית השני, לאחר חנוכתו (עזרא ו', טז, יט–כב). ואף לעתיד לבוא, בפרקי המקדש שבסוף ספר יחזקאל, נזכר הציווי לעשות את הפסח (יחזקאל מ"ה, כא).
[3]   המפרשים נחלקו בפירוש פועל זה. רש"י (בפירושו השני לפס' יג) כתב: "לשון דלוג וקפיצה", וכוונת הדברים שהקב"ה דילג מעל בתי ישראל. אבל רס"ג פירש שזוהי לשון של הגנה, רחמים וחמלה (וכן תרגם אונקלוס, וכן בפירושו הראשון של רש"י), על פי ישעיהו ל"א, ה: "כְּצִפֳּרִים עָפוֹת כֵּן יָגֵן ה' צְבָ‑אוֹת עַל יְרוּשָׁלִָם גָּנוֹן וְהִצִּיל פָּסֹחַ וְהִמְלִיט" (ואולי ניתן ללמוד זאת כבר מפס' כז: "אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל"). אפשר ששני הפירושים נכונים, אך דבר זה תלוי בעניין נוסף שיש לעמוד עליו בפרק י"ב.
     עיון בפרשת יציאת מצרים מגלה הבדלים בין ציוויו של ה' למשה לבין ציוויו של משה לבני ישראל. הקב"ה מצווה: "וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וְעַל הַמַּשְׁקוֹף עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם" (פס' ז), אבל משה אומר לבני ישראל: "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר" (פס' כב). שני דברים הוסיף משה. ראשית, הוא מדגיש פעמיים שיש לתת על המזוזות ועל המשקוף מן הדם "אֲשֶׁר בַּסָּף". מהו הסף? לפי רש"י ואונקלוס, מדובר בכלי שמקבלים בו את הדם (כמו "סִפּוֹת כֶּסֶף מְזַמְּרוֹת מִזְרָקוֹת חֲצֹצְרוֹת כָּל כְּלִי זָהָב וּכְלִי כָסֶף" [מל"ב י"ב, יד]). אבל ראב"ע הביא גם פירוש שהכוונה לסף הבית. ולמעשה הובאו שתי הדעות כבר בירושלמי (פסחים פ"ט ה"ה): "אית תניי תני: 'סף' – כלי; אית תניי תני: 'סף' – אסקופה". שנית, משה מוסיף איסור שלא נזכר בדברי ה' – שלא לצאת מפתח הבית עד הבוקר. ומסתבר שיש קשר בין שתי ההוספות שהוסיף משה: נתינת הדם בסף הבית מחדדת את ההוראה שלא לצאת מפתחו.
על כל פנים, נראה שההבדל בין צו ה' לבין דברי משה משקף שתי הבנות שונות של מעשי הקב"ה במצרים באותו לילה. הקב"ה אומר למשה: "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה וְהִכֵּיתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם... וְהָיָה הַדָּם לָכֶם לְאֹת עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר אַתֶּם שָׁם וְרָאִיתִי אֶת הַדָּם וּפָסַחְתִּי עֲלֵכֶם וְלֹא יִהְיֶה בָכֶם נֶגֶף לְמַשְׁחִית בְּהַכֹּתִי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (פס' יב–יג). לפי תיאור זה, הקב"ה יעבור במצרים כדי להכות את הבכורות, והדם מסמן את הבתים שאינם בכלל הגזרה. לעומת זאת, בתיאורו של משה נאמר: "וְעָבַר ה' לִנְגֹּף אֶת מִצְרַיִם וְרָאָה אֶת הַדָּם עַל הַמַּשְׁקוֹף וְעַל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף" (פס' כג), הווה אומר: הקב"ה עומד לנגוף את מצרים כולה, אך הוא יגן על יושבי הבתים שיש בפתחם דם מפני "הַמַּשְׁחִית". לפי תיאור זה, מלכתחילה יהיו הכול בסכנה, אלא שהדם יסייע לבני ישראל לקבל הגנה. אשר על כן, מדגיש תיאור זה את הסכנה שביציאה מפתח הבית, קרי: מהשטח שהקב"ה מגן עליו בכבודו ובעצמו.
     שתי בחינות אלו קשורות לשני הפירושים לפועל פָּסַח. פירוש רש"י, שמשמעות הפועל היא דילוג, הולם את דברי ה' למשה, שבכורי ישראל לא יהיו בכלל הגזרה. ואילו פירוש רס"ג, שמשמעות הפועל היא הגנה, מתאים לתיאור של משה: "וּפָסַח ה' עַל הַפֶּתַח וְלֹא יִתֵּן הַמַּשְׁחִית לָבֹא אֶל בָּתֵּיכֶם לִנְגֹּף".
[4]   ראה פרקי מועדות א, ירושלים תשנ"ג3, עמ' 98, ובהערה 1* שם.