כי תבוא | משמעות הברית

"אלה דברי הברית אשר צוה ה' את משה לכרות את בני ישראל" (דברים כ"ח, ס"ט)

בפרשת השבוע מספרת התורה על הברית שנכרתה בין הקב"ה לעם ישראל על הר גריזים והר עיבל, וכוללת את השכר ואת העונש המגיעים לנו לפי התנהגותנו. במבט ראשון, נדמה שהעונשים החמורים המוזכרים בפרשה אמורים למלא את ליבנו פחד ואימה ובכך לגרום לנו להקפיד על שמירת התורה והמצוות.

אולם, לגישה כזו יש היבט שלילי: היא גורמת לעבודת ה' הנובעת מפחד מעונש, וזו, כידוע, איננה הדרגה האידיאלית בעבודת ה'. יתר על כן, אם אכן מטרת הקללות להרתיע ולהפחיד, הרי שהדבר מעלה שאלות נוקבות לגבי משמעותן בימינו, באווירה כללית שאיננה חוששת מעונשים כלל, בטח שלא עונשים מעונשים מאת כוח עליון.

בגלל סיבות אלו, נדמה שיש לציין היבט נוסף לפרשיית הקללות והברכות המופיעה בפרשה: הברית מטביעה בתודעתנו את ההבנה כי יהא אשר יהיה, לעולם לא נוכל לשכוח את יחסינו המיוחדים עם הקב"ה.

הייתה פעם קבוצה של בונדיסטים (סוציאליסטים שדגלו בתרבות היידיש) אשר החזיקה בדעות אנטי דתיות קיצוניות. כדי להביע את מחאתם נגד הדת הם החליטו לערוך "נשף כל נדרי" ביום הכיפורים, בדיוק בשעה שבבתי הכנסיות אמרו את תפילת 'כל נדרי'. קבוצה קיצונית עוד יותר מחתה כנגד נוהג זה, בטענה שהוא מגלה על רגישות לדת. אנחנו, טענו אנשי אותה קבוצה, איננו עורכים שום פעילות מיוחדת בערב יום הכיפורים, מכיוון שלדידנו יום זה הינו חסר משמעות לחלוטין. ואכן, צדקה הקבוצה השניה: התייחסות לתופעה מסוימת, גם אם מדובר בהתייחסות שלילית, מגלה על רגישות כלפי אותה תופעה.

הברית של הקב"ה עם ישראל מלמדת אותנו שגם אם נכעיס את הקב"ה ונפר את בריתו, עדיין נקבל ממנו עונש. למרות שמדובר ביחס שלילי כלפי עוברי בריתו, הדבר מגלה שאפילו בשעה שישנם יהודים הנלחמים נגד הקב"ה, עדיין הוא מתייחס אליהם. הקב"ה אינו מתעלם מאתנו לעולם.

נדמה, שכשם שלעולם הקב"ה ישמור על יחס כלשהו איתנו, כך גם יהודי לעולם ישמור על קשר כלשהו עם הקב"ה ותורתו.

כאשר עלה פעם נושא מחאת החילוניים כנגד הכפייה הדתית, העיר מישהו כי כשם שפעם היה לנו "גוי של שבת" כך יש לנו היום "יהודי של שבת". כוונתו הייתה, שישנם כיום יהודים שהקשר שלהם ליהדות מתמצה רק בשמירת מאפיינים מסוימים של השבת. יהודים כאלו מרגישים שתחומים מסוימים בהלכה מהווים בעיה עבורם, ולכן הם מגבילים את יהדותם לתחומים צרים ביותר: אי-עבודה בשבת, אמירת קדיש, הליכה לבית-הכנסת לעיתים רחוקות, חתונה יהודית, בר מצווה וכדומה. אולם, דווקא העובדה שהם מביעים מורת רוח מההלכה ע"י שמירת חלק ממנה בלבד, מגלה שלמעשה הם מרגישים קשר לעולם ההלכה כולו!

לפני שנים היה נהוג שיולדות נשארות עשרה ימים בבית החולים לאחר הלידה, והיה הסכם בין המפד"ל וההסתדרות שכל הבנים ימולו בבית החולים. לימים, כאשר התקצרה השהות בבית החולים, חששה המפד"ל שיהיו ילדים שלא ימולו. אולם, חשש זה התבדה. התברר כי הכול דואגים למול את בניהם. בדומה לכך, היו זמנים בהם היה בממשלה רוב חילוני ובכל זאת לא בוטלו חוקי "הכפייה הדתית". מדוע לא ניצלו החילונים את כוחם? נראה, כי ליהודים שאינם שומרי מצוות נוח בקיום הכפייה הדתית. כך נשמרת להם פינה קטנה של יהדות מבלי לעשות דבר ביוזמתם. מצפונם שקט, והם אינם צריכים להודות ברצונם לשמר מימד של יהדות בחייהם אף בלא כפייה. הם יכולים לשכנע את עצמם שהכריחו אותם.

זוהי הברית שכרת ה' עם ישראל: בין אם נשמור על מצוות התורה ובין אם נפר אותם, הקשר עם הקב"ה לעולם יתקיים, הן מבחינתו והן מבחינתנו.