משמעותם של המזרח והמערב במקדש

"החיל מקודש... עזרת נשים מקודשת ממנו... עזרת ישראל מקודשת ממנה... עזרת הכהנים מקודשת ממנה... בין האולם ולמזבח מקודש ממנה, שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין לשם. ההיכל מקודש ממנו, שאין נכנס לשם אלא רחוץ ידיים ורגליים.  קדש הקדשים מקודש מהם, שאין נכנס לשם אלא כהן גדול ביום הכיפורים, בשעת העבודה".

 

"כל הכלים שבמקדש – ארכן לאורכו של בית, חוץ מארון – שארכו לרחבו של בית, וכך היה מונח וכך היו בדיו מונחים... מה ארון צפון ודרום..."

 

1. העבודות הפנימיות כוללות כניסה להיכל, וביום הכיפורים ישנה גם כניסה לדביר – לקדש הקדשים.

2. העזרות: עזרת נשים במזרח, עזרת ישראל מערבה יותר, עזרת כהנים מערבית לה. השערים, כיוון הכניסה וכיוון ההסתכלות הם ממזרח למערב (וראה בדברי רש"י לברכות נד ע"א ויומא טז ע"א המצוטטים להלן).

 

ברכות נד ע"א: "לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח, שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים".

 

רש"י שם: "לפי שכל השערים מכוונים זה כנגד זה – שער המזרח, שער עזרת הנשים ושער עזרת ישראל, ופתח האולם וההיכל ובית קדשי הקדשים בימי מקדש ראשון, כשהיה אמה טרקסין".

 

"כל הכתלים שהיו שם היו גבוהים, חוץ מכותל המזרחי, שהכהן השורף את הפרה עומד בהר המשחה ומתכוון ורואה בפתחו של היכל".

 

"ומתכוין ורואה מעל גובה ראש הכותל, דרך השערים שלפנים הימנו, פתחו של היכל, כשהוא מזה בדם, דכתיב 'והזה אל נוכח פני אוהל מועד'. ואם היה הכותל גבוה, אעפ"י שהשערים מכוונים זה כנגד זה – שער הר הבית כנגד שער עזרת הנשים, ושער עזרת נשים כנגד שער העזרה הגדולה, ושער העזרה כנגד פתח ההיכל, לא היה יכול לראות את פתח ההיכל דרך פתחים, לפי שההר הולך ומגביה ועולה...".

 

1. פני השוחט ופני הבהמה הנשחטת – למערב:

 

משנה יומא ג, ח: "בא לו [=כה"ג ביום הכיפורים] אצל פרו, ופרו היה עומד בין האולם ולמזבח, ראשו לדרום ופניו למערב וסומך שתי ידיו עליו ומתודה".

משנה תמיד ד, א: "...וכך היתה עקידתו [=של קרבן התמיד]: ראשו לדרום ופניו למערב. השוחט עומד במזרח ופניו למערב. של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית, על טבעת שניה. של בין הערביים היה נשחט על קרן מזרחית צפונית, על טבעת שניה".

 

הגמרא (תמיד לא ע"ב) מבארת כי הטעם לשינוי המיקום בין שחיטת השחר לבין הערביים נעוץ במהלכה של השמש. בבוקר השמש נמצאת במזרח ואורהּ למערב, ובין הערביים השמש במערב ואורהּ למזרח. לפיכך, תמיד של שחר היה נשחט על קרן צפונית מערבית, ותמיד של בין הערביים – על קרן צפונית מזרחית, כדי ששניהם יישחטו במקום שקרני השמש מגיעות אליו. גם בחירת הטבעת לשחיטה נובעת מאותה סיבה: מחמת גובהו של המזבח, שהיה גבוה עשר אמות, אור השמש לא היה מגיע לסדר הראשון של הטבעות, אלא רק לסדר השני. כלומר, ההלכה לוקחת בחשבון את היחס בין השחיטה ובין הופעת השמש.[4]

 

יש לציין כי רבנו חננאל (יומא סב ע"ב) מבאר את מיקום הקרבנות באופן אחר:

 

"כנגד היום – כנגדו ולא אצלו, כלומר של שחר נשחט במערב כנגד המזרח, ושל בין הערביים במזרח כנגד המערב".

בדבריו הוא כלל אינו מזכיר את עניין השמש או הצל.[5]

 

2. הנר המערבי במנורה:

 

ויקרא כד, א-ג: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר: צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד: מִחוּץ לְפָרֹכֶת הָעֵדֻת בְּאֹהֶל מוֹעֵד יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר לִפְנֵי ה' תָּמִיד חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם".

שבת כב ע"ב: "עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל. מאי עדות? אמר רב: זו נר מערבי שנותן בה שמן כמדת חברותיה, וממנה היה מדליק ובה היה מסיים".

מגילה כא ע"ב: "דתניא: 'אל מול פני המנורה יאירו' – מלמד שמצדד פניהם כלפי נר מערבי, ונר מערבי כלפי שכינה".

 

רוב הראשונים (תוספות, ראב"ד, רשב"א ועוד) פירשו כי מצוותו של הנר המערבי היא שיהיה דולק תמיד, שנאמר "לפני ה' תמיד", וממנו היו מדליקים את המנורה בין הערביים.

 

במדבר יט, א-ד: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר: זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל: וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְשָׁחַט אֹתָהּ לְפָנָיו: וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים".

 

פרה ג, ו-ט: "וכבש היו עושים מהר הבית להר המשחה, כיפין על גבי כיפין וכיפה כנגד האוטם, מפני קבר התהום, שבו כהן השורף את הפרה ופרה וכל מסעדיה יוצאין להר המשחה... וזקני ישראל היו מקדמין ברגליהם להר המשחה... ועצים היו מסודרים שם... ועושין אותה כמין מגדל ופותחין בה חלונות וחזיתה מערבה... כפתוה בחבל של מגג ונתונה על גב המערכה, ראשה בדרום ופניה למערב. הכהן עומד במזרח ופניו למערב... טבל והזה שבע פעמים כנגד בית קדשי הקדשים".

 

מידות ב, ד: "כל הכתלים שהיו שם היו גבוהים, חוץ מהכותל המזרחי, שהכהן השורף את הפרה עומד בראש הר המשחה ומתכוון ורואה בפתחו של היכל בשעת הזיית הדם".

 

"וְנָתַן אַהֲרֹן עַל שְׁנֵי הַשְּׂעִירִם גֹּרָלוֹת גּוֹרָל אֶחָד לַה' וְגוֹרָל אֶחָד לַעֲזָאזֵל: וְהִקְרִיב אַהֲרֹן אֶת הַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַה' וְעָשָׂהוּ חַטָּאת: וְהַשָּׂעִיר אֲשֶׁר עָלָה עָלָיו הַגּוֹרָל לַעֲזָאזֵל יָעֳמַד חַי לִפְנֵי ה' לְכַפֵּר עָלָיו לְשַׁלַּח אֹתוֹ לַעֲזָאזֵל הַמִּדְבָּרָה".

המשנה ביומא (ו, ד) מספרת כי לצורך הוצאת השעיר נבנה כבש מיוחד לכיוון המדבר. השעיר לעזאזל, המשתלח עם עוונות בני ישראל מן המקדש לארץ גזרה, פונה דוקא מזרחה – לכיוון המדבר.[6]

 

"אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן: וְכֵן עָשָׂה לְכָל נָשָׁיו הַנָּכְרִיּוֹת מַקְטִירוֹת וּמְזַבְּחוֹת לֵאלֹהֵיהֶן".

"וְאֶת הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִַם אֲשֶׁר מִימִין לְהַר הַמַּשְׁחִית אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים וְלִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי עַמּוֹן טִמֵּא הַמֶּלֶךְ".

 

"ובקרן מערבית דרומית [=של המזבח] היו שני נקבים, כמין שני חוטמין דקין, שהדמים הניתנין על יסוד מערבי ועל יסוד דרומי יורדין בהן ומתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון".

 

"וַיַּעַל כְּבוֹד ה' מֵעַל תּוֹךְ הָעִיר וַיַּעֲמֹד עַל הָהָר אֲשֶׁר מִקֶּדֶם לָעִיר".

 

"עשר מסעות נסעה השכינה: מכרוב לכרוב, ומכרוב למפתן הבית, מן מפתן הבית לכרובים, ומן הכרובים לשער הקדמוני, משער הקדמוני לחצר, מן החצר לגג, מן הגג למזבח, מן המזבח לחומה, מן החומה לעיר, מן העיר להר הזיתים".