דילוג לתוכן העיקרי
המקדש במקרא ז -
שיעור 173

משמעות בית בלא ארון בסוף ימי בית ראשון, ומדוע לא הוחזר הארון בימי בית שני

 

בית בלא ארון מימי מנשה ועד החורבן

 

לאחר גניזת הארון בימי מנשה ויאשיהו בה דננו בשיעור שעבר, בית המקדש ממשיך להתקיים ללא ארון, כפורת וכרובים. מימי יאשיהו ועד סוף ימי הבית הראשון מתקיים בית שהחדר העיקרי שבו - קדש הקדשים – הוא חדר ריק, מפני שהארון, הכפורת והכרובים נגנזו[1]. מהי המשמעות של בית ללא ארון?

ברצוננו כאן לעמוד על היחס בין קירות הבית - המקדש, לבין תוכו - השראת השכינה שבו. חשבון פשוט יראה כי מסוף ימי מנשה עד החורבן כ-54 שנים. במשך כל השנים הללו, מתקיים בית מקדש עם עבודה קבועה, ללא השראת שכינה.

נדמה לנו כי זוהי בדיוק ההגדרה של חז"ל במדרש:

"כיון שיצא ירמיהו מירושלים ירד מלאך מן השמים  ונתן רגליו על חומות ירושלים ופרצן. קרא ואמר יבואו השונאים ויכנסו לבית שאדונו אינו בתוכו, ויבוזו אותו ויחריבוהו ויכנסו לכרם שהשומר הניחו והלך לו ויקצצו את גפניו. שלא תהיו משתבחים ואומרים אתם כבשתם אותה, קריה כבושה כבשתם, עם הרוג הרגתם, בית שרוף שרפתם" (פסיקתא רבה כו).

טענתנו היא כי זה מצבו של בית ה' מימי מנשה ועד חורבן הבית. בדומה לכך המדרש באיכה רבה אומר:

"באותה שעה קפצה קטיגוריא לפני כסא הכבוד אמרה לפניו רבונו של עולם כך יהא רשע זה מתגאה ואומר אני החרבתי ביתו של אלוקים ושרפתי מקדשו אם כן הוא תרד איש מלמעלה ותשרוף מיד. מה כתיב ממרום שלח אש בעצמותי, אמר רבי יהושע הוא שהנביא מקנתרה ואמר לה (ישעיהו מ"ז, ב) 'קחי ריחיים וטחני קמח', הא כל עמא טחנין חטין ואת אומר וטחני קמח אלא אמרה ירושלים לבת בבל אלו ממרום לא עשו בי מלחמה את היית יכולה להילחם בי אלו ממרום לא שלחו בי אש את היית יכולה לי, אלא אריא קטילא קטלת קימחא טחינא טחנת קרתא יקידתא אוקדתא לכך אמר ממרום שלח אש בעצמותי וירדנה"  (א', מא).

בשני המדרשים, מופיע נימוק נוסף והוא שהאויבים לא ישתבחו שהם כבשו, ושהרשע לא יתגאה בהחרבת ושריפת המקדש. אך מעבר לנקודה זאת, ישנו כאן תיאור של בית שהתוך שבו לא נמצא, ורק הקירות החיצוניים קיימים בלא התוכן הפנימי. על כן החורבן הוא חורבן פנימי, לא של האויבים אלא של ישראל את עצמם.

ר' חיים מוולז'ין בעל 'נפש החיים' מעיר:

"וכמאמרם ז"ל 'ושכנתי בתוכם' בתוכו לא נאמר אלא בתוכם... הצדיקים על ידי מעשיהם הרצויים הן הם מקדש ה' ממש. וי"ל עד"ז הכתוב 'ועשו לי מקדש... ככל אשר אני מראה אותך וכן תעשו' ורז"ל דרשו (סנהדרין מו) וכן תעשו לדורות.

ולדרכנו יש לומר ג"כ שר"ל אל תחשבו שתכלית כוונתי הוא עשיית המקדש החיצוני, אלא תדעו שכל תכלית רצוני בתבנית המשכן וכל כליו רק לרמז לכם כי ממנו תראו וכן תעשו אתם את עצמיכם, שתהיו אתם במעשיכם הרצויים כתבנית המשכן וכליו כולם קדושים ראויים ומוכנים להשרות שכינתו בתוככם ממש, זהו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם... תכלית כוונתי שכן תעשו את עצמכם... לזאת כשקלקלו פנימיות המקדש שבתוכם אז לא הועיל המקדש החיצוני ונהרסו יסודותיו ר"ל"           גהה בשער א, פרק ד).

בדבריו, ר' חיים מוולוז'ין מחלק גם כן בין פנימיות המקדש לחיצוניותו, וההנחה היא כי כאשר פנימיות המקדש מתוקנת, אזי הבית - המסגרת של הקירות - עומד על תילו, והפוך כשאין. יכולה להיות מציאות של קירות לבד בלא השראת שכינה לזמן מסויים שבעקבותיה נחרב הבית, ועל כן בעומק, ישראל הם הם המקדש, והשראת השכינה היא בתוכם - כפשוטו.

בשני המקרים, למציאות החיצונית של מקדש ושל קירות, אין קיום עצמאי אלא הם השתקפות של המציאות הפנימית. ישנו מצב ביניים לקראת החורבן בו הקירות קיימים אך ללא התוכן הפנימי, וזהו מצב שלא יכול להתקיים לאורך תקופה ארוכה. זהו מצב של טרום חורבן והוא המצב בימי מנשה בו נגזרה גזרה אך היא לא התקיימה בפועל רק בימי המלך צדקיהו.

אין התייחסות מפורשת למשמעות פרק זמן זה. האם מטרת פרק זמן זה הינה לתת אורכה לעם ישראל לחזור בתשובה, או שזהו פרק זמן של הכנה לקראת מציאות שלא יהיה מקדש?

איך שלא נבין, החורבן הוא של התוך, הפנימיות, ולא החורבן החיצוני של הקירות שהוא סוף התהליך כולו. באופן מעשי, ימי יאשיהו היו הנסיון האחרון לתקן את החטאים, אך הוא בסופו של דבר לא הצליח לתקן את המעוות, בעיקר מחטאות מנשה ועל כן חורבן הבית היה בלתי נמנע.

מדוע לא הוחזר הארון בימי הבית השני?

הבית השני, מימי הקמתו בימי זרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק, ועד חורבנו על ידי טיטוס בשנת 70 לספירת הנוצרים, היה בית ללא ארון. גם בזמנים שהבית היה מפואר מאוד, החדר הפנימי ביותר והמקודש ביותר הינו חדר ריק לחלוטין, ועל כן הכהן הגדול בכניסתו לקדש הקדשים ביום הכיפורים היה מניח את הכף ואת המחתה על אבן השתיה עצמה. מדוע לא הוחזר הארון לכל אורך התקופה הזו?

שאלה זו מתחדדת יותר בעקבות נבואות הנביאים חגי וזכריה בדור של בניין הבית "גדול יהיה כבוד הבית הזה האחרון מן הראשון אמר ה' צבא-ות" (חגי בק, ט), איך ייתכן בית גדול מן הבית הראשון אם אין הארון בתוך הבית?

בנוסף, הגמרא בזבחים אומרת:

"אמר רבי יוחנן שלשה נביאים עלו עמהם מן הגולה: אחד שהעיד להם על המזבח, ואחד שהעיד להם על מקום המזבח, ואחד שהעיד להם שמקריבין אף על פי שאין בית"                       (סב.).

האם לא יכול היה אחד הנביאים להעיד על מיקומו של הארון?

נראה אם כך, כי לא במקרה לא הוחזר הארון אלא באופן מכוון נשאר הארון גנוז. ההנחה היא כי החזרת הארון הייתה צריכה להיות על פי נביא[2], והסיבות שהוזכרו לכך הם:

  1. שינוי מן המצב הקיים זוקק ככל הנראה הוראת נביא שלא הייתה.
  2. סביר להניח שהמציאות הרוחנית באותו דור, לא איפשרה את החזרת הארון.
  3. הגמרא לא דנה ישירות בסוגיית החזרת הארון, אלא בשאלה מדוע לא חזרה שכינה למקדש. האם ניתן לזהות את העדר השכינה עם העדר ארון? הגמרא ביומא אומרת:

"ואלו חמשה דברים שהיו בין מקדש ראשון למקדש שני ואלו הן ארון וכפורת וכרובים (רש"י כוליה חדא מילתא, ושכינה לא שרתה בו) אש ושכינה ורוח הקודש ואורים ותומים"            (כא:).

הגמרא מונה בנפרד ארון כפורת וכרובים, מחד ושכינה מאידך גיסא (רש"י על אתר אינו מבאר למה הכוונה שכינה. רוח הקודש לא היתה בנביאים משנת שתים לדריווש ואילך).

הנימוקים לחוסר השראת שכינה כפי שמופיעים בגמרא ביומא (ט:) הם כדלקמן[3]:

לפי ריש לקיש הסיבה היא שלא עלו כחומה - השראת השכינה קשורה בהופעת ציבור שעם ישראל רובו יושב על אדמתו (וכך דעתו של רבי יהודה הלוי בכוזרי מאמר ב אות כד). המהרש"א מבין שמדובר על סילוק הנבואה, והמלבי"ם מדבר על תשובה שלמה, ועל כך שהשיבה לארץ היא התשובה שלמה. רבנו בחיי טוען ששכינה לא שרתה בבית שני תדיר כמו בבית ראשון.

הרב קוק מפרש את דברי ריש לקיש לעניין האיכות ולא רק הכמות. לפירושו, הכוונה היא כי כח האומה הופך להיות כח של יחידים - עבודת ה' פרטית, קיום מצוות פרטי, מוסר אישי פרטי, ועל כן אין בכח זה לאפשר את החזרת השכינה.

לפי ר' יוחנן, שכינה לא שורה מפני שהמקדש בימי בית שני נבנה בחסות השלטון הפרסי, דכתיב "יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם". המקדש צריך לייצג את עם ישראל בזיקתו לקב"ה בלבד בלא כל שיתוף או זיקה לעם אחר. דברים אלו מוסברים על ידי הרמב"ם בפירוש המשניות למשנה במידות (פ"א משנה ג) המבאר כי מורא של מלכות זרה ושעבוד לה, מהווים סתירה גמורה למהות המקדש המבטא את מלכותו של הקב"ה הבלעדית והמוחלטת. ייתכן גם לטעון כי במצב של שיעבוד מלכויות, החשש של שביית הארון עדיין בתוקפו.

בעל ספר העיקרים, רבי יוסף אלבו קושר בין נבואה והשראת שכינה בכלל ובין הארון וכך דבריו:

ולפי דעתי שזאת היתה הסבה שתמצא הנבואה באומת ישראל מזולתה מן האומות ובארץ ישראל מזולתה מן הארצות, וזה כי מצד הארון והלוחות שהיתה השכינה שורה עליו היה מתהפך הרוח הא‑להי כדמות ניצוץ השמש המתהפך, והיה שורה הרוח הנבואיי על האיש שתמצא בו הכנה מה בדמיון מה שהוא בארון, והוא האיש שימצאו בו דעות התורה הכתובים בלוחות הברית באמת, כמו שהיה זה בנבואת שמואל שהיה שוכב בחדרו שהיה לו ובאה אליו קול הנבואה מעל הכפרת אשר על הארון שהיה אז שם בשילה, והוא עצמו לא היה יודע מי הקורא, שלא היה משער בעצמו היותו ראוי לנבואה שישמע קול בעת היקיצה במראה הנבואה, ולזה היה קם ממטתו ללכת אל עלי עד שעלי הבין זה מעצמו, כמו שאמר הכתוב 'ויבן עלי כי ה' קורא לנער' (שמ"א ג', ח).

ואולם זה השפע הבא על זה הדרך בזולת נביא שיהיה אמצעי צריך הכנה במקבל, כלומר שיהיה מעצמו מוכן קצת. כי לא יחול השפע הא‑להי הזה אלא בהיות המקבל במדרגה ידועה מן ההכנה, וכפי הכנתו תהיה מדרגת השפע שיחול עליו. אבל הנבואה המגעת באמצעות נביא תגיע אפילו על מי שאינו ראוי לנבואה, כמו שהגיעה לישראל בשעת מתן תורה, או על מי שאינו מוכן אליה, כמו שהגיעה לאהרן ומרים באמצעות משה... וראוי שתדע שהמצא הנבואה על ידי נביא על הבלתי ראוי או בלתי מוכן, לא יספיק להשפיע מן המקבל ההוא על זולתו אלא בהמצא הארון והלוחות באומה, וגם כן אחר שנעדר הארון לא היה אפשר שתמצא הנבואה אפילו על יד נביא על הבלתי מוכן. ולזה לא הגיעה הנבואה לברוך בן נריה באמצעות ירמיה, לפי שלא היה מוכן אליה וכבר נגנז הארון, והגיעה לחגי זכריה ומלאכי, לפי שראו את ירמיה ויחזקאל והיו מוכנים אליה יותר מברוך. ואולם לא הגיעה מהם לזולתם, לפי שלא היו בזמן הארון ולא היה השפע שהגיע להם מספיק שיעבור מהם לזולתם אחר שלא היה שם ארון. וראיה לדבר כי בבית שני היו חסידים ואנשי מעשה וראויים לנבואה יותר מבבית ראשון, ואף על פי כן לא היה שם נבואה לפי שלא היה שם ארון"               (ספר העיקרים מאמר שלישי סוף פרק יא).

בעל העיקרים תולה את הנבואה בהימצאות הארון והלוחות והשראת שכינה עליהם. כמובן דרושה גם הכנה של האדם, אך ללא ארון ולוחות אין הנבואה אפשרית. על כן, אף על פי שבבית שני היו אנשים הראויים לנבואה יותר מאשר בבית ראשון, כיוון שלא היה בו ארון - לא הייתה נבואה. אמנם חגי, זכריה ומלאכי זכו לנבואה מפני שראו את ירמיהו ויחזקאל, אך בהעדר ארון לא היה בכוחם להעבירה לזולתם.

זהו חידוש גמור של רבי יוסף אלבו. אמנם נאמר בכמה מקומות שהקב"ה מתגלה מבין שני הכרובים שעל הארון, וגם על שמואל נאמר, כפי שהוא מציין, שהקב"ה התגלה אליו בראשונה משם, אך לא מצינו בשום מקום התניה מפורשת של השראת שכינה או של נבואה בארון.

לשאלה הישירה מדוע לא נעשה ארון חדש בבית שני התייחסו גם המהר"ל וגם בעל ה'מנחת חינוך':

המהר"ל בגור אריה אומר כך:

"כי לפי דעתי ענין גדול יש ללמוד דיהיו העדות מעכבים את הארון, שאם לא כתב הווה אמינא אם אין עדות יהיה הארון, דהא אצל החושן גם כן כתיב 'ונתת אל החושן את האורים ואת התומים' (שמות כ"ח, ל), אפילו הכי בבית שני אף אם אין אורים היה החושן (רש"י שם), הכי נמי שמא אף על גב דאין לוחות יעשה הארון כבוד לשכינה, ועל זה אמר עוד 'ונתת אל הארון את העדות' (שמות כ"ה, טז), שנה עליו הכתוב לעכב, שלא יהיה ארון אם אין עדות, ובבית שני שלא היו העדות לכך לא עשו את הארון"              (תרומה ד"ה לא ידעתי).

בעל המנחת חינוך אומר כך:

"עיקר עשיית הארון כדי שיהיו הלוחות מונחים בתוכו... ובבית ראשון שנגנז הארון עם העדות בימי יאשיה המלך ע"ה לא עשו עוד ארון, ובבית שני לא היה ארון, כי למה צריך ארון כיון שנגנזו הלוחות גם כן, אין מצוה לעשות ארון, והארון אינו מעכב... אבל הארון תיכף כיון דנגנזו העדות ולא יתראו עוד עד ביאת הגואל במהרה בימינו אמן, ולא עשו מעולם ארון אחר חוץ ממה שעשה משה במדבר, וכשיבא הגואל במהרה בימינו יתגלו הלוחות והארון, אם כן אין צריך לכתוב הדינים של הארון"    (מצווה צה).

ובדומה לכך כתב הרמב"ן בהשגותיו לספר המצוות:

"עשיית הארון והכפורת לשום שם העדות תימנה מצוה בפני עצמה שאם נעלה על דעתנו חס ושלום שיאבד או שיישבר, מצוה לעשותו כמידה הראשונה לשום שם לוחות העדות" (מצוות עשה לג).

 

לטענתם, כל עניינו של הארון הוא להכיל את לוחות העדות, ועל כן אין מקום להכין ארון אם אין עדות. תשובה זו הולמת את דעת רבי אליעזר ורבי שמעון בר יוחאי כי הארון גלה לבבל, אך לפי דעת רבי יהודה בן לקיש וחכמים, שהארון נגנז במקדש, ובפרט לפי המשנה בשקלים, שמקום גניזתו היה ידוע בבירור, נשאלת השאלה: מדוע לא הוציאוהו על פי חגי, זכריה ומלאכי?

אף שאין לכך שום מקור מפורש, מסתבר כי הנביאים הבינו שדבר זה אינו יכול להיות פרי יזמה אנושית, אלא הוא תלוי בהתגלות א‑לוהית. על פי הגמרא (זבחים סב.), נביאים אלו העידו על המזבח ועל מקומו ועל כך שמקריבין אף על פי שאין בית - ומדוע לא התייחסו כלל לארון?! הלוא חגי וזכריה הם הם שעודדו את העם וחיזקוהו לגשת לבניין, בהבטיחם על גדולת הבית השני ועל הבחירה המחודשת בירושלים והשראת שכינה בה – ולמה לא פעלו להשלמת הבניין ולהשראת שכינה מלאה על ידי חידוש ארון?! דומה כי העובדה שאין הם עושים זאת מעידה כי הבינו שהשבת הארון גופה תלויה בהשראת שכינה מלמעלה למטה תחילה, ואינה מעשה בחירי אנושי.

אפשרות הפוכה להבנת עמדתם של נביאי בית שני, עולה אולי מתוך נבואת ירמיהו על מציאות עתידית שבה תהפוך ירושלים כולה לכיסא ה' והארון לא יידרש עוד:

"וְהָיָה כִּי תִרְבּוּ וּפְרִיתֶם בָּאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵמָּה נְאֻם ה' לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אֲרוֹן בְּרִית ה' וְלֹא יַעֲלֶה עַל לֵב וְלֹא יִזְכְּרוּ בוֹ וְלֹא יִפְקֹדוּ וְלֹא יֵעָשֶׂה עוֹד. בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלִַם כִּסֵּא ה' וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם לְשֵׁם ה' לִירוּשָׁלִָם וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע"        (ירמיהו ג', טז-יז)[4].

ייתכן שנביאי שיבת ציון סברו כי נבואה זו תתקיים בימי הבית השני (דבר ההולם את חזיונותיהם הגדולים של חגי וזכריה לבני דורם), ועל כן אין עוד צורך בארון.

משמעות בית בלא ארון

לכאורה ניתן לשאול שאלה: והרי הארון הינו כלי עיקרי וחשוב ביותר. מהו צביונו של בית המקדש כשהחדר הפנימי ריק לחלוטין?

בתחילת שיעורינו על המקדש בשנת תשס"ז, הראנו במספר שיעורים כי לבית המקדש שני תפקידים עיקריים: האחד הוא מקום להשראת שכינה המייצג את ביתו כביכול של הקב"ה, והשני, הוא מקום בו האדם בא אל הקב"ה לעבוד אותו בביתו.

בית שני מתאפיין בעיקר כמקום של עבודה של פולחן מלמטה למעלה. עיקר מעלת הבית היא מצד מעלתם של ישראל הבאים למקדש לעבוד בבית ה'. על נקודה זאת עומדים השל"ה והמהר"ל בבואם לבאר את ההבדל בין מעלות שני הבתים בית ראשון ובית שני. בהקשר זה הם מראים יפה איך הסיבות שהביאו לחורבנם של הבתים הללו קשורות למהותם של הבתים.

 

כתב השל"ה:

"כי בית שני נחרב עבור עוון שנאת חינם ועדיין לא נטהרנו בעוונותינו הרבים מזה העוון, על כן בן ישי לא בא עדיין. כלל העולה, חטא בית ראשון מחמת עבירות שבין אדם למקום, דהיינו עבודה זרה והוא היפך מ'ואהבת את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך'. וחטא בית שני מחמת עבירות שבין אדם לחברו דהיינו שנאת חינם, שהיא היפך מ'ואהבת לרעך כמוך'..."

                                                  (הלכות תענית נז.).

בית ראשון חרב בגלל עבירות שבין אדם למקום, וביניהן עבודה זרה שהיא הפך "ואהבת את ה' אלוקיך"; בית שני חרב מחמת עברות שבין אדם לחברו – בגלל שנאת חינם, שהיא הפך "ואהבת לרעך כמוך". מדרגת הבית הראשון קשורה בהשראת שכינה – בזיקה הישירה בין כנסת ישראל לקב"ה – ועל כן החטאים המביאים לחורבנו הם חטאים הגורמים לביטול קשר זה ולהפסקת השראת שכינה; מדרגת הבית השני קשורה ב"ואהבת לרעך כמוך", ועל כן שנאת חינם ופירוד מביאים לחורבנו ולגלות ופיזור בין אומות העולם.

בכיוון דומה מבאר גם המהר"ל. לפי ניסוחו, שלושת החטאים שהביאו לחורבן הבית הראשון הם בבחינת טומאה. היות שמעלת הבית הראשון היא השראת שכינה, גרמה הטומאה לסילוקה. בבית שני, לעומת זאת, לא שרתה שכינה, ומעלתו הייתה מעלת ישראל – התאחדות ישראל על ידי המקדש - לפיכך נחרב בית זה בגלל שנאת חינם שפירדה את ישראל:

"ויש לך לשאול למה חרב בית המקדש ראשון בעון אלו ג' עונות ואילו מקדש שני בשביל שנאת חינם. ואין לומר שהיה זה במקרה. ועוד כי אלו ג' עבירות דהיינו ע"ג גילוי עריות שפיכות דמים יש להם עניין אחד כי בשלושתן יהרג ואל יעבור ולמה נשתתפו שלושתן בחורבן. והפירוש אשר הוא לפי פשוטו, כי מקדש ראשון היה השכינה ביניהם וזהו מעלת בית המקדש ראשון שהיה מיוחד במעלה שהיתה השכינה שורה בו, ולפיכך חורבן שלו כאשר לא היה ראוי שתשרה שכינה ביניהם והיינו כשטמאו את בית המקדש ואין השם יתברך שורה בתוך טומאתם אם לא כאשר היה החטא בשוגג... ולפיכך בשביל אלו ג' טומאות חרב הבית. אבל מקדש שני שלא היתה השכינה שורה בו כמו במקדש ראשון ולכך לא נחרב בשביל אלו ג' עבירות. אבל מעלת מקדש שני היה מחמת ישראל עצמם ודבר זה ברור כי ישראל הם מתאחדים על ידי בית המקדש שהיה להם. כהן אחד מזבח אחד ונאסרו הבמות שלא היה פירוד וחלוק בישראל, והדבר הזה מבואר ועוד ית' בפרק שאחר זה. לכך בית המקדש על ידו הם אומה אחת שלמה ומפני כך נחרב הבית בשביל שנאת חינם שנחלק לבבם והיו מחולקים ולא היו ראויים למקדש אשר הוא התאחדות ישראל, ופירוש פשוט הוא"          (נצח ישראל, פרק ד').

הצד השווה בכל הביאורים הללו הוא ההנחה שסיבות החורבן ותוצאותיו קשורות במהות הבית. בית ראשון, עניינו ומהותו השראת שכינה, לפיכך נחרב בגלל עבודה זרה, המבטלת "ואהבת את ה' אלוקיך" והשראת שכינה, ובגלל חורבנו בטלה הנבואה, שאף היא אמצעי להשראת שכינה. בית שני עניינו ומהותו מעלת ישראל, ועל כן הוא נחרב בגלל שנאת חינם, ובעקבות חורבנו באו גלות ופירוד.

על פי הבנה זאת, היות עיקר המקדש מקום עבודה של ישראל את הקב"ה, זוהי מדרגתם של ישראל, שזוהי מהותו של הבית, ועל כן חורבנו הוא בשנאת חינם, בביטול של המעלה המיוחדת של הבית הזה.

*

**********************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון, תשע"ג

עורך: אביעד ביננשטוק

*******************************************************

בית המדרש הוירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

לביטול רישום לשיעור: http://etzion.org.il/vbm/

* * * * * * * * * *

 

 

[1]   יש לזכור כי יחד עם הארון נגנזו גם חפצים נוספים שהיו יחד עמו בקדש הקדשים, וכך לשון הגמרא בהוריות יב. "והתניא משנגנז ארון נגנז שמן המשחה וצנצנת המן ומקלו של אהרון שקדיה ופרחיה וארגז ששלחו פלישתים דורון לישראל...". עסקנו באחד השיעורים בשנת תשע"ב בחפצים שהיו בארון ולצדו בקדש הקדשים.

[2]   ייתכן שכך דעתו של ריה"ל בס' הכוזרי מאמר ג, לט האומר "ומה שהעמידו (נביאי בית שני) במקום הארון תכונה שתלו לפניה הפרוכת, בעבור שיידעו כי הארון גנוז לשם". אמנם על פי מה שלמדנו גניזת הארון נעשתה על ידי המלך ולא על ידי הנביא (בין אם מדובר במנשה ובין ביאשיהו).

[3] עסקנו בהרחבה בנושא זה בשיעור שהוקדש לשאלה מדוע לא שרתה שכינה בבית שני.

[4]   אפשר שלכך קשורה גם העובדה שהארון אינו נזכר בפרקי המקדש ביחזקאל.

 

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)