משמעותם של המזרח והמערב במקדש

  • הרב יצחק לוי
בשיעור הקודם ראינו כי לאורך התנ"ך כולו מסמלת הפנייה מזרחה התרחקות מה', ואילו פנייה מערבה מבטאת התקרבות אל ה'. ראינו את דבריו של הרמב"ם, שהסביר כי אברהם אבינו הוא זה שייחד את המערב ככיוון שאליו פונים, בניגוד לעובדי העבודה הזרה, הפונים אל השמש.
 
בשיעור זה ברצוננו לבחון סוגיה זו בנוגע למשכן ולמקדש. נתחיל בבחינת כיוון המבנה של המשכן והמקדש, ונמשיך בבחינת עבודת האדם, ונראה באילו עבודות ישנה פנייה מזרחה ומה משמעותה.

מבנה המשכן ובתי המקדש

כיוון המשכן אינו מפורש בתורה, אולם לאור העובדה שפתח המשכן נמצא בצד מזרח, וחלקו האחורי – המערבי – סגור, ברור שהמבנה, שהוא מבנה מלבני, בנוי בציר מזרח-מערב.
 
כך גם בנוגע לבית המקדש בימי בית ראשון – הכיוון אינו מפורש, וניתן להסיקו רק מתוך ההקשר. רק במסכת מידות, המתארת את המקדש בסוף ימי בית שני, נאמר במפורש כי קדש הקדשים ממוקם בצד המערבי.
 
לאור דברים אלו ברור כי העבודה הינה ממזרח למערב, וככל שנכנסים מערבה – נמצאים במקום פנימי יותר. העבודה בחצר הינה חיצונית וגשמית יחסית לעבודה בהיכל, שהיא רוחנית ופנימית יותר. ניתן לראות עובדה זו בכמה מקומות:
 
היחס בין מזבח החיצון למזבח הפנימי; בין עבודת הקרבנות, שהיא גשמית יותר, להדלקת הנרות והקטרת הקטורת; ובין העבודה בהיכל בכל יום לעבודה המיוחדת ליום הכיפורים.
 
עניין זה נאמר במפורש במשניות שבתחילת מסכת כלים (א, ח-ט), המתארות את מדרגות הקדושה:
 
"החיל מקודש... עזרת נשים מקודשת ממנו... עזרת ישראל מקודשת ממנה... עזרת הכהנים מקודשת ממנה... בין האולם ולמזבח מקודש ממנה, שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין לשם. ההיכל מקודש ממנו, שאין נכנס לשם אלא רחוץ ידיים ורגליים.  קדש הקדשים מקודש מהם, שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכיפורים, בשעת העבודה".
 
בדרגת הקדושה הגבוהה ביותר נמצא קדש הקדשים, השוכן בחלק המערבי ביותר של המבנה, וממנו ולמזרח מתפשטת הקדושה ויורדת בדרגתה.
 
גם פתחי בית ה' מכוונים ממזרח למערב – מסך שער החצר הינו המזרחי ביותר, ממנו נכנסים לחצר, וממנה – דרך פתח אוהל מועד – אל הפרוכת, המבדילה בין הקדש לקדש הקדשים.
 
כך גם לדורות – הכניסה במזרח, וקדש הקדשים במערב. גם לבית שני יש מבנה דומה – שער המזרח (הוא "שער שושן") מוביל לשער עזרת נשים, ומשם נכנסים דרך שער ניקנור, שער האולם, ההיכל וקדש הקדשים, וכולם מכוונים באופן מדוייק ממזרח למערב.
 
מעבר למבנה המקדש, המכוון בציר מזרח-מערב, גם עבודת האדם במקדש מכוונת על ציר זה.

שכינה במערב

חז"ל מכנים זאת "שכינה במערב" (בבא בתרא כה ע"ב), וניתן למצוא לכך ביטויים רבים:
 
א. כפי שציינו לעיל, מבנה המקדש עצמו מעיד על נקודה זו, והיא באה לידי ביטוי בצורה ברורה בציר הכניסה למשכן ולמקדש, כאשר כל השערים מכוונים זה כנגד זה: במשכן – פתח שער החצר, פתח אוהל מועד והפרוכת; במקדש – שער שושן, שער עזרת נשים, שער ניקנור, שער האולם, שער ההיכל וקודש הקדשים.[1]
 
ב. מיקום וכיוון הארון. כך אומרת הגמרא במנחות (צח ע"א): [2]
 
"כל הכלים שבמקדש – ארכן לאורכו של בית, חוץ מארון – שארכו לרחבו של בית, וכך היה מונח וכך היו בדיו מונחים... מה ארון צפון ודרום..."
 
מיקומו של הארון בנקודה המערבית ביותר, וכיוונו על ציר צפון-דרום, יוצרים את נקודת ההתייחסות של כל ציר הכניסה.[3]
 
ג. כל כיוון עבודת האדם – ממזרח מערבה:
 
1. העבודות הפנימיות כוללות כניסה להיכל, וביום הכיפורים ישנה גם כניסה לדביר – לקדש הקדשים.
2. העזרות: עזרת נשים במזרח, עזרת ישראל מערבה יותר, עזרת כהנים מערבית לה. השערים, כיוון הכניסה וכיוון ההסתכלות הם ממזרח למערב (וראה בדברי רש"י לברכות נד ע"א ויומא טז ע"א המצוטטים להלן).
 
ד. ניתן לשרטט בתוך המשכן קו דמיוני ממזרח למערב, המחלק אותו לשני חלקים:
 
1. בתוך ההיכל: מצפון לקו הדמיוני נמצא השולחן, ומדרום לו – המנורה. במרכז נמצא מזבח הקטרת.
2. בעזרת כהנים: בצפון נמצא בית המטבחיים, ובדרום – המזבח.
 
נשים לב לכך שגם בהיכל וגם בעזרת כהנים החלק החומרי-גשמי נמצא בצפון, ואילו החלק הרוחני יותר – בדרום. כך גם השחיטה נעשית בצפון, ואילו הזאת הדם – בדרום.
 
נציין כי עניין זה בא לידי ביטוי גם במבנה המזבח עצמו – בקרן דרומית-מזרחית אין יסוד, ויסוד מלא קיים רק בצד צפון ומערב. גם זריקת הדם נעשית בקרן מזרחית-צפונית ומערבית-דרומית.
 
ה. אומר המדרש:
 
שיר השירים רבה ב, כו: "הנה זה עומד אחר כותלנו – אחר כותל מערבי של בית המקדש.   
למה? שנשבע לו הקב"ה שאינו חרב לעולם.  
למה? שהשכינה במערב".
 
שמות רבה ב, ב (וכן בזוהר פרשת שמות ה ע"ב): "אמר רבי אחא: לעולם אין השכינה זזה מכותל המערבי, שנאמר 'הנה זה עומד אחר כותלנו'".
 
לא במקרה מתייחסים המדרשים דווקא לכותל המערבי של המקדש ולא לכתלים האחרים. כך עולה גם מדרשות נוספות:
 
ברכות נד ע"א: "לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח, שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים".
 
רש"י שם: "לפי שכל השערים מכוונים זה כנגד זה – שער המזרח, שער עזרת הנשים ושער עזרת ישראל, ופתח האולם וההיכל ובית קדשי הקדשים בימי מקדש ראשון, כשהיה אמה טרקסין".
 
ו. גם מבנה הכתלים מרמז על כך שהשכינה נמצאת במערב, כפי שעולה מדברי המשנה במסכת מידות (ב, ד):
 
"כל הכתלים שהיו שם היו גבוהים, חוץ מכותל המזרחי, שהכהן השורף את הפרה עומד בהר המשחה ומתכוון ורואה בפתחו של היכל".
 
רש"י (יומא טז ע"א ד"ה ומתכוין) מבאר את הדברים:
 
"ומתכוין ורואה מעל גובה ראש הכותל, דרך השערים שלפנים הימנו, פתחו של היכל, כשהוא מזה בדם, דכתיב 'והזה אל נוכח פני אוהל מועד'. ואם היה הכותל גבוה, אעפ"י שהשערים מכוונים זה כנגד זה – שער הר הבית כנגד שער עזרת הנשים, ושער עזרת נשים כנגד שער העזרה הגדולה, ושער העזרה כנגד פתח ההיכל, לא היה יכול לראות את פתח ההיכל דרך פתחים, לפי שההר הולך ומגביה ועולה...".
 
ז. השראת השכינה במערב מתבטאת גם בסדרי העבודה עצמה, ונביא לכך מספר דוגמאות:
 
1. פני השוחט ופני הבהמה הנשחטת – למערב:
 
משנה יומא ג, ח: "בא לו [=כה"ג ביום הכיפורים] אצל פרו, ופרו היה עומד בין האולם ולמזבח, ראשו לדרום ופניו למערב וסומך שתי ידיו עליו ומתודה".
משנה תמיד ד, א: "...וכך היתה עקידתו [=של קרבן התמיד]: ראשו לדרום ופניו למערב. השוחט עומד במזרח ופניו למערב. של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית, על טבעת שניה. של בין הערביים היה נשחט על קרן מזרחית צפונית, על טבעת שניה".
 
הגמרא (תמיד לא ע"ב) מבארת כי הטעם לשינוי המיקום בין שחיטת השחר לבין הערביים נעוץ במהלכה של השמש. בבוקר השמש נמצאת במזרח ואורהּ למערב, ובין הערביים השמש במערב ואורהּ למזרח. לפיכך, תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית, ותמיד של בין הערביים – על קרן צפונית מזרחית, כדי ששניהם יישחטו במקום שקרני השמש מגיעות אליו. גם בחירת הטבעת לשחיטה נובעת מאותה סיבה: מחמת גובהו של המזבח, שהיה גבוה עשר אמות, אור השמש לא היה מגיע לסדר הראשון של הטבעות, אלא רק לסדר השני. כלומר, ההלכה לוקחת בחשבון את היחס בין השחיטה ובין הופעת השמש.[4]
 
יש לציין כי רבנו חננאל (יומא סב ע"ב) מבאר את מיקום הקרבנות באופן אחר:
 
"כנגד היום – כנגדו ולא אצלו, כלומר של שחר נשחט במערב כנגד המזרח, ושל בין הערביים במזרח כנגד המערב".
בדבריו הוא כלל אינו מזכיר את עניין השמש או הצל.[5]
 
2. הנר המערבי במנורה:
 
ויקרא כד, א-ג: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם".
שבת כב ע"ב: "עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים".
מגילה כא ע"ב: "דתניא: 'אל מול פני המנורה יאירו' – מלמד שמצדד פניהם כלפי נר מערבי, ונר מערבי כלפי שכינה".
 
רוב הראשונים (תוספות, ראב"ד, רשב"א ועוד) פירשו כי מצוותו של הנר המערבי היא שיהיה דולק תמיד, שנאמר "לפני ה' תמיד", וממנו היו מדליקים את המנורה בין הערביים.
 
אם כן, בכל פרטי העבודה אנו רואים את הפנייה למערב: בהיכל עצמו (נר מערבי), בעזרה (כיוון פניהם של השוחט והבהמה) ואף בהר הזיתים, מחוץ למקדש (כפי שראינו, נקודה זו משפיעה גם על מבנה הכתלים והשערים).
 
שריפת פרה אדומה אינה נחשבת "עבודה". הפרה נשרפת בהר הזיתים, אך הסיבה לכך היא שהכהן צריך להזות את הדם ממזרח למערב, לכיוון ההיכל.
 
במדבר יט, א-ד: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל: וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו: וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים".
 
פרה ג, ו-ט: "וכבש היו עושים מהר הבית להר המשחה, כיפין על גבי כיפין וכיפה כנגד האוטם, מפני קבר התהום, שבו כהן השורף את הפרה ופרה וכל מסעדיה יוצאין להר המשחה... וזקני ישראל היו מקדמין ברגליהם להר המשחה... ועצים היו מסודרים שם... ועושין אותה כמין מגדל ופותחין בה חלונות וחזיתה מערבה... כפתוה בחבל של מגג ונתונה על גב המערכה, ראשה בדרום ופניה למערב. הכהן עומד במזרח ופניו למערב... טבל והזה שבע פעמים כנגד בית קדשי הקדשים".
 
מידות ב, ד: "כל הכתלים שהיו שם היו גבוהים, חוץ מהכותל המזרחי, שהכהן השורף את הפרה עומד בראש הר המשחה ומתכוון ורואה בפתחו של היכל בשעת הזיית הדם".
 
כשם שבשיעור הקודם ראינו כי בתנ"ך משמעותה של ההליכה ממערב למזרח היא ריחוק מאת ה', וההליכה ממזרח למערב היא התקרבות לה', כך גם במקדש ישנה משמעות לכיוונים אלו.

שילוח למזרח

בנוגע לשעיר המשתלח לעזאזל אומרת התורה (ויקרא טז, ח-י):
 
"וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל: וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה' וְעָשָׂהוּ חַטָּאת: וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה".
המשנה ביומא (ו, ד) מספרת כי לצורך הוצאת השעיר נבנה כבש מיוחד לכיוון המדבר. השעיר לעזאזל, המשתלח עם עוונות בני ישראל מן המקדש לארץ גזרה, פונה דוקא מזרחה – לכיוון המדבר.[6]
 
בהקשר זה עלינו לשים לב לכך שהבמות שבנה שלמה לעבודה זרה (מלכים א יא, ז) נמצאות ממזרח לעיר:
 
"אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן: וְכֵן עָשָׂה לְכָל נָשָׁיו הַנָּכְרִיּוֹת מַקְטִירוֹת וּמְזַבְּחוֹת לֵאלֹהֵיהֶן".
כך עולה גם מן הפסוק המתאר את ביעור העבודה הזרה בימי יאשיהו (מלכים ב כג, יג):
 
"וְאֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר מִימִין לְהַר הַמַּשְׁחִית אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים וְלִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי עַמּוֹן טִמֵּא הַמֶּלֶךְ".
 
הבמות נמצאות מדרום ל"הר המשחית" – הר הזיתים, כלומר ממזרח לעיר דוד.
 
מעבר לנימוקים השונים לבחירתו של מקום זה (מקום גבוה שממנו ניתן לפנות מזרחה, לא רק לאלוהי מואב ועמון אלא גם לכיוון הופעת השמש, ואינו נמצא ממש מול מקום המקדש אלא מול העיר), יתכן כי יש בכך נקודה נוספת. ייתכן כי בניית הבמות ממזרח לנחל קדרון, גבולה המזרחי של ירושלים, קשורה למגמה כללית של בניית במות לעבודה זרה בצד מזרח, וזאת למרות שהיתה אפשרות לבנותן במקומות אחרים.
 
לאורך ימי הבית הראשון, כאשר מלכים שונים ביערו עבודה זרה מן המקדש, הם הוציאו אותה מזרחה, אל נחל קדרון. מעבר לקרבתו של הנחל למקדש, כיוון זה תואם את דברינו כאן. המשנה במסכת מידות (ג, ב) מביאה דוגמה נוספת לסילוק מזרחה – הוצאת הדמים מן המקדש לנחל קדרון:
 
"ובקרן מערבית דרומית [=של המזבח] היו שני נקבים, כמין שני חוטמין דקין, שהדמים הניתנין על יסוד מערבי ועל יסוד דרומי יורדין בהן ומתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון".
 
הדברים שהעלינו בעקבות בדיקת ציר מזרח-מערב במקדש מחזקים את פרשנותנו לעזיבת כבוד ה' את המקדש מזרחה, אל הר הזיתים (יחזקאל יא, כג):
 
"וַיַּעַל כְּבוֹד ה' מֵעַל תּוֹךְ הָעִיר וַיַּעֲמֹד עַל הָהָר אֲשֶׁר מִקֶּדֶם לָעִיר".
 
חז"ל מרחיבים בתיאור סילוק השכינה מלב המקדש למזרחו, ומשם לחומת הר הבית ולהר הזיתים, תוך שהם נשענים על פסוקי ספר יחזקאל. תיאור זה מופיע במקורות רבים, ונצטט כאן את תמצית דברי חז"ל בפתיחתא לאיכה רבתי (פתיחתא כה):
"עשר מסעות נסעה השכינה: מכרוב לכרוב, ומכרוב למפתן הבית, מן מפתן הבית לכרובים, ומן הכרובים לשער הקדמוני, משער הקדמוני לחצר, מן החצר לגג, מן הגג למזבח, מן המזבח לחומה, מן החומה לעיר, מן העיר להר הזיתים".
 
בהמשך מביא המדרש ראיה מן הפסוקים לכל שלב ושלב. על כל פנים, כיוון יציאת השכינה מן המקדש אל הר הזיתים הוא ללא ספק ממערב למזרח.
 
בשיעור הבא נשלים בע"ה את עיוננו בסוגיה זו, ונעמוד על המשמעות הרוחנית של ציר מזרח-מערב.
 
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק לוי
עורך: יהודה רוזנברג, תש"ף
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                               http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                      http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *
 
[1]     הבאנו כאן דוגמאות שונות, חלקן מבית שני, מפני שחלק מן המקורות המפורטים מתארים את מבנה בית המקדש השני.
[2]     וכן נפסק להלכה ברמב"ם (בית הבחירה ג, יב).
[3]     בנוגע למיקומו המדויק של הארון בתוך קדש הקדשים ישנה מחלוקת בין הראשונים. הרמב"ם (בית הבחירה ד, א) והתוספות (בבא בתרא כה ע"א ד"ה וצבא) סוברים שהארון עמד במזרח, ואילו הירושלמי (בבא בתרא ו, ב) סובר שהוא עמד באמצע קדש הקדשים.
[4]     על פי פירוש קהתי למשנה. כך לשון הרמב"ם בפירושו למשנה: "והיו שוחטין של שחר בצד המערבי של מקום השחיטה, כדי שגם יהא כנגד השמש".
[5]     בפרטי עניין זה, של מקומות שחיטת קרבנות התמיד וטעמיהם, עסקו חיים הלפרין במאמרו "מקומות שחיטת קרבנות התמיד וטעמיהם" (בדד 11 קיץ תש"ס ע' 53-58) ודרור פיקסלר, המגיב למאמרו, "הקרבת התמיד כנגד היום או כנגד השמש?" (בדד 12 חורף תשס"א ע' 105-108).
[6]     הרב יואל אליצור העיר הערה נפלאה בעניין זה: הציווי לשלח השעיר למדבר, לארץ גזרה, מחייב שיהיה מדבר בקרבת ירושלים. בנוסף, על פי דברינו, לא במקרה נמצא מדבר זה ממזרח לעיר.