משמעות משיחת כהנים הדיוטות

  • הרב ברוך וינטרוב
בית המדרש הוירטואלי

 

דף יוםיומי

זבחים דף קא – משמעות משיחת כהנים הדיוטות

נחלקו הדעות בין התנאים, והאמוראים לאחריהם, מתי נתכהן פנחס. יש שסברו כי הוא נתכהן ביחד עם אהרן, אחרים פירשו כי התכהנותו ארעה עת בירך אותו ה' לאחר מעשה זמרי, ואילו דעת רב אשי היא שלא נתכהן פנחס עד ימי יהושע.

התוספות (ד"ה ההוא בברכה) מבארים, כי לדעת רב אשי, אף לאחר שברך הקב"ה את פנחס בכהונה בעקבות מעשה זמרי, עדיין נותרה הבחירה ביד ישראל מתי לכהן את פנחס. אמנם, בתוספות ישנן שתי גרסאות, אשר ייתכן והשוני ביניהן משמעותי להבנת היחס שבין ברכת הקב"ה להחלטת העם.

על פי הגרסא שלפנינו, אף לאחר הברכה, לא נעשה בפנחס כלום, עד לימי יהושע, אז הטיל פנחס שלום בעם, ואז נתרצה להם. או אז, "נתרצו לו והלבישוהו ומשחוהו וחנכוהו בחביתין."

אמנם, גירסא אחרת בתוספות (כזו שעמדה, למשל, לפני האבני נזר, יו"ד, שיב, אות יב) אינה גורסת את המילה ומשחוהו. על פי גירסא זו, המשיחה היתה מייד לאחר ברכת ה', אלא שהכיהון בפועל התעכב עד להתרצותו של פנחס על העם, הלבשתו וחינוכו בחביתין.

לפנינו אם כן מחלוקת יסודית בהבנת תפקיד המשיחה. על פי גרסא אחת, המשיחה מסורה בידי העם, והינה חלק מהכנסת הכהן לתפקידו, ואילו על פי הגירסא השניה, המשיחה מסורה בידי הקב"ה, ומהווה סימן לבחירת הא-ל.

ייתכן כי שאלה זו עומדת גם במוקדה של מחלוקת הרמב"ם והראב"ד לגבי דין כהן הדיוט לעניין יציאה מן המקדש. הרמב"ם, בהלכות ביאת מקדש פרק ב הלכה ה, כתב:

"כהן שיצא מן המקדש בשעת העבודה בלבד חייב מיתה בין כהן גדול בין כהן הדיוט שנאמר ומפתח אהל מועד לא תצאו פן תמותו..."

על כך השיג הראב"ד:

"תימה גדול הוא זה שלא נאמר אותו פסוק אלא לאותה שעה בשביל שנמשחו בניו."

כלומר, הראב"ד טען שיש לחלק בין אלעזר ואיתמר, שאכן נאסרה עליהם היציאה מפתח המקדש עת היו אוננים על נדב ואביהוא, לבין כהנים הדיוטות אחרים במשך הדורות. סיבת החילוק, לדעת הראב"ד, הינה שאלעזר ואיתמר נמשחו, בעוד שאר הכהנים ההדיוטות אינם נמשחים.

הגר"ח, בחידושיו על אתר, מבאר כי הראב"ד לא סבר שאלעזר ואיתמר היו בעלי מעמד מיוחד, מעין משוחי מלחמה. עצם המשיחה, לדעתו, היא ששינתה את דינם, ואף שנחשבו ככהנים הדיוטות לכל דבר ועניין. מדוע אם כן העובדה כי הם נמשחו תאסור עליהם את היציאה מבית המקדש?

נראה, כי הראב"ד הבין שהמשיחה היא הסימן לבחירה הא-להית, להיות האדם שלוחו של הקב"ה. בתור שכזה, צריך הכהן להקריב את ענייניו הפרטיים, ואף בעניינים הכואבים ביותר, כגון מיתת קרוביו, לטובת ההשארות במקדש. שאר הכהנים ההדיוטות, שלא נבחרו באופן אישי על ידי הקב"ה, וכהונתם באה להם רק מכח אבותיהם, אינם מצויים במדרגה זו, ועל כן דינם לצאת מן המקדש ולהתעסק בקבורת קרוביהם.

הרמב"ם, לעומת זאת, סבר כי המשיחה אינה סימן לבחירה הא-להית, אלא חלק מהכנת הכהן לתפקידו. על כן, אין לחלק בין כהן הדיוט שהגיע למעמדו מכח משיחה, לבין כהן הדיוט שהגיע למעמדו מתוקף אבותיו. בין כך ובין כך, מעמדו שווה. על כן, אם מצינו שאיתמר ואלעזר נאסרו ביציאה מן המקדש, כך דינם של שאר כהנים הדיוטות לדורות.

הרב ברוך וינטרוב