מתי טוב להתחתן

  • הרב אביעד ברטוב
פעם אמר לי ראש בית המדרש הוירטואלי, הרב עזרא ביק, את המשפט הבא: גיל הנישואין הוא הפוך מן הגאולה. על הגאולה אמרו חז"ל 'לא זכו – בעתה, זכו – אחשינה'; בנישואין יש לומר: 'זכו – בעתה, לא זכו – אחשינה'.
כחלק מבירור חובת לימוד תורה עוסקת סוגייתנו בשאלה מהו גיל הנישואין הראוי. נקדים ונאמר כי בסוגיה שלפנינו עולים שלושה שיקולים מרכזיים בקביעת גיל הנישואין. הראשון הוא 'ריחים על צווארו', כלומר הטרחה והדאגה לצרכים הרוחניים של הבית. מהי הדרך הנכונה והמאוזנת בין הצורך להתפתחות רוחנית ולימוד התורה לבין הצורך להשגת הצרכים החומרים? השיקול השני הוא 'הרהורי עברה' – היכולת לשליטה עצמית בדחפים המיניים. השיקול השלישי נוגע למקומה של האישה בהכרעה זו, והוא מעסיק את החברה הישראלית במיוחד לאור התפתחות 'חברת הלומדים'. חברה זו מורכבת פעמים רבות מאברכים אשר מקדשים את זמנם ללימוד תורה בלבד, בעוד נשותיהם נוטלות על עצמן פעמים רבות את עול הפרנסה.
 
הסוגיה
התפחתו האישית של האדם היא תנאי הכרחי ביכולתו להקים בית, מה קורה כאשר עומדת לפני האדם השאלה – האם להמשיך בהתפתחות האישית והרוחנית 'ללמוד תורה' או להתחתן ולישא אשה דבר המצריך את הפסקת הלימוד (קידושין כט:)
ת"ר: ללמוד תורה ולישא אשה - ילמוד תורה ואח"כ ישא אשה, ואם א"א לו בלא אשה - ישא אשה ואח"כ ילמוד תורה.
אמר רב יהודה אמר שמואל, הלכה: נושא אשה ואח"כ ילמוד תורה.
ר' יוחנן אמר: ריחיים בצוארו ויעסוק בתורה?
ולא פליגי: הא לן, והא להו.
הכרעת הברייתא היא כי ישנה עדיפות להתפתחות האישית והשלמה הרוחנית, אולם אם לאדם קשה ללא אישה , עדיף לישא אישה ואחר כך ללמוד תורה. הכרעה זו ברורה, כדי לאפשר לאדם ללמוד תורה בנחת הוא צריך להיות מיושב בדעתו,[1] ולכן במידה והצורך לישא אישה בוער בו יש עליו להקדים ולהתחתן. ברם, נשיאת האישה כוללת בחובה מחויבות כלכלית, דבר שעלול להרחיק את האדם מלימוד תורה, וכאן מתבקשת שאלת רבי יוחנן – 'רייחים בצוארו ויעסוק בתורה?'
מסקנת הגמרא היא כי הכל תלוי במקום. ישנו הבדל מהותי בין בני ארץ ישראל לבני בבל. מהו ההבדל? הגמרא סותמת ולא מפרשת, והראשונים על אתר נחלקו בשאלה זו. נעמוד על מחלוקת זו דרך דברי ה'תוספות רא"ש':
פרש"י ששמואל דבר לבני מדינתו בבבל שהיו הולכים וגורסים משניות התנאים בא"י ומתוך שלומדים חוץ למקומם אין צורכי הבית מוטלים עליהם הילכך נושא אשה דהו"ל בלא הרהור ור' יוחנן דבר לבני א"י שהיו לומדים במקומם ואם נושאים אשה יהא צורכי הבית מוטלים עליו ויבטלוהו, וקשה לר"ת אדרבה אם נשא אשה היאך ילך חוץ למקומו ללמוד תורה והלא הוא צריך לחזר אחר פרנסת אשתו ובניו...
שיטת רש"י כי החילוף בין מנהג בבל למנהג א"י נבע משיטת הלימוד, בארץ ישראל נוהגים היום הגברים לישא אישה ואז ללכת ולהדבק ב'תנאים',[2] שברובם גרו בארץ ישראל. כך, לאחר החתונה צורכי הבית כבר לא היו מוטלים על הגבר אלא על האישה אשר נשארה מאחור. משום כך יכול היה הגבר להמשיך ללמוד בנקל. אולם בני בבל שהיו לומדים במקומם וסמוך לביתם היו טרודים בענייני הבית והפרנסה. לר"ת קשה פירוש זה – מי נתן לגבר את הסמכות לעזוב את מזונות אנשי ביתו עבור לימוד תורה? לכן מפרש ר"ת את הדברים בצורה שונה:
ע"כ נראה לר"ת לפרש איפכא: דר' יוחנן דאמר ריחיים בצוארו לבני בבל דיבר, שאינם יכולים להניח נשותיהם ולילך ללמוד תורה ועוד שהם עניים, ושמואל דאמר נושא אשה לבני א"י דבר, שלומדין תורה במקומן והם עשירים וטוב לו שישא אשה וילמוד תורה בטהרה, ואל תתמה ששמואל שהיה בבבל שדיבר לבני א"י לפי שהיו לפניו תלמידים מא"י דיבר להם וכן ר' יוחנן דיבר לתלמידיו של בבל שלמדו לפניו.  
לדעת ר"ת הפער בין בני ארץ ישראל לבני בבל נבע מן המצב הכלכלי. בני ארץ ישראל יכלו להרשות לישא אישה וללמוד תורה משום שהם היו עשרים. במילים אחרות כאשר האברך לומד תורה היה מי שהיה בידו לממנו. לעומת זאת, בני בבל היו עניים ולכן לא היה בידם ללמוד תורה לאחר שנשאו אישה.
ואמנם, פירושו של רש"י מעלה תמיהה גדולה, וכי רש"י סבר שבני בבל  התעלמו ממזונות אנשי ביתם? ניתן לענות תשובות שונות בדבר, אולם הרגשתי היא שגם אם המציאות בארץ ישראל לשיטת רשי היתה מעין זו, הגמרא או רש"י לא באו לומר מהי הדרך הנכונה והראויה אלא הם באו לתאר מצב שעליו אין חולק – במידה ונושא הפרנסה לא מאפשר את לימוד התורה, על האדם לקחת ריחיים על צאוורו ולפרנס את משפחתו.
 
חברת הלומדים
בימנו המציאות בארץ ישראל מעניינת ביותר. 'חברת הלומדים' – אנשים אשר החליטו להקדיש את זמנים לעיסוק בתורה ללא עיסוק בפרנסה – היא מן הגדולות בהיסטוריה של עם ישראל אם לא הגדולה ביותר. חוקרים מתלבטים מהי נקודת ההתחלה של תופעה זו, יש שמקדימים אותה כבר לסוף המאה ה-19. באותם ימים שלטו הטורקים בארץ ובירושלים התנהלו שתי קהילות. הקהילה הספרדית אשר התפרנסה ממלאכת ידיה, והקהילה האשכנזית אשר התפרנסה בעיקר מכספי החלוקה – כספים אשר הגיעו מהגולה לארץ ישראל לתמיכה בכל מי שהחליט לקיים את מצוות יישוב הארץ. במילים אחרות כספי החלוקה היו למעשה כספים לאנשים שהיו 'בשליחות' של מצוות יישוב הארץ וקיום חיים רוחניים בה. המוסד אשר דרכו הועברו הכספים לתושבים היה 'הכולל' (למעשה, הרבה כוללים שונים שהתפצלו לפי ארצות המוצא בעיקר) וזהו מקור השם למוסד 'הכוללים' המוכר לנו היום, בו אברכים עוסקים גם במצוות יישוב הארץ אולם עיקר מטרתם הוא עיסוק בתורה.
יש הסוברים,[3] כי שימור מוסדות הכוללים והפיכתם למוסדות התומכים בלומדי התורה בצורה המונית ולא רק לקבוצה איכות אשר החליטה להתמקצע בתורה, היא תודות לרוחו החייה של מרן החזון איש,[4] אשר רצה לשקם את החברה הדתית לאחר השואה ולספק לה יותר לומדים ומורי הוראה, וכן להציל אותה מסכנת הסחף והמודרנה. במילים אחרות, הרעיון של חברת הלומדים אינו רק כלי הבא להתמודד עם אתגרי החיים והרצון לשלב בין מצוות לימוד תורה לפרנסה, אלא הוא כלי הבא ליצור חומת מגן וחיץ מפני השפעות חיצוניות. הרב שך באגרת (מכתבים ומאמרים תשמ"ח-תשנ"ח כרכים א-ו. בני ברק. מכתב מיום ו' באייר תשל"ו) מסכם את הדברים:
ממה שידוע לי מרבותיי ומתוך הניסיון העצמי, יודע אני כי הרבה נשתנה אופן ההשפעה והפעולות שהיו צריכים לעשות בזמנים הקודמים, ממה שצריכים לעשות כעת בזמננו. לדעתי העיקר שבעיקרים בזמננו מה שאפשר לעשות הוא מה שנוגע לחינוך. הן בייסוד בתי ספר חרדיים ובייסוד ישיבות קטנות וישיבות גדולות בלא שום תערובת זר, כי בהכרח כשיש תערובת מחוכמות חיצוניות משתנה ההשקפה האמיתית ויוצרת זיוף בדעת תורה מישראל, כי כשיש האלף נכנסים לחדר ואחד היוצא בסוף להוראה שלם בתורתו, אבל אם האחד היוצא להוראה לא יהיה שלם וחזק, הפסדנו הכול. ולכן מה רבה העבודה בשביל אלו השרידים צעירנו אשר ממשיכים ללמוד בישיבות הקטנות והגדולות שלא שלטו בהן דעות עקומות והשקפות כוזבות והם השומרים על גחלת התורה שלא תכבה ח"ו.
במילים אחרות, לדעת הרב שך מערכת החינוך החרדית בכללה היא הכלי לשמירה והגנה מפני השפעות החיצוניות הפוגעת 'בהשקפה' האמתית.[5] טיעון זה עליו מדבר הרב שך היינו רכיב נוסף בסוגיית קביעת גיל החתונה, שהתחדש בדורות האחרונים ואין לו זכר בדיון התלמודי.
 
קובעי עתים
לאחר שחרגנו מן הדיון בסוגייתנו לעבר סוגיות השעה, נשוב לגוף הסוגיה. הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה  (א,ה) פוסק את סוגייתנו באופן הבא:
לעולם ילמוד אדם תורה ואחר כך ישא אשה שאם נשא אשה תחלה אין דעתו פנויה ללמוד, ואם היה יצרו מתגבר עליו עד שנמצא שאין לבו פנוי ישא ואחר כך ילמוד תורה.  
פסיקתו של הרמב"ם היא הביטוי הפשוט לטבע האדם. כאשר אדם מגיע גיל הפוריות הוא גם מגיע לגיל התפתחות האינטלקטואלית ורכישת הידיעות והחכמה אשר תלווה אותו כל חייו. נישואין מטבעם גורמים לכך  שדעתו של האדם אין פנויה, בין אם המדובר בעול הפרנסה כפי שמתאר התלמוד או בדרישות המשפחתיות ובשימת הלב שדורשים חיי הנישואין. בן עזאי מעולם לא נשא אישה (לפי אחת הדעות בגמרא) לא רק בגלל בעיות הפרנסה אלא משום כל התביעות המשפחתיות שבדבר. מעניין כי רבי יוסף קראו אשר מצטט את דברי הרמב"ם בשו"ע יו"ד רמו סעיף ב, מוסיף הערה קטנה על דבריו:
ילמוד אדם תורה ואח"כ ישא אשה, שאם ישא אשה תחילה א"א לו לעסוק בתורה מאחר שרחיים בצוארו. ואם א"א לו בלא אשה, מפני שיצרו מתגבר עליו, ישא אשה תחילה.
הערה זו מביא את הגר"א למסקנה כי רק במקרה 'רייחים בצווארו' על האדם ללמוד תורה לפני שישא אישה, אולם אם אין לו ריחיים בצווארו על האדם לישא אישה וללמוד תורה. דיוק זה של הגר"א לענ"ד נכון מאוד לשיטת מרן השו"ע אולם לשיטת רבנו הנשר הגדול יש לומר כי אף ללא 'ריחיים בצווארו' יש בנשיאת אישה משום היסח הדעת, ולא ניתן להתעלם מן העבודה כי לימוד התורה ללא עול הנישואין הוא לימוד משוחרר יותר.
למעשה, כאשר אדם צריך לשקול את דרכו מובן שעליו לקחת בחשבון את כל המשתנים. אם הרצון להקים בית ולמצוא את ה'צלע' גובר, עליו לישא אישה ואחר כך למצוא את הדרך המאוזנת להתפתחות רוחנית ותורנית. הרמב"ם בהמשך הלכותיו משרטט שני נתיבים בהקשר זה (שם, הלכה ח-ט):
כל איש מישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורין בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כחו אפילו היה עני המתפרנס מן הצדקה ומחזר על הפתחים ואפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה.
גדולי חכמי ישראל היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים ומהן סומים ואף על פי כן היו עוסקין בתלמוד תורה ביום ובלילה והם מכלל מעתיקי השמועה איש מפי איש מפי משה רבינו.
הנתיב הראשון הוא נתיב 'קביעת העיתים' בנתיב זה האדם דואג להשאיר בלו"ז צהר וחלון לעיסוק בתורה, ללא קשר למצבו הסוציאלי עשיר עני בריא חולה. הנתיב השני הוא של גדולי ישראל שלא היו קובעי עיתים אלא 'עוסקים בתורה'. מהו עוסק בתורה? לפי הרמב"ם לא מדובר על אדם שעוסק רק בתורה. גם אדם שמתפרנס ועובד קשה יכול להיות 'עוסק בתורה'. כל השאלה מהי תודעת האדם. שכן אדם יכול לעסוק בפרנסה אבל תודעתו ותכליתו היא תורה. דוגמה לאיש מופת שכזה הוא הגאון רבי מנחם זמבה הי"ד.[6] הרב זמבה היה גדול הדור לאחר פטירת הגאון רב חיים עוזר גרוזובסקי אולם צוק העיתים והכיבוש הנאצי גרם לכך שבתודעתנו ההיסטורית לא נחרטה עובדה זו.[7] עיקר פרנסתו של הרב מניהול החנות לממכר פלדה שהוריש לו חותנו. רבים לא הבינו כיצד הצליח הרב להגיע לגדלות התורנית שלו ולהישגיו הרבים יחד עם ניהול חנות.[8]  תשובת רבי מנחם זמבה לשואלים היתה שהכל עניין של תודעה. 'רבים אומרים שאני מוכר מסמרים ועוסק בתורה, אלא שהם לא מבינים שאני לומד ובין סוגיה לסוגיה מוכר מסמרים' נמסר משמו. דבריו של הרמב"ם אודות מעתיקי השמועה שעסקו בפרנסה וכן סיפורו של רבי מנחם זמבה, מחדדים כי בחיים הבוגרים של האדם טענות כרחיים על צוארו ויעסוק בתורה אינם רלוונטיות ועל האדם לעמוד באתגרי החיים יחד עם התפתחותו הרוחנית. רק בבואנו לקבוע את גיל החתונה עומדת לפנינו השאלה באיזו מידה יש לתת האדם את הזמן לפתח את אישיותו הרוחנית בטרם כניסתו למרוץ החיים, אולם משעה שאדם נשא אישה הרי הוא התחיל במרוץ ועליו לבחור האם הוא קובע עיתים לתורה או עוסק בתורה.
 
 
[1] הראשונים מדברים על הצורך ביישוב הדעת כעניין הורמונאלי. 'הרהורי עברה' הם הדחף המיני הטבעי והפשוט שמגיע לאדם בגיל הפוריות ולעיתים פוגם בשיקול הדעת וגם עלול להביא לעבירה. ברם, חשוב לדייק, שרש"י בסוגייה מדבר על 'שיבוא ליד הרהור' ולא מוסיף את המילה עברה. יכול להיות שבחירתו של רש"י להשתמש בלשון מעודנת יותר נובעת מתוך התפיסה לפיה 'הרהורים' הם עניין טבעי ונורמאלי, הבחירה של האדם היא האם להשאיר את הרהורים בגדר הרהורים עד שהוא נושא אישה או להופכם לידי 'הרהור עבירה'.
[2] אין הכוונה לחכמי המשנה, אלא לאותם חכמים שהיו שונים ברייתות שאינם מופיעים במשנה, ובאמצעותם התפתח התלמוד.
[3] מי שהגהה את המושג 'חברת הלומדים' ועסק רבות בהיסטוריה שלה הוא מנחם פרידמן, שמחקרו הגדול הוא אבן דרך חשובה בכל הדיון בשאלות אלו למחקר ראה כאן.
[4] החוז"א היה 'גדול הדור' החל משלהי שנות השלושים ועד למותו בשנת 1953. הוא היא מי שנשא ונתן עם השלטונות בכל הנושאים הכללים של הציבור החרדי. על השפעתו הגדולה על העולם החרדי מספר יצחק נבון מי שהיה מזכירו של דוד בן גוריון כאן
[5] המילה 'השקפה' בלשונו של הרב שך היא שם כולל לכל האמונות והדעות המעצבים את אורך החיים החרדי.
[6] הרב היה מרבני גטו ורשא עד השעות האחרונות של המרד בחג הפסח תש"ג. ביומני הגטו מתואר כי הרב היה תומך במרד ובהתקוממות וראה (כאן)/ הרב קרא לכל מי שבידו לברוח ולצאת מן הגטו לעשות כן ולהציל את נפשו (פעם שמעתי עדות מאישה שהיתה נערה צעירה בגטו, והיה בידה לצאת ולברוח, אביה דרש ממנה לעשות כן אולם היא לא רצתה לעזוב את משפחתה. לצורך כך הביא אותה אביה לדין תורה אצל הרב זמבה שפסק לה לברוח(!) ולבסוף היא זכתה להקים דור ישרים בארץ ישראל).
[7] וראה הספדו של הרב כשר 'בדמעה' תלפיות יוני 1944,הרב כשר מתאר את תורתו של הרב זאמבה כמיזוג מדהים בין הגישות השונות ללימוד התורה בתקופה זו .
[8] הרב היה ממעתקי השמועה של דורו אלא שרבים מכתביו נשרפו בשואה ראה כאן