דילוג לתוכן העיקרי

מתרחק מן הכבוד

קובץ טקסט

 

א. חשיבות ההתרחקות מן הכבוד

את צירופו של פרק קניין תורה למסכת אבות אנו מכירים כבר מימי הגאונים, וככל הנראה נבחרו ברייתות אלה בשל הקשר התוכני העוסק בענייני מוסר ובענייני לימוד תורה. על כן, ננסה לבחון את המידה "מתרחק מן הכבוד" לאור המשניות של מסכת אבות.

הברייתא מעידה כי הרוצה לקנות תורה צריך להתרחק מן הכבוד. לכאורה מידה זו כלולה כבר במידה השביעית, מידת הענווה, ובכל זאת מנתה הברייתא את 'מתרחק מן הכבוד' כמידה בפני עצמה. מהו, אפוא, ייחודה של מידה זו?

הגמרא מספרת כמה סיפורים על האמוראים, שמהם ניתן אולי להבין את כוונת הברייתא באמרה "מתרחק מן הכבוד":

ר' שמעון בן אלעזר אומר: מנין לזקן שלא יטריח? ת"ל: זקן ויראת. אמר אביי: נקטינן, דאי מקיף חיי. אביי מקיף. רבי זירא מקיף.

(קידושין דף לג.).

ר' שמעון בן אלעזר אומר כי זקן, כלומר אדם הראוי לכבוד, אינו צריך להטריח את הציבור לכבד אותו, ועל כן יתרחק מסיטואציה שבה יזכה לכבוד גדול. אביי מוסיף ואומר כי ההולך בדרך צדדית, שהציבור אינו מצוי בה, על מנת שלא יטריח את הבריות לכבדו - זוכה לחיים. על דרך הפשט, ניתן להבין כי זוהי הכוונה ב"המתרחק מן הכבוד": לעשות מאמצים להתרחק ממצבים בהם יכבדו את האדם.

עם זאת, ננסה לעמוד על עומקם של דברים, ונבחן את המידה גם על פי ההקשר שבו היא מופיעה, דהיינו מסכת אבות.

במידה 'מתרחק מן הכבוד' ניתן לשמוע את הד המשנה באבות פרק ד':

רבי אליעזר הקפר אומר הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם.

(אבות, פרק ד', משנה כ"א).

נראה כי משנה זו חדרה עמוק לתודעתנו: ברור לנו כי הכבוד הוא דבר שלילי ביותר, עד כדי כך שהוא מוציא את האדם מן העולם, ועל כן מובן שצריך להתרחק ממנו.

משנה נוספת בפרק זה תוקפת את אותו העניין מצד אחר - היא מתארת כיצד צריך האדם להתנהג:

רבי לויטס איש יבנה אומר מאד מאד הוי שפל רוח, שתקוות אנוש רימה.

(אבות, פרק ד', משנה ד').

הרמב"ם בהלכות דעות מסביר כי במידות רבות אדם צריך לבחור בדרך האמצע; עם זאת, ישנן שתי מידות שמזכיר הרמב"ם בהן דרך האמצע אינה מספיק טובה, וצריך להגיע בהן עד הקצה. אחת ממידות אלו היא שפלות הרוח:

ויש דעות שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר, והוא גובה לב, שאין דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד אלא שיהיה שפל רוח ותהיה רוחו נמוכה למאד, ולפיכך נאמר במשה רבינו ענו מאד ולא נאמר ענו בלבד, ולפיכך צוו חכמים מאד מאד הוי שפל רוח, ועוד אמרו שכל המגביה לבו כפר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת את ה' אלקיך, ועוד אמרו בשמתא מאן דאית ביה גסות הרוח ואפילו מקצתה...

(הלכות דעות, פרק ב' הלכה ג').

אנו רואים, אם כן, שמידת הכבוד היא מידה שלילית עד כדי כך שהרמב"ם ממליץ לכולם לאמץ את המידה ההפוכה - שפלות הרוח[1].

ב. הכבוד כעניין חיובי

עד כאן ראינו כי הכבוד העצמי של האדם הוא אכן מידה רעה. אולם, ניתן למצוא במקורות רבים גם גישה חיובית לכבוד.

בראש ובראשונה, מוצאים זאת בהוראה לנהוג כבוד באחרים, כפי שמצוי כבר בתורה במצוות כיבוד הורים:

כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר ה' אלוקיך נֹתֵן לָךְ.

(שמות, פרק כ', פסוק י"א).

ובחז"ל מדובר אף על כבוד תלמידי חכמים:

ת"ר: מפני שיבה תקום - יכול אפילו מפני זקן אשמאי? ת"ל: זקן, ואין זקן אלא חכם, שנאמר: אספה לי שבעים איש מזקני ישראל

(קידושין לב:).

כמו כן עוסקים חז"ל רבות בכבוד הבריות, הנובע גם הוא ממצווה דאורייתא של "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא, פרק י"ט, פסוק י"ח).

במסכת אבות ישנן כמה משניות העוסקות בכבוד, אלא שאין הן עוסקות בבריחה מן הכבוד אלא הן רואות את הכבוד כשכר. בפרק ד' מובאים דבריו של בן זומא:

איזהו מכובד? המכבד את הבריות.

(פרק ד', משנה א').

משנה זו אומרת כי אדם הראוי לכבוד הוא זה אשר מכבד את הבריות. תוכן המשנה מובן, ומתאים לפסוק "כַּמַּיִם הַפָּנִים לַפָּנִים כֵּן לֵב הָאָדָם לָאָדָם" (משלי, פרק כ"ז, פסוק י"ט) - אם אדם מתנהג בכבוד כלפי חברו, גם חברו יתנהג כלפיו בכבוד. עלינו לשים לב גם לאופן הצגת הדברים במשנה: המשנה לא מסתפקת בקביעת כלל, כגון "צריך אדם לכבד את חברו מאוד", אלא היא פותחת בשאלה - "איזהו מכובד?"; כלומר, מוקד המשנה הוא לא שצריך לכבד את הזולת, אלא המוקד טמון בשאלה: "מי הוא המכובד?" או, אם ננסח זאת בקיצוניות: "כיצד יזכה האדם לכבוד?" אם אכן כך הדבר, ניתן להבין את דבריו של בן זומא כשכר או כזרז לכבוד הבריות: על מנת שאנשים יקיימו את הצו "ואהבת לרעך כמוך", אומר להם בן זומא כי באמצעות קיום מצווה זו יזכו המקיימים אותו בכבוד.

משנה נוספת בפרקי אבות העוסקת בכבוד היא המשנה הבאה:

רבי יוסי אומר: כל המכבד את התורה גופו מכובד על הבריות.

 (פרק ד' משנה ו').

גם ר' יוסי אינו מסתפק באמירה שאדם צריך לכבד את התורה, אלא הוא מציין גם את שכרו של המכבד את התורה. ניתן לראות בפירוש שכר זה מעין מטרה משנית - הכבוד שלו יזכה האדם מוצג כאן באור חיובי מאוד, והוא מעודד את האדם לנהוג על פי המשנה[2].

הגישה של מעשה ושכר היא גישה שניתן למצוא אותה רבות במקורותינו. במסכת אבות אנו מוצאים שחז"ל מדרבנים לעשיית המצווה על ידי אזכור של השכר:

רבי אלעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה...ודע לפני מי אתה עמל ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך.

(אבות, פרק ב', משנה י"ד).

אמנם באופן אובייקטיבי אדם צריך ללמוד תורה "שלא על מנת לקבל פרס" (אבות, פרק ה', משנה א'), ובכל זאת מזכיר ר' אלעזר את השכר.

דברי ר' טרפון דומים לדברי רבי אלעזר:

...אם למדת תורה הרבה נותנים לך שכר הרבה, ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך, ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא.

(אבות, פרק ב', משנה ט"ז).

הזכרת השכר איננה חידוש של המשנה: היא כבר נמצאת במקרא פעמים רבות, הן בעניין השכר והן בעניין העונש[3]. החידוש של המשנה באבות הוא שהשכר יכול להיות גם כבוד. חז"ל ידעו והבינו כי כבוד הוא אחד ממניעיו של האדם, ועל כן השתמשו בו על מנת לעודד את בני האדם לקיים מצוות מסוימות או ללכת בדרך זו או אחרת.

אם כן, ממקורות אלו נראה כי הכבוד אינו דבר שלילי כל כך לדעת חז"ל.

דברים דומים ניתן לראות גם במשנת אריסטו. בספר המידות שלו כתוב כי ישנן שלוש סיבות למעשיו של האדם:

א. ישנם אנשים הפועלים מתוך תאווה, בין אם מדובר בתאוות מיניות, תאווה לכסף, או למשהו אחר. אריסטו מכנה את החיים האלה כחיים בהמיים, ומציין כי האנשים הבוחרים בחיים אלה מתנהגים כעבדים גמורים.

ב. המין השני של האנשים הוא אנשי התרבות והמעשה, שהמניע שלהם הוא הכבוד. אריסטו מסייג דברים אלה מפני שהכבוד הוא תוצר של שלמות המעשים, וניתן אף לומר כי תכלית אנשים אלה היא שלמות המעשים. אלא שהוא מוצא פגם גם בקבוצה זו, משום שאנשים אלה לא יסתפקו במעשיהם אם לא יזכו לכבוד.

ג. אריסטו מציין סוג נוסף של אנשים - אלה המונעים מחפץ ה'עיון', ואנשים אלו הם במעלה הגבוהה ביותר לדעתו.
ניתן לראות בדברי אריסטו היררכיה בין סוגי האנשים: ישנו יתרון למונעים על פי הכבוד על פני המונעים מן התאווה, משום שאדם המונע מן התאווה יכול לפגוע בזולתו, ואילו המונע מן הכבוד נצרך לאחרים, שמהם הוא רוצה לקבל כבוד, ולשם כך צריך הוא לשאוף ל'שלמות'.

מכל הנ"ל עולה כי אריסטו מבין שחלק גדול מן האנשים מונעים מהרצון לזכות לכבוד. אמנם חיים בצורה זו אינם הטובים ביותר, אך יש בהם תועלת, וניתן לראות בהם צדדים חיוביים.

ג. הכבוד כשלב בהתפתחות הרוחנית של האדם

כעת נותר לנו לשאול האם המימרות המשתמשות ומכירות בחשיבות כבודו של האדם עולות בקנה אחד עם המימרות השוללות את רעיון הכבוד; או שמא היחס השונה לכבוד נובע מבתי מדרש שונים, ואין צורך לנסות וליישב בין שיטות אלה.

נראה כי ניתן לראות את הרצון לזכות בכבוד ואת הבריחה מן הכבוד כשלבים שונים בהתפתחותו של האדם[4]. בשונה מאריסטו, המגדיר שלושה מינים של אנשים המונעים מסיבות שונות (התאווה, הכבוד וחיי העיון), נראה את שלושת המניעים הללו כשלבים בהתפתחותו הרוחנית האידיאלית של האדם:

א. בתחילת דרכו האדם הולך על פי תאוותיו; בראשית חייו תאוות האכילה וההנאה, ומאוחר יותר - תאוות הממון.

ב. לאחר מכן האדם מתפתח, ומבין כי כסף אינו חזות הכול: הוא יראה בכבוד מרכיב משמעותי, ויעשה דברים המיטיבים עם הבריות כדי לזכות בכבוד.

ג. בשלב הבא האדם יבין כי גם הכבוד הוא לא מניע חשוב דיו, והוא חושב מה טוב לעשות ומה רע. זהו שלב ה'עיון'.

כמובן שישנם אנשים אשר נשארים בשלב הראשון, ואינם מתקדמים אל עבר השלב השני, וישנם אנשים אשר נשארים בשלב השני ואינם מגיעים אל השלב השלישי.

כדי לחדד עניין זה נתבונן בדברי ה'ספרי':

שמא תאמר הריני למד תורה בשביל שאהיה עשיר, בשביל שאקרא רב, בשביל שאקבל שכר בעולם הבא - תלמוד לומר: לאהבה את ה' אלוקיך - כל שאתם עושים לא תעשו אלא מאהבה.

מדרש זה שולל את הרצון של האדם ללמוד תורה כדי לקבל שכר כלשהו, ואפילו אם הוא שכר של כבוד או שכר בעולם הבא (גם כאן יש היררכיה ברמת השאיפות של האדם - מן הפשוטה ביותר לנעלה ביותר). דרישה זו מן האדם לעשות מעשה רק מתוך אמונה כי המעשה הזה הוא נכון היא במעלה רוחנית גבוהה מאוד. כך גם כותב הרמב"ם, בהקדמה לפרק חלק, בהתייחסו לעבודת השם 'לשמה' או 'שלא לשמה':

ולפי שידעו החכמים זכרונם לברכה שזה העניין[5] קשה עד מאד ואין כל אדם משיג אותו, ואם השיגו אינו מסכים בו בתחילת העניין, ואינו סובר שתהיה אמונה ברורה. לפי שהאדם אינו עושה מעשה אלא כדי שתגיע לו ממנו תועלת או שתסור ממנו פסדה, ואם אינו כן יהיה אצלו אותו מעשה הבל וריק...לכן התירו להמון כדי שיתישבו על אמונתם לעשות המצוות לתקוות שכר.

הרמב"ם עצמו אומר כי אכן המדרגה הראוייה ביותר היא לעבוד את ה' שלא על מנת לקבל פרס, אלא שלא כולם יכולים להגיע למדרגה זו, ועל כן חז"ל בחכמתם ציינו גם את השכר. הרמב"ם מביא את דברי הספרי כמשל על מנת להסביר את ההדרגה ואת שלבי ההתפתחות, וכן הוא כותב בהמשך:

...שים בדעתך כי נער קטן הביאוהו אצל המלמד ללמדו תורה וזהו הטוב הגדול לו לענין מה שישיג מן שלמות. אלא שהוא, למיעוט שניו וחלשת שכלו, אינו מבין מעלת אותו הטוב ולא מה שיגיעהו בשבילו מן השלמות ולפיכך, בהכרח יצטרך המלמד שהוא יותר שלם ממנו, שיזרז אותו על הלמוד בדברים שהם אהובים אצלו.. ויאמר לו קרא ואתן לך אגוזים או תאנים... ובזה הוא קורא ומשתדל... וכשיגדיל ויחזיק שכלו ויקל בעיניו אותו הדבר שהיה אצלו נכבד מלפנים... יזרזו אותו ויעוררו תאותו באותו הדבר החמוד לו, ויאמר מלמדו קרא ואקח לך מנעלים יפים, או בגדים חמודים כאלה...וכאשר יהיה שלם בשכלו יותר ויתבזה בעיניו זה הדבר גם כן ישים נפשו למה שהוא גדול מזה. ואז יאמר לו רבו: למד פרשה זו, או פרק זה ואתן לך דינר אחד או שני דינרין... וכשתהיה דעתו שלמה ונקלה בעיניו זה השעור ויודע שזה דבר נקל יתאוה למה שהוא נכבד מזה ויאמר לו רבו: למד- כדי שתהיה רב ודין ויכבדוך בני אדם ויקומו מפניך ויעשו מצוותיך ויגדל שמך בחייך ואחר מותך...

הרמב"ם אומר שישנה התפתחות של האדם, מן התאווה הנהנתנית אל תאוות הממון ואל הכבוד. על לימוד לשם הכבוד אומר הרמב"ם כי הוא מגונה ואין הוא 'לשמה', אך הוא מתאים לשלבים בהתפתחותו של האדם. כמובן שעדיף שאדם ילמד 'לשמה' - שלא לשם תועלת, שכר, עולם הבא וכדומה, אלא כל מטרתו היא לדבוק בקב"ה; אך בתחילת הדרך חייבים למושכו על ידי מטרות משנה, ואחת מהן היא הכבוד.

ניתן לומר, אם כן, כי אמנם נדרש מהאדם להתרחק מן הכבוד, אך דרישה זו מתאימה רק למדרגה רוחנית גבוהה עד לשלב מסוים בהתפתחות הרוחנית הכבוד אינו דבר פסול, אלא מהווה זרז ללימוד תורה; הדרך לקניין התורה עוברת גם בשלב הפשוט של לימוד התורה המביא לכבוד. רק בשלב הסופי, כאשר האדם מבין כי לימוד תורה אינו בשביל שכר אלא בשביל לדבוק בה' ובמידותיו, עליו לנסות לנטרל את מימד הכבוד ולהתרחק ממנו.

לא לחינם מידה זו היא המידה השלושים וארבע, שהרי קיומה אינו פשוט, וכפי שראינו ברמב"ם, חז"ל ידעו שהשגתה קשה מאוד.

 

 

 

[1]   אמנם בהלכה ב' אומר הרמב"ם כי אף במידה זו יש ללכת בדרך האמצע. יישוב לסתירה זו הציע הרב א. סמט 'ההרחקה מגובה לב ומכעס אל הדרך האמצעית או עד הקצה האחר?', בתוך: מעליות כ'.

[2]   לא נעסוק כאן בהשוואה בין דברי ר' יוסי לבין דברי בן זומא.

[3]   למשל, בפרשת "והיה אם שמוע" (דברים ,פרק י"א, פסוקים י"ג - י"ד):

והָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם...וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ...

[4]   בהמשך נראה כי זו דעתו של הרמב"ם.

[5] עבודה מאהבה.

תא שמע – נודה לכם אם תשלחו משוב על שיעור זה (המלצות, הערות ושאלות)