משפט עברי בבתי המשפט (ג)

  • הרב שמואל שמעוני

א. מבוא – המשפט הישראלי בפסיקה

בשני השיעורים הקודמים עסקנו בוויכוח הגדול בדבר ההחדרה החלקית של עקרונות המשפט העברי אל תוך המשפט הישראלי החילוני. בשיעור האחרון גם בחנו את ביצוע הדברים בשדה החקיקה. היום נעבור אל שדה הפסיקה.

חלק גדול מכתיבתו של השופט אלון בנושא זה, ככותב ובוודאי כשופט, נגעה לתפקידו של השופט בהקשר זה. אלון סבר ששומה על שופט במדינת ישראל להשתדל ככל הניתן לפרש את החוק הישראלי על פי עקרונות המשפט העברי, כל עוד אין מדובר בחריגה מלשון החוק. כך בנוגע לפרשנות החוק באופן כללי, ובעיקר ביחס למושגים כלליים המוזכרים בחוק שמעצם טבעם ממתינים לפרשן שיצוק להם תוכן, כגון "תום לב" או "גמירת דעת"; וכן ל"לקונות", דהיינו מצבים שבהם אין החוק נותן תשובה.

אלון החזיק בתפיסה זו מימים ימימה, אבל לדעתו היא הפכה למצוותו המפורשת של המחוקק הישראלי בשנת 1980, שבה נחקק חוק יסודות המשפט שקבע בסעיף 1: "ראה בית המשפט שאלה משפטית הטעונה הכרעה, ולא מצא לה תשובה בדבר חקיקה, בהלכה פסוקה או בדרך של היקש, יכריע בה לאור עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל". לשיטת אלון, יש כאן הוראה מפורשת להסתמך על המשפט העברי במצבי לקונה, ואלון סבר שבקלות רבה יש להגיע למסקנה שמקרה מסוים מוגדר כלקונה. שופטים אחרים חלקו על אלון בתרתי. ראשית, לשיטתם ארוכה הדרך עד שיוגדר מצב כלקונה, ואין לך כמעט מקרה שבו לא ניתן למצוא תשובה בחקיקה, בתקדימים ובעיקר במושג הרחב והעמום "דרך של היקש". שנית, לשיטתם המושג העמום השני שבחוק: "עקרונות החירות, הצדק, היושר והשלום של מורשת ישראל" אינו מפנה דווקא לסעיפי השולחן ערוך אלא לרוח התרבותית וההיסטורית הכללית של מורשת ישראל, כגון מוסר הנביאים, הספרות היהודית לדורותיה ולאו דווקא מאגפיה יראי השמים, ועוד כהנה וכהנה.

בשיעור זה, כמו בשיעור הקודם, ברצוני לא להתמקד בשאלות המופשטות שיש לעסוק בהן בהקשר זה, אלא לבחון את הדברים דרך דוגמה קונקרטית. נעיין אפוא באחד המקרים הידועים ביותר בהם התעוררה מחלוקת בין השופטים בשאלת השימוש במשפט העברי בהליך הפסיקה, פרשת הנדלס.

 

ב. חוק השבת אבידה

בשנת תשל"ג חוקקה הכנסת את חוק השבת אבידה. חוק זה לא בחר להטיל על מי שרואה אבידה חובה לטפל בה כמו דין תורה, אלא רק הסדיר את חובותיו של מי שבוחר להרים אותה ואת זכויותיו. על פי החוק, נוטל האבידה חייב להשיבה לבעליה או להודיע עליה בהקדם למשטרה. על פי סעיף 4 לחוק, אם המוצא הודיע למשטרה ובעל האבידה לא נתגלה בתוך ארבעה חודשים "יראו כאילו התייאש ממנה והמוצא יהיה לבעל האבידה". מסתבר, שהמילים "יראו כאילו התייאש ממנה" הן במידה רבה פיקציה משפטית, ומטרת הוראה זו היא להעניק פרס למוצא הישר ולעודד אנשים לטפל באבידה לנוכח הסיכוי שיהפכו לבעליה החוקיים (לצד זה קובע סעיף 5 אפשרות למאבד לפדות בתשלום את האבידה מיד המוצא).

סעיף 3 לחוק קובע כי כאשר האבידה נמצאה במקום שאינו רשות הרבים חל כלל שונה מעט: "המוצא אבידה ברשותו של אדם אחר חייב להודיע עליה לבעל הרשות ולמסרה לו לפי דרישתו; קיבל בעל הרשות את האבידה לידו, יראו אותו כמוצא". השאלה המרכזית שנידונה במסגרת פסק הדין שנראה היא: מה נקרא "ברשותו של אדם אחר"?

 

ג. פרשת הנדלס

יום אחד נכנס מר אליעזר הנדלס אל חדר הכספות של בנק קופת עם בע"מ, שבו היו כספות המושכרות לאנשים שונים, וביניהם הנדלס עצמו. מדובר היה בחדר שנמצא בפיקוח הבנק אך בפועל יכולים המעוניינים בכך להיכנס אליו. לכשנכנס לחדר הבחין הנדלס במעטפה המונחת על הרצפה ובה אגרות חוב יקרות ערך. הנדלס פנה אל פקיד הבנק שביקש ממנו למסור את האגרות לידו אך הנדלס התעקש למוסרן לידי המשטרה. לאחר שעברו מספר חודשים ובעל האבידה לא נמצא, התעורר ויכוח משפטי בין הנדלס לבנק בשאלה מי מוגדר כ"מוצא" של האגרות. הבנק טען שהאבידה נמצאה "ברשותו של אדם אחר", דהיינו ברשות הבנק, ואילו הנדלס גרס שאין לראות בחדר הכספות כרשותו של הבנק לצורך העניין. מחלוקת זו הגיעה לפתחו של בית המשפט העליון, ונדרשו לה השופטים אלון, ברק ולנדוי.

השופטים ברק ולנדוי סברו שהדין עם הבנק, שהוא אכן בעל הרשות לצורך העניין. ברק הסביר שמטרת החוק היא לקדם את סיכויי השבת האבידה לבעלים, כאשר אחד הכלים לכך הוא מתן התמריץ למוצא בדמות הסיכוי לזכות במציאה. במקרה שהאבידה נמצאת ברשותו של פלוני, המחוקק סבר שהדרך היעילה ביותר לקדם את השבת האבידה היא להגדיר את בעל הרשות כמוצא, שכן טבעי הוא שבעל האבידה ישוב למקום בו זו אבדה לו, ולא יהא עליו לחפש אחר המוצא. נימוק נוסף הוא שבעל המקום עשוי לחוש יותר אחריות כלפי המאבד מאשר מוצא מזדמן. כאשר אדם מאבד מטלטלין ברחובה של עיר, אין אדם אשר זיקתו לרחוב היא כזו שהוא כתובת סבירה אליה יפנה המאבד ושחזקה עליו שישמור עליה כראוי עד בואו של המאבד. אולם בניגוד לכך, זיקתו של הבנק למקום היא בוודאי כזו שהוא ולא אחר הכתובת הסבירה למי שאיבד מיטלטלין באותו חדר והמאבד יצפה ממנו לשמור על אותו חפץ. על כן, הבנק הוא שמוגדר כ"מוצא" במקרה זה.

השופט אלון חלק על גישתם של ברק ולנדוי ובחר בפרשנות מצמצמת בהרבה למונח "ברשותו של אדם אחר". במצב שבו יש שטח שפלוני אחראי עליו אך אינו שולט בו שליטה אפקטיבית, הרי מתן מעמד מוצא האבידה, על החובות והזכויות הגלומות בו, לבעל השטח, לא ימלא את מטרות החוק כראוי וירפה את ידי המוצא הישר. לטענה זו מצא השופט אלון תימוכין של ממש במשפט המשווה ובספרות המשפטית. על כן, הוא הכריע שסעיף 3 מוגבל ל"מקרים מועטים של אבידות שנמצאו ברשותו של אדם כשיש לאותו אדם שליטה ופיקוח על רשותו", להבדיל ממקומות ש"מיועדים הם מעצם טיבם ומטרתם להיות פתוחים לכל הבא ליכנס ונכנס".

עמדתו של השופט אלון מהווה פרשנות סבירה בהחלט לסעיף החוק וכוללת נימוקים משכנעים באשר להתאמתה לרציונלים של החוק והתמודדות ראויה עם טענות הצד שכנגד. אולם, השופט אלון לא הסתפק בכך, אלא בחר לומר שהחוק כשלעצמו מאפשר פירושים שונים והפירוש שהוא מציע מבוסס על עמדת המשפט העברי.

אלון הזכיר בהקשר זה את המשנה בבבא מציעא (כו ע"ב). המשנה עוסקת באבידת מעות, שאין בהן סימן וניתן להניח שהבעלים התייאש מהן, ועל כן כל הקודם זכה בהן. וזה לשון המשנה:

"מצא בחנות – הרי אלו שלו, בין התיבה ולחנוני - של חנוני (רש"י: שהחנוני יושב לפניה ותמיד נוטל ממנה ונותן לפניו ומוכר, ומעות שנותנין לו נותן לתיבה, ולא נפל שום דבר אלא מיד חנוני). לפני שולחני – הרי אלו שלו; בין הכסא ולשולחני – הרי אלו של שולחני (רש"י: דאמרינן מן הבאין נפלו, שהרי השולחן מפסיק בין שולחני למעות שנמצאו, ואם מן השולחני נפלו – היה להם להמצא בינו לכסא שהשולחן מונח עליו)".

מדברי רש"י עולה שבמצבים שבהם נקבע שהחנווני או השולחני נוטל את המעות, הרי זה משום שההנחה היא שהן נפלו ממנו (וכנראה מניחים שהוא לא התייאש מהן).

כאן הקשה הרמב"ם, מדוע אין בעל החנות והשולחני זוכים במעות מכוח קניין חצר? ותשובתו: "לפי שאינה חצר המשתמרת" (הל' גזילה ואבידה פט"ז ה"ד). כלומר, העדר הקניין נובע מאי-קיומה של אחת הדרישות בקניין חצר, שהחצר תהיה בשליטתו האפקטיבית של בעליה באופן שמשמר לו את החפץ הנקנה. ומוסיף הרשב"א: "דהוא רשות הרבים, שהחנוני רוצה הוא בכניסת הרבים שיקנו ממנו והרי היא כרשות הרבים" (חידושי הרשב"א, ב"מ כו, ב); והרא"ש כתב: "דלא סמכא דעתיה, כיון דרבים נכנסין ויוצאין" (ב"מ פ"ב סי' י').

לאור מקורות אלו, טען אלון, יש להכריע שהמקרה של "המוצא אבידה ברשותו של אדם אחר" מוגבל למצבים שבהם אותו אדם אחר שולט בשטח שליטה אפקטיבית עד שניתן להגדיר את השטח כחצר המשתמרת.

בהקשר זה הביע השופט אלון תמיכה בשופט בית המשפט המחוזי שדן ראשונה בתיק, אשר ניסה אף הוא להתחקות אחר עמדת המשפט העברי בשאלה שבמחלוקת ואף הפנה את המקרה לפוסקים שונים, שהגיעו להכרעה דומה לזו של השופט אלון מתוך שיקולים הלכתיים דומים. ביניהם ניתן למנות את הגאון רבי משה פיינשטיין זצ"ל בתשובתו שנתפרסמה בשו"ת אגרות משה חו"מ חלק ב' סימן מ"ד. לעומת השופט אלון שדרש לשבח, השופט ברק דרש לגנאי, ואף לעצם הצורך לפרש את חוק השבת אבידה בהתאם לדיני המשפט העברי נתגלעה מחלוקת רחבה, ששבה ונידונה בפני הרכב מורחב בבית המשפט העליון בדיון נוסף (ד"נ 13/80); וכפי שכתב ד"ר מיכאל ויגודה: "בדברי ימי המשפט הישראלי נודע פסק דין הנדלס כאחת מנקודות השיא בוויכוח בין השופט ברק לבין השופט אֵלון בשאלת מקומו של המשפט העברי במשפט הישראלי וההיזקקות לו, הצדקתה והיקפה".[1]

ואולם, עלינו לבחון האם הסתמכותו של אלון על המשפט העברי הינה רלוונטית בכלל לסיטואציה המשפטית שבה מדובר.

אילו היה מדובר בנכס שדינו כהפקר, שכל הקודם זוכה בו, השאלה שהייתה עומדת לדיון מנקודת מבט הלכתית הייתה שאלה של מעשי קניין – האם מגביה החפץ קנה או שמא היה קניין חצר מועיל של בעל השטח שקדם להגבהה. ברם, לא זו הסיטואציה העובדתית והמשפטית. עובדתית, מדובר בחפץ בעל סימן שאין יסוד להניח שהבעלים התייאש ממנו לפני רגע המציאה; משפטית, מדובר במשטר משפטי שקובע אחריות למוצא האבידה על השבתה לבעלים או העברתה לידי המשטרה, וזכות לקבל את האבידה אם המאבד לא נמצא בתוך ארבעה חודשים. מדובר בזכות שיצר החוק כתמריץ למוצא, ושנגזרת ממעמדו כמוצא המציאה, ולא בזכייה מן ההפקר, ועל כן אין לחוק השבת אבידה כמעט ולא כלום עם דיני השבת אבידה על פי דין תורה, ובוודאי שלזכיית המוצא במציאה לפי סעיף 4 לחוק אין דבר וחצי דבר עם דיני הזכייה במעות שאין בהן סימן.

אמנם, ניתן לטעון כי יש להעניק משקל למילים הכתובות בסעיף 4: "יראו כאילו התייאש ממנה והמוצא יהיה לבעל האבידה". ברור למדי שמילים אלו הן פיקציה משפטית שערכה כערך המליצה, אך אם נבחר לתת להן משקל, ניתן לכאורה לטעון שהן מקרבות את הסיטואציה המשפטית אל זו של המעות הנמצאות בחנות, שהן אבידה לאחר ייאוש. אולם, רק לכאורה. הלוא רגע ה"ייאוש" הפיקטיבי שנקבע בסעיף זה הוא בתום ארבעה חודשים שבהם לא נמצא המאבד. ייאוש שכזה כלל אינו מועיל מבחינה הלכתית, שכן "באיסורא אתא לידיה" (ב"מ כא, ב); ומכל מקום אין הוא משפיע על בחינת מעשי הקניין כביכול שנעשו בזמן הגבהת החפץ בידי המוצא או כניסתו לחצר בעל הרשות. [הרב משה פיינשטיין, שכאמור הכריע הכרעה דומה לזו של השופט אלון (עם ההבדל הקריטי שהוא לא עשה כן כפרשנות לחוק השבת אבידה הישראלי), הניח כנראה שהמעטפות המדוברות היו חפץ שלאחר ייאוש כבר בזמן המציאה].

ניתן אם כן לראות שפסק דין זה של השופט אלון, מספינות הדגל של הגישה הדוגלת בשילוב המשפט העברי בפסיקה, ממחיש דווקא את חוסר התקשורת שבין שתי שיטות משפט היוצאות מנקודות מוצא שונות ומסדירות סיטואציות בעזרת כללים שונים בתכלית. השופט אלון עיצב גישה משפטית ראויה והגיונית לא פחות מזו של עמיתיו בפרשנות סעיפי חוק השבת אבידה, אך התימוכין שמצא מן המשפט העברי אינם מן העניין, ולא ניתן לראות בהם אלא קישוט להכרעתו המשפטית.

יש שהאריכו עוד בנושא השוואת עקרונות דיני השבת אבידה בדין תורה ובחוק הישראלי תוך ביקורת על פסיקתו של השופט אלון בעניין הנדלס, והרוצה להרחיב יכול לעיין במאמרו של ויגודה שנזכר לעיל[2] ובמאמרו של הרב מיכאל אברהם "משמעותה של בעלות על ממון: בין הלכה למשפט".[3]

 

ד. סיכום

פרשת הנדלס נתפסה כאמור כספינת דגל, אבל ככלות הכול היא אינה אלא דוגמה. ניתן מן הסתם למצוא גם מקרים בהם אפשר לשאוב השראה רלוונטית מעקרונות המשפט העברי וליישמם בשאלות הניצבות בפני שופטי מערכת המשפט הישראלית. דבר זה נכון גם עבור מערכות משפט אחרות, אך ניתן להסכים עם הטענה שבמדינת היהודים יש לכך ערך מוסף תרבותי-לאומי, והוויכוח בשאלה האם יש לכך ערך דתי עתיד ככל הנראה להימשך.

ברם לקח אחד צריך להילמד מפרשה זו: יש להיזהר מנטייה לצאת מתוך הנחה שלמשפט העברי במצבו הנוכחי יש מה לומר ביחס למקרים שהמשפט הישראלי מתמודד עמם. במקרים רבים מדובר בשאלות שהמשפט העברי, עקב חוסר התפתחותו כשיטת משפט של מדינה מודרנית, כלל אינו ערוך להתמודד עמם באופן הולם; ואף במקרים שכן – פעמים רבות הוא בנוי על הנחות יסוד משלו השונות מאלו של המשפט החילוני, והרכבת השנים לא תיצור סינתזה בריאה אלא הרכבה תמוהה של מין בשאינו מינו.

 

[1]     מ' ויגודה, "השב תשיבנו לו – הרהורים על פרשת הנדלס", גיליון פרשת שבוע של המחלקה למשפט עברי במשרד המשפטים, גיליון 436 (תשע"ד).

[2]     מובא גם כאן.

[3]     שנות חיים, עמ' 13 (תשס"ח). מובא גם כאן.