יתרו | משפחתו של משה

א. גרשום ואליעזר

אחד הנושאים המסתוריים ביותר בתורה הוא משפחתו של משה. אך טבעי הדבר, שהתורה מספרת על המנהיג הגדול של עם ישראל יותר משסיפרה על כל אדם אחר. דווקא על רקע זה בולט במיוחד העדר הפירוט על בני משפחתו והמסתורין המלווה את המעט מן המעט שמסופר עליהם. בשיעור זה ננסה להתחקות אחר מה שניתן לדלות מפשוטי המקראות על בני המשפחה של משה – ציפורה, גרשום ואליעזר – ואולי גם להבין מדוע התורה מסתירה ומצמצמת כל כך את העיסוק בדמויות אלו.

נפתח בעובדה חדשה המופיעה בתחילת פרשתנו: קיומו של בן שני למשה. עד עתה ידענו רק על בן אחד שנולד לו – גרשום, כמסופר לעיל:

וַתֵּלֶד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה[1]     (ב', כב).

גרשום נזכר שוב בתחילת פרשתנו, אלא שכאן התורה מוסיפה ומספרת כי למשה נולד עוד בן אחר:

וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ. וְאֵת שְׁנֵי בָנֶיהָ אֲשֶׁר שֵׁם הָאֶחָד גֵּרְשֹׁם כִּי אָמַר גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה. וְשֵׁם הָאֶחָד אֱלִיעֶזֶר כִּי אֱ‑לֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה   (י"ח, ב–ד).

דומה שניתן ללמוד על משה רבות מן השמות שנתן לילדיו. שמו של גרשום מעורר עניין, שכן במילים "גֵּר הָיִיתִי בְּאֶרֶץ נָכְרִיָּה" מתכוון משה לארץ מדין, שהיא ארץ נכרייה לגבי מצרים. יש לזכור ששם זה ניתן עוד לפני התגלות ה' למשה, בשעה שמשה, שגדל אצל בת פרעה, נהג כ"אִישׁ מִצְרִי" (ב', יט) לכל דבר, מלבד ההזדהות הלאומית עם בני עמו. שם זה מבטא אפוא את זיקתו של משה למצרים ואת צערו על שנאלץ להתרחק ממנה.

אליעזר, לעומת זאת, נולד, מן הסתם, רק לאחר התגלות ה' למשה. בהתגלות זו הציג הקב"ה את עצמו כ"אֱ‑לֹהֵי אָבִיךָ אֱ‑לֹהֵי אַבְרָהָם אֱ‑לֹהֵי יִצְחָק וֵא‑לֹהֵי יַעֲקֹב" (ג', ו), ובהמשך הורה למשה כמה פעמים (עיין שם, יג–טז) להציגו בפני עם ישראל כ"אֱ‑לֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם". מסתבר אפוא שהשם אליעזר – שמשמעו "כִּי אֱ‑לֹהֵי אָבִי בְּעֶזְרִי וַיַּצִּלֵנִי מֵחֶרֶב פַּרְעֹה" – ניתן על רקע מעמד הסנה, ומבטא את אישיותו הדתית של משה ואת זיקתו לקב"ה, שנתקבעה בהתגלות ה' אליו.

מכל מקום, תופעה אחת אומרת דרשני: זהו האזכור האחרון של בניו של משה בתורה, ומכאן ואילך לא נאמרה מילה וחצי מילה לא על גרשום ולא על אליעזר. ולא זו בלבד, אלא שגם על ציפורה אין אנו שומעים עוד.[2] מה פשר תופעה זו? מדוע התורה מתעלמת ממשפחתו של משה?

העדרם של בני משה בולט במיוחד במקומות שהיה צפוי ומתבקש למצאם. בפרשת וארא נקטע סיפור שליחת משה ואהרן לפרעה בתיאור אילן היחס של שושלת לוי. התורה מונה את צאצאיו של אהרן עד פינחס, וכן את שושלת קֹרח, אך אינה מזכירה כלל שלמשה יש ילדים:

וּבְנֵי קְהָת עַמְרָם וְיִצְהָר וְחֶבְרוֹן וְעֻזִּיאֵל וּשְׁנֵי חַיֵּי קְהָת שָׁלֹשׁ וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה. וּבְנֵי מְרָרִי מַחְלִי וּמוּשִׁי אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַלֵּוִי לְתֹלְדֹתָם. וַיִּקַּח עַמְרָם אֶת יוֹכֶבֶד דֹּדָתוֹ לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת מֹשֶׁה וּשְׁנֵי חַיֵּי עַמְרָם שֶׁבַע וּשְׁלֹשִׁים וּמְאַת שָׁנָה. וּבְנֵי יִצְהָר קֹרַח וָנֶפֶג וְזִכְרִי. וּבְנֵי עֻזִּיאֵל מִישָׁאֵל וְאֶלְצָפָן וְסִתְרִי. וַיִּקַּח אַהֲרֹן אֶת אֱלִישֶׁבַע בַּת עַמִּינָדָב אֲחוֹת נַחְשׁוֹן לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת נָדָב וְאֶת אֲבִיהוּא אֶת אֶלְעָזָר וְאֶת אִיתָמָר. וּבְנֵי קֹרַח אַסִּיר וְאֶלְקָנָה וַאֲבִיאָסָף אֵלֶּה מִשְׁפְּחֹת הַקָּרְחִי. וְאֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן לָקַח לוֹ מִבְּנוֹת פּוּטִיאֵל לוֹ לְאִשָּׁה וַתֵּלֶד לוֹ אֶת פִּינְחָס אֵלֶּה רָאשֵׁי אֲבוֹת הַלְוִיִּם לְמִשְׁפְּחֹתָם. הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר ה' לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם            (ו', יח–כו).

תופעה דומה יש בתחילת ספר במדבר. לאחר המפקד של בני ישראל מסופר על המפקד המיוחד של שבט לוי. תיאור זה נפתח במילים "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה בְּיוֹם דִּבֶּר ה' אֶת מֹשֶׁה בְּהַר סִינָי" (במדבר ג', א), אך כל שנאמר מיד לאחר מכן הוא:

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַבְּכוֹר נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר. אֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים הַמְּשֻׁחִים אֲשֶׁר מִלֵּא יָדָם לְכַהֵן. וַיָּמָת נָדָב וַאֲבִיהוּא לִפְנֵי ה' בְּהַקְרִבָם אֵשׁ זָרָה לִפְנֵי ה' בְּמִדְבַּר סִינַי וּבָנִים לֹא הָיוּ לָהֶם וַיְכַהֵן אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר עַל פְּנֵי אַהֲרֹן אֲבִיהֶם   
                                                   (במדבר ג', ב–ד).

שוב התורה מתעלמת – כמו במכוון – מתולדות משה, ומונה אך ורק את תולדות אהרן. כיצד יש להבין תופעה זו?

ב. אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ

דומה שחלק חשוב בהבנת התופעה נעוץ בקושי המתעורר בתחילת פרשתנו:

וַיִּקַּח יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה אֶת צִפֹּרָה אֵשֶׁת מֹשֶׁה אַחַר שִׁלּוּחֶיהָ            (י"ח, ב).

שילוחים אלו – מה טיבם? התורה לא הזכירה זאת קודם לכן, אך מסתבר שבזמן מסוים חזרה ציפורה עם בניה למדין ונפרדה ממשה. יתרה מזאת, בפשטות שילוחין הם סוג של גירושין, כפי שמצינו בספר דברים:

כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ. וְיָצְאָה מִבֵּיתוֹ וְהָלְכָה וְהָיְתָה לְאִישׁ אַחֵר. וּשְׂנֵאָהּ הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ אוֹ כִי יָמוּת הָאִישׁ הָאַחֲרוֹן אֲשֶׁר לְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה. לֹא יוּכַל בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר שִׁלְּחָהּ לָשׁוּב לְקַחְתָּהּ לִהְיוֹת לוֹ לְאִשָּׁה...         (דברים כ"ד, א–ד)

וכן כתב ראב"ע בפירושו הקצר: "יש אומרים אחר ששלחה אל בית אביה מדרך מצרים, ויש אומרים שנתן לה גט".

על כל פנים, בזמן כלשהו שילח משה את ציפורה, ובניה הלכו עמה. היש דרך לדעת מה היו הנסיבות לשילוח זה?

מסתבר שהדבר קשור לאירוע היחיד הידוע לנו מתקופת נישואיהם של ציפורה ומשה – המאורע הסתום שאירע בדרך למצרים, במלון:

וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי. וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת      (שמות ד', כד–כו).

לא כאן המקום לנסות לעמוד על כל צדדיה של פרשייה עלומה זו. לענייננו די בעובדה שלאחר שהקב"ה ניסה לפגוע במשה, וציפורה הצילה אותו על ידי כריתת ערלתו של בנה, היא מכנה את משה פעמיים "חתן דמים".[3] ביטוי זה סתום אף הוא, ורבו הפירושים לו, אך דומה שכוונתו שלילית, כדוגמת דברי שמעי בן גרא לדוד: "וְהִנְּךָ בְּרָעָתֶךָ כִּי אִישׁ דָּמִים אָתָּה" (שמ"ב ט"ז, ח). מסתבר שציפורה טענה כלפי משה שהחיים עמו כרוכים בסכנת נפשות, ואולי לא רצתה בחיים שכאלה; ובתגובה שילחה משה בחזרה לבית אביה – למדין.

בין סיפור זה לבין תחילת פרשתנו יש זיקה ברורה. פרשתנו פותחת בתיאור בואו של יתרו אל משה:

וַיָּבֹא יִתְרוֹ חֹתֵן מֹשֶׁה וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ אֶל מֹשֶׁה אֶל הַמִּדְבָּר אֲשֶׁר הוּא חֹנֶה שָׁם הַר הָאֱ‑לֹהִים... וַיֵּצֵא מֹשֶׁה לִקְרַאת חֹתְנוֹ וַיִּשְׁתַּחוּ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיִּשְׁאֲלוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ לְשָׁלוֹם וַיָּבֹאוּ הָאֹהֱלָה  (י"ח, ה–ז).

תיאור זה מזכיר מאוד את הנאמר מיד לאחר פרשת המלון:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱ‑לֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ     (ד', כז).

בשני המקרים הולך קרוב משפחתו של משה אל הר הא‑לוהים שבמדבר על מנת לפגוש את משה, והמפגש החם ביניהם כולל נשיקה. דומה ששני המפגשים סוגרים מעגל בין רגעיו הראשונים של משה לאחר העימות עם ציפורה, שבעקבותיו חזרה למדין, ובין המפגש המחודש ביניהם.

מעתה עלינו לשאול: מה הביא לשובם של ציפורה ובניה אל משה? התשובה לדבר מפורשת בתורה:

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱ‑לֹהִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ כִּי הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם        (י"ח, א).[4]

התפעלותו של יתרו מתהליך יציאת מצרים הביאה אותו לחזור למשה, המספר לו "אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְפַרְעֹה וּלְמִצְרַיִם" (שם, ח), עד שהכריז יתרו: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱ‑לֹהִים כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם" (שם, יא). יתרו, שעל גדלותו הרוחנית עמדנו כבר בשיעורנו לפרשת שמות, משלים את המסע הרוחני שלו בהכרה במלכות ה', ותורם לעם ישראל את מערכת המשפט המסודרת, כמתואר בהמשך הסיפור.

ואולי ניתן לומר שמאז הליכתו של משה ממדין למצרים היה יתרו במעין 'מצב המתנה', עד שיראה איך ייפול דבר ומי מהצדדים ינצח, ומשום כך לא ניסה להחזיר את ציפורה ובניה אל משה.[5] ואחר ששמע על המעשים הגדולים של יציאת מצרים, החליט לחדש את הקשר עם משה.

ג. התוצאות

מה שנותר לברר הוא אם היו ציפורה וילדיה שותפים למסע הרוחני שעשה יתרו, או שמא עיצבו החיים במדין את דמותם אחרת. דומה שבעניין זה בדיוק זועקת שתיקתה של התורה. העדרם המוחלט של ציפורה, גרשום ואליעזר מכאן ואילך עשוי ללמד שהשלושה לא התערו בעם ישראל לגמרי, ולא היה להם חלק פעיל בהנהגתו של משה.[6] יתרה מזו, משה לקח על ציפורה אישה אחרת, האישה הכושית.[7]

נמצאנו למדים, שמשה שילם מחיר כבד על הניתוק מאשתו וילדיו למשך תקופה ארוכה, ובפרט בתקופה שבה עוצבה זהותו של עם ישראל. אשתו וילדיו לא היו נוכחים בזמן היציאה ממצרים, ואף לא בזמן קריעת ים סוף, שנאמר עליה: "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה ה' בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת ה' וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (י"ד, לא). אמנם הם שמעו על כך, מן הסתם, ממשה, כשם ששמע יתרו, אך אין שמיעה גדולה כראייה. משום כך גם כאשר עמדו, מן הסתם, בתוך בני ישראל בזמן מעמד הר סיני, לא היו שותפים לחלוטין לחוויה הקולקטיבית של הפנמת "אָנֹכִי ה' אֱ‑לֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (כ', ב) – שהרי הם לא היו מעולם בבית העבדים, ולא יצאו ממנו בכוח גדול וביד חזקה.

עוד רמז אחד יש לנו במקרא על מה שקרה למשפחתו של משה: הפרשה הקשה של פסל מיכה (שופטים י"ז–י"ח). לקראת סוף הסיפור מצוין שמו של אחד מ'גיבורי' הפרשה – הנער הלוי שניאות לשמש ככוהן לפסל שעשה מיכה:

וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפָּסֶל וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנַשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ  (שופטים י"ח, ל).

מדוע 'נתלתה' האות נו"ן שבשם "מְנַשֶּׁה"? כתב רש"י שם: "מפני כבודו של משה כתוב נו"ן לשנות את השם ונכתב תלויה לומר שלא היה מנשה אלא משה". מקור פירושו בדברי חז"ל (בבא בתרא קט ע"א ועוד), שזיהו את יהונתן כבנו של גרשום בן משה. לפי רש"י, הנו"ן נוספה משום כבודו של משה, אך באמת היו נכדו של משה וצאצאיו כוהנים לפסל במשך דורות! דבר זה יובן היטב על פי מה שראינו בעיוננו.

ואכן, יש מקום לשאול: אם חס המקרא על כבודו של משה, מדוע גילו חז"ל את הסוד ופגמו בכבודו? וכלום לא הוספנו אנו לפגוע בכבודו של משה בכל מה שכתבנו עד כה? דומה שמחז"ל למדנו, כי אמנם עלינו להיזהר בכבודו של משה מצד אחד, אך מצד שני, המודעות לגורל צאצאיו היא מסר שאסור לנו להחמיץ. רק כך נוכל להבין ולהפנים את גודל הטרגדיה של אדון הנביאים, רבם של כל ישראל, משה רבנו עליו השלום. בלכתו בשליחותו של הקב"ה להנהיג את ישראל ולהוציאם ממצרים, שילם המנהיג הגדול מחיר כבד במשפחתו. האם זהו מחיר בלתי-נמנע שצריכים גדולי המנהיגים של עם ישראל לשלם, או שמא היה אפשר לנהוג אחרת? כלום יש באמת תשובה לשאלה זו?