משפט המלך (ג)

  • הרב שמואל שמעוני

א. שיטת הרמב"ם בעבירת הרצח

בשיעור שעבר סיימנו את עיוננו בשיטת הר"ן תוך שהגענו למסקנה שלפיה במסגרת עבירות שבין אדם למקום התורה קובעת ענישה תיאורטית מקיפה אך קובעת מגבלות שהופכות אותה לבלתי-ישימה, כאשר אין מנגנון משלים שיוצר בהקשר זה ענישה אפקטיבית מלבד בהקשרים של פגיעה ציבורית כגון רכיבה על סוס בשבת. באשר לפגיעות שבין אדם לחבירו ראינו שהתורה כלל לא קבעה עונשים של ממש והותירה למלך לעצב מדיניות בנושא. החריג היחיד מתמונה זו הוא, כפי שראינו, איסור הרצח, שהוא לכאורה מקרה מובהק של פגיעת אדם בחבירו שהתורה קבעה לה עונש, אשר המגבלות ההלכתיות הופכות אותו לבלתי-ישים אך משפט המלך מאפשר מימוש שלו.

בהמשך השיעור עסקנו בשיטת הרמב"ם, ונטינו לומר שאף הוא אימץ בעיקרי הדברים את תפיסת הר"ן בדבר משפט המלך.

אם כן, אף לרמב"ם עבירת הרצח חריגה בכך שהתורה קבעה לה עונש והמלך מופקד על ביצועו המעשי. בשיעור הקודם הסברנו חריגה זו בחומרתה הייחודית של העבירה המדוברת, ובהקשר זה יש לציין את דברי הרמב"ם ביחס להפעלת עונש הכנסה לכיפה בעבירת הרצח:

"ההורג נפשות ולא היו שני העדים רואין אותו כאחת אלא ראהו האחד אחר האחד, או שהרג בפני שני עדים בלא התראה, או שהוכחשו העדים בבדיקות ולא הוכחשו בחקירות, כל אלו הרצחנין כונסין אותן לכיפה ומאכילין אותן לחם צר ומים לחץ עד שיצרו מיעיהן ואחר כך מאכילים אותן שעורים עד שכריסם נבקעת מכובד החולי.

"ואין עושין דבר זה לשאר מחוייבי מיתת בית דין אלא אם נתחייב מיתה ממיתין אותו ואם אינו חייב מיתה פוטרין אותו, שאע"פ שיש עונות חמורין משפיכות דמים אין בהן השחתת ישובו של עולם כשפיכות דמים, אפילו עבודה זרה ואין צריך לומר עריות או חילול שבת אינן כשפיכות דמים, שאלו העונות הן מעבירות שבין אדם להקב"ה אבל שפיכות דמים מעבירות שבינו לבין חבירו, וכל מי שיש בידו עון זה הרי הוא רשע גמור ואין כל המצות שעשה כל ימיו שקולין כנגד עון זה ולא יצילו אותו מן הדין" (הל' רוצח פ"ד הל' ח-ט).

אולם, נראה שיש מקום להוסיף הסבר נוסף, המסתמך על טענתנו לעיל שלפיה התורה קובעת עונשים בעבירות שבין אדם למקום, ומותירה את המשפט הפלילי של בין אדם לחבירו לשיקול דעתו של המלך. יש מקום לומר, שלעבירת הרצח יש מעמד כפול בהקשר זה.

הרמב"ם פותח את הלכות רוצח, על פי הנוסח הלא מצונזר, כך: "כל הורג נפש אדם מישראל עובר בלא תעשה שנאמר 'לא תרצח', ואם רצח בזדון בפני עדים מיתתו בסייף". למדנו, שישנו לאו שנכלל בעשרת הדיברות: "לא תרצח", שחייבים עליו במובנו המלא על רציחת ישראל בידיים ועונשו מיתה בסיף.

לצד זאת, איסור רצח נמנה עם שבע מצוות בני נח, כפי שנאמר בפרשת נח: "וְאַךְ אֶת דִּמְכֶם לְנַפְשֹׁתֵיכֶם אֶדְרֹשׁ מִיַּד כָּל חַיָּה אֶדְרְשֶׁנּוּ וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם. שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית ט', ה-ו). ועיין ברמב"ם, שבמסגרת דיני שבע מצוות בני נח כתב: "בן נח שהרג נפש, אפילו עובר במעי אמו, נהרג עליו, וכן אם הרג טריפה או שכפתו ונתנו לפני הארי או שהניחו ברעב עד שמת, הואיל והמית מכל מקום נהרג" (הל' מלכים פ"ט, ה"ד). כלומר, גדריה של עבירת "שופך דם האדם" גמישים יותר מאלו של איסור לא תרצח, ומאפשרים גם את ענישתו של מי שהרג נפש לא שלימה כמו עובר או טריפה וכן חלים גם על הריגה בגרמא.

האם שבע מצוות בני נח רלוונטיות גם לישראל? זו שאלה רחבה שהאחרונים האריכו בה ולא נמצה אותה במסגרת זו. ברם, לכל הפחות באשר לעבירת הרצח נראה שהתשובה היא חיובית, כפי שבא לידי ביטוי ברמב"ם בפרק ב' בהלכות רוצח:

"כל ההורג חבירו בידו... הרי זה נהרג בבית דין. אבל השוכר הורג להרוג את חבירו, או ששלח עבדיו והרגוהו, או שכפת חבירו והניחו לפני הארי וכיוצא בו והרגתו החיה, וכן ההורג את עצמו, כל אחד מאלו שופך דמים הוא ועון הריגה בידו וחייב מיתה לשמים ואין בהן מיתת בית דין.

"ומנין שכן הוא הדין, שהרי הוא אומר 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך' זה ההורג בעצמו שלא על ידי שליח, 'את דמכם לנפשותיכם אדרוש' זה ההורג עצמו, 'מיד כל חיה אדרשנו' זה המוסר חבירו לפני חיה לטרפו, 'מיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם' זה השוכר אחרים להרוג את חבירו, ובפירוש נאמר בשלשתן לשון דרישה, הרי דינם מסור לשמים.

"וכל אלו הרצחנים וכיוצא בהן שאינן מחוייבים מיתת בית דין אם רצה מלך ישראל להרגם בדין המלכות ותקנת העולם הרשות בידו, וכן אם ראו בית דין להרוג אותן בהוראת שעה אם היתה השעה צריכה לכך הרי יש להם רשות כפי מה שיראו.

"הרי שלא הרגם המלך ולא היתה השעה צריכה לחזק הדבר הרי בית דין חייבין מכל מקום להכותם מכה רבה הקרובה למיתה ולאסור אותן במצור ובמצוק שנים רבות ולצערן בכל מיני צער כדי להפחיד ולאיים על שאר הרשעים שלא יהיה להם הדבר לפוקה ולמכשול לבב ויאמר הריני מסבב להרוג אויבי כדרך שעשה פלוני ואפטר"     (הל' רוצח פ"ב, ה"א-ה"ה).

עולה מדברי הרמב"ם שעל אף שאיסור הרצח נמנה כלאו אחד במניין המצוות, הוא מורכב משני איסורים שונים: האחד מדין "לא תרצח" והשני מדין "שופך דם האדם". איסור "לא תרצח" מחייב במיתה והאיסורים האחרים אינם מחייבים מיתת בית דין, אך הם רחבים וגמישים יותר והמלך ובית דין מופקדים על ענישה אפקטיבית ומרתיעה לגביהם, ובמקרה הצורך גם עונש מוות. נראה, שאיסור "לא תרצח" הוא ביסודו איסור של בין אדם למקום – איסור על פגיעה בדמותו של אדם שנברא בצלם אלוקים והפגיעה בשכינה שנגרמת מכך, כאשר איסור זה מתבטא במלואו בפגיעה ביהודי ועל כך נקבע חיוב מיתה. איסור "שופך דם האדם" לעומת זאת הוא חלק משבע מצוות בני נח, שמוקדן מוסרי ועיקר עניינן בקיומה הבסיסי של חברה אנושית (ומסתבר שאיסור עבודה זרה בכלל זה), והוא איסור שבין אדם לחברו.[1] על כן הוא אינו ממוקד במעשה המתועב הישיר של הריגה בידיים כמו איסור "לא תרצח" אלא בתוצאה של נטילת החיים, ולפיכך חל על גרמא, על נטילת נפש שאינה שלימה כמו טריפה ועובר, ומסתבר שהוא חל גם על הריגת נכרים בדומה לדין בבני נח (ועיין בכסף משנה הל' רוצח פ"ב הי"א). נמצא, שחריגותו של איסור רצח נובעת משני אגפיו השונים. אגף אחד שייך לאיסורים שבין אדם למקום, שהתורה קובעת להם עונשים אך קובעת ליישומם מגבלות שהופכות אותם לתיאורטיים בעיקרם; ואגף שני שייך לפגיעות של אדם בחברו, שהתורה אינה קובעת להן עונש אלא מותירה אותן בידי המלך ובית הדין.

 

ב. הקשר הדיון בסוגיה במכות ז ע"א

בחלק זה של השיעור ברצוני להתייחס למקור ידוע, שבמידה מסוימת מקשה על התמונה ששרטטנו באשר למשפט הפלילי בראיית התורה. במשנה במסכת מכות נאמר:

"סנהדרין ההורגת אחד בשבוע – נקראת חובלנית; רבי אליעזר בן עזריה אומר: אחד לשבעים שנה. רבי טרפון ורבי עקיבא אומרים: אילו היינו בסנהדרין – לא נהרג אדם מעולם; רשב"ג אומר: אף הן מרבין שופכי דמים בישראל" (סנהדרין ז.).

הגמרא מסבירה שרבי טרפון ורבי עקיבא היו מצליחים להימנע מהריגת רוצחים ובועלי עריות על ידי הקפדה יתירה במסגרת הדרישות והחקירות. משמע מרוח הדברים במשנה ובגמרא, שהתנאים כאן מתייחסים למתח מובנה וחשוב הקיים במסגרת דיני הנפשות. מצד אחד ישנה חרדה גדולה מהריגת חף מפשע, המלווה אולי גם בהעדפה מסוימת לכך שיבוא בעל הכרם ויכלה את קוציו; ומצד שני ישנה הכרה בצורך להפעיל מידה כלשהי של הרתעה אפקטיבית כדי לא לרבות שופכי דמים, גם אם לא בהקשר של בועלי עריות – לפחות ביחס לרוצחים. מכאן אמירתם הידועה של רבי עקיבא ורבי טרפון מזה ותגובתו של רבן שמעון בן גמליאל מזה. מתח זה מוכר וידוע, ובמידה מסוימת הוא קיים בכל שיטת משפט פלילי, מעין המתח המוכר בארה"ב בין גישת ה"crime control", ששמה דגש על לחימה בפשיעה, לבין גישת ה"due process", ששמה דגש על שמירה על זכויות הנאשם. מדובר במתח בריא, שחשוב להיות מודעים אליו ולמחירים הנלווים לכל הכרעה המתקבלת במסגרתו.

ברם, האם ניתן להבין מתח זה בקונטקסט של דיני תורה? הלוא כפי שראינו, דיני הענישה על פי דין תורה במובנו הצר כלל אינם ברי יישום כל עוד אין מדובר באדם שמוכן לומר "על מנת כן אני עושה" ולבצע את זממו בפני שני עדים כשרים בתוך כדי דיבור להתראה! במסגרת דינים אלו ניתן להעריך ללא זהירות יתירה ש"לא נהרג אדם מעולם", וזאת מבלי צורך להזדקק להקפדה מיוחדת על דרישות וחקירות; ואף אין מקום לטענתו של רשב"ג בדבר ריבוי שופכי דמים בישראל, שכן מדובר במסגרת משפטית שכלל אינה מופקדת על סיפוק הרתעה אפקטיבית בפני רוצחים.

הרושם העולה מסוגיה זו הוא שהתנאים, שאמנם נמצאים בדור שבו אין דיני נפשות, בוחנים את דיני הנפשות בתקופה שבה נהגו ורואים בהם את המשפט הפלילי האפקטיבי, כאשר לדעה אחת יש להעדיף את הרתיעה מענישת שווא ולגישה אחרת אין להגזים בכך ויש לשמר את גורם ההרתעה. אך כיצד משתלב הדבר בתמונה שראינו? לחומר הקושיה, ייתכן שעלינו להידחק ולומר שמשנה זו אינה עוסקת בדיני עונשין של התורה במובנם הצר, אלא גם ברובד המשלים שלהם בדמות בית דין שמכין ועונשין שלא על פי דין תורה, ובתוך רובד זה מתעורר המתח הנ"ל ומתגלעת מחלוקת התנאים. מכל מקום, צריך עיון בדבר, ואשמח לשמוע תגובות מהלומדים בנושא זה.

בשיעור הבא ננסה לעמוד על המסקנות העולות מהתמונה שראינו ביחס למשפט הפלילי בראיית התורה, ועל השלכות למציאות חיינו במדינת ישראל.

 

[1]     אמנם, הנימוק "כִּי בְּצֶלֶם אֱ-לֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" מופיע דווקא ביחס לאיסור בפרשת נח, אך נראה שאין הוא מכוון למיקוד העבירה בתחום שבין אדם למקום אלא להדגשת מעלת האדם.