נבואות יחזקאל על הגויים- (פרקים כ"ה-ל"ב, חלק א)

  • ד"ר טובה גנזל

 

חלקו השני של ספר יחזקאל מוקדש לנבואות על הגויים. ריכוזן של הנבואות על הגויים בחטיבה אחת ומיקומן של הנבואות בין פרקי התוכחה והחורבן (א'-כ"ד) לנבואות התקומה (לג-מח) איננו אקראי. קיבוץ הנבואות בדרך זו אף קיים גם אצל נביאים נוספים (עמוס א'-ב', ישעיה י"ג-כ"ג, ירמיה מ"ו-נ"א). מטרת נבואות אלה הוא הנחת המצע לתקומת ישראל, הכרוכה בין היתר בהיכרותם של כל הגויים במעמדו הנבדל והייחודי של ה' א-לוהי ישראל, ובשליטתו בכל האירועים מאז ומעולם, בניגוד לחילול שם ה' בגויים, שהגיע לשיאו בעת החורבן: במזרח הקדום, רווחה התפישה כי המלכים הינם שליחי האלים (או אפילו האלים עצמם), וכי לכל עם אל משלו, האחראי לנצחון העם במלחמה. תפישה זו מופרכת באמצעות קיבוץ כל הנבואות לגויים ביחד, וההדגשה כי רק ה' הוא א-לוהי העולם כולו, והוא שחורץ את גורל העמים כולם. הנבואות בפרקים אלה מוקדשות לשבעה עמים: עמון, מואב (ושעיר), אדום, פלשתים, צור, צידון ומצרים. יתכן כי נבואת יחזקאל שכוונה כנגד שבעה עמים מטרתה להדגיש את עליונות ה' על כולם, והמספר שבע (כמספר טיפולוגי) מבטא שלמות זו. מספר זה אף חוזר ונשנה בנבואת יחזקאל למצרים, בה נדון בעז"ה בשיעור הבא.[1]

פרקים אלה ביחזקאל, בשונה מהנבואות המופנות לגויים אצל נביאים אחרים, כמעט ואינם כוללים את ההדגשה כי גאולת ישראל היא 'הצד השני של המטבע'. זאת, פרט לשתי יחידות נבואיות קצרות יוצאות דופן: האחת בנבואה לצר בפרק כ"ח (פס' כד-כו), והאחרת בנבואה למצרים בפרק כ"ט (פס' כא), עליהן נעמוד בהמשך. נבואות התקומה של העם אמנם קיימות, אלא שהן מופיעות רק בחלק הבא (השלישי) של הספר.

סדר הנבואות

בשונה מיתר הנבואות בספר, סידור נבואותיו של יחזקאל לגויים איננו כרונולוגי: הנבואה הראשונה על מצרים (כ"ט, א-טו) נאמרה לפני הנבואה על צור (כ"ו, א-ו); והנבואה שתאריכה הוא המאוחר ביותר (כ"ט, יז-כא) איננה חותמת את הקובץ.

הסבר אפשרי לסדר הנבואות הוא שהנבואות סודרו על פי מקומם הגאוגרפי של העמים סביב לישראל ממזרח לישראל, דרך חוף הים למערב: כך, בפרק כ"ה הנבואה ניתנת לעמון, מואב, שעיר, אדום ופלשתים; בפרקים כ"ו-כ"ח לצור ולצידון, ובפרקים כ"ט-ל"ב למצרים. אפשרות אחרת היא כי סידור הנבואות קשור בתוכנן: הנביא מתחיל בקצרה בנבואות המתייחסות לתגובת העמים לחורבן (עמון, מואב, שעיר, אדום ופלשת). לאחר מכן עובר יחזקאל לנבואות על צר ומצרים, שמעמדן של כל אחת מהן בעת החורבן יצר קושי אמוני עבור העם, כל אחד מסיבותיו; על כן הנביא דן בהן ביתר פירוט. נציין כאן כי בולטת בהעדרה נבואה לבבל שהחריבה את המקדש.[2]

נבואות קצרות (פרק כ"ה)

כאמור, בפרק כ"ה מתנבא יחזקאל נבואות קצרות לעמון, מואב, אדום ופלשתים, אשר לכולם מערכת יחסים ארוכת-טווח עם ישראל.[3] לנבואות אלה מבנה אחיד[4] הכולל את פרוט החטא בלשון 'יען', לאחריו תיאור העונש הפותח בלשון 'לכן' ובחתימה המסר "וידעו כי אני ה' " – שהוא כאמור מטרת הנבואה כולה.

עמון (א-ז)

הפרק פותח במילים:

"בֶּן אָדָם שִׂים פָּנֶיךָ אֶל בְּנֵי עַמּוֹן וְהִנָּבֵא עֲלֵיהֶם. וְאָמַרְתָּ לִבְנֵי עַמּוֹן שִׁמְעוּ דְּבַר ה' א‑להים"

פתיחה זו היא ייחודית לפניה לעמון, ונראה כי לשונות הפתיחה המודגשות בפתיח ("שים פניך", "ואמרת", "שמעו") מהוות חלק מפסוקי המעבר בין שני חלקי הספר הראשונים, ובאמצעותן מדגיש הנביא כי תוכן הנבואה מעתה ישתנה.

מנינו קודם לכן מספר סיבות אפשריות לסדרן של הנבואות בפרקים אלו, אך עדיין ניתן לשאול מדוע עמון נבחרה להיות ראשונה בסדרת הנבואות. נראה שאפשר להציע לכך מספר סיבות: ראשית, שתי הנבואות לעמון שבפרקנו (א-ה; ו-ז) מהוות השלמה לנבואה נוספת נגד עמון בפרק כ"א (פס' לג-לז).[5] לחלופין, יתכן שהפתיחה בעמון קשורה בחומרת האשמה המיוחסת לה על ידי הנביא, והיא שמחתם במפלתו של עם ישראל, המודגשת פעמיים בפסוקים אלה – פעם באמצעות קריאות השמחה, ופעם באמצעות מחיאות הכפים, ורקיעת הרגליים.[6] דרך נוספת בה יתכן ויחזקאל נוקט כדי להדגיש את הזלזול העמוני ובמדויק היא באמצעות גיוסה של המילה 'שאט', שמשמעותה זלזול, מילה שהיא ייחודית ליחזקאל ומדוייקת.[7]

יחס דומה של בני עמון לבני ישראל מופיע גם בנבואת צפניה:

"שָׁמַעְתִּי... גִדֻּפֵי בְּנֵי עַמּוֹן אֲשֶׁר חֵרְפוּ אֶת עַמִּי וַיַּגְדִּילוּ עַל גְּבוּלָם. לָכֵן... וּבְנֵי עַמּוֹן כַּעֲמֹרָה... עַד עוֹלָם שְׁאֵרִית עַמִּי יְבָזּוּם וְיֶתֶר גּוֹיִ יִנְחָלוּ. זֹאת לָהֶם תַּחַת גְּאוֹנָם כִּי חֵרְפוּ וַיַּגְדִּלוּ עַל עַם ה' צְבָאוֹת"           
                                              (צפניה ב', ח-י).[8]

יתכן כי בשל הזלזול ארוך השנים של העמונים בישראל פתח יחזקאל את נבואותיו נגד הגויים בכך שה' עתיד לאבדם ולהשמידם.

המעבר בין חלקי הספר מתברר כאן באופן עקיף גם באמצעות תוכן הנבואה לעמון: שמחתם על חילול המקדש, שממת הארץ והגליתם של תושבי יהודה מחדדת את המעבר לנבואות שמועד אמירתן הוא לאחר החורבן.

כתגובה למעשיהם של העמונים, יחזקאל מתנבא על הכרתתם. אפשר ללמוד על הרקע לכך גם מתוך התייחסותו של ירמיהו למערכת היחסים של ישראל עם עמון. מדבריו ניתן ללמוד על החשש שהעמונים יכבשו את הארץ:

"לִבְנֵי עַמּוֹן... הֲבָנִים אֵין לְיִשְׂרָאֵל אִם יוֹרֵשׁ אֵין לוֹ? מַדּוּעַ יָרַשׁ מַלְכָּם אֶת גָּד וְעַמּוֹ בְּעָרָיו יָשָׁב?"          
                                              (ירמיהו מ"ט, א).

על רקע חשש זה מובנת עוד יותר החשיבות שבמסר הנבואי של יחזקאל לעמונים הכולל את הכרתתם, האבדתם והשמדתם.[9]

מואב ושעיר (ח-יא)

עבור המואבים, החורבן מהווה הוכחה לכך שישראל הוא עם ככל העמים. למואבים חשבון רב שנים עם ישראל, שהחל עוד בהיותם במדבר, במעשה בלעם. אמנם, צירופו של שעיר עם מואב ביחידה נבואית קצרה זו מפתיע, משום ששעיר מוזכר במקרא בדרך כלל עם אדום (וכך אף ביחזקאל; פרק ל"ה, פס' ג, טו). באשר למיקומו הגיאוגרפי של שעיר נחלקו הדעות, ונראה כי הוא באיזור דרום הנגב.

יתכן כי העובדה שהנבואה על מואב מובאת מיד לאחר הנבואה על עמון קשורה בהשפעת העבודה הזרה הן של עמון והן של מואב, אשר חילחלה לישראל כבר בימי שלמה, ובדרך זו הוטמעה עמוק בבית המקדש כבר בראשיתו:

"אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִָם וּלְמֹלֶךְ שִׁקֻּץ בְּנֵי עַמּוֹן"    
                                            (מלכים א, י"א, ז).

כך, חורבן המקדש בימי מתן נבואת יחזקאל מסיים במידה רבה את ההשפעה הישירה והעקיפה רבת השנים של עמים אלה בנעשה בירושלים.[10]

אדום (יב-יד)

הנבואה לאדום כאן היא תמציתית ומידתית: ה' נוקם את נקמת האדומים בישראל. על אף שהקשר בין העמים ידע עליות ומורדות לאורך השנים, למעשה האדומים פגעו בעם באופן שיטתי לאורך כל שנות קיומו. נבואה נוספת מוקדשת לאדום בפרק ל"ה, כחלק מפרקי התקומה, ושם מתמודד הנביא עם ההשלכות ארוכות הטווח של האיבה שבין האדומים והישראלים (אשר שורשה במערכת היחסים שבין יעקב ועשיו). ההבדלים בין תוכן הנבואות לאדום קשורות במקומן השונה בין חלקי הספר, ובעז"ה נעסוק בנבואות אלה בשיעור שייוחד לאדום בפרק ל"ה.

פלשתים (טו-יז)

גם לפלשתים, כמו ליתר העמים בפרק, מערכת יחסים ארוכת שנים עם ישראל. למעשה, הפלשתים השפיעו על מקומו של הגבול הדרום-מערבי שנים רבות. נראה שמשום כך מדגיש הנביא כי העם הפלשתי יאבד, ובכך חוף הים עליו שלטו כבר לא יהיה בשליטתם. בדרך זו כורך הנביא באופן עקיף את סופם של הפלשתים עם הרחבת הגבול הדרומי של ישראל. מערכת היחסים הארוכה והמפותלת של ישראל עם הפלשתים, ואולי מילות הנקמה החריפות של יחזקאל כלפיהם, קשורים במלחמות ישראל עימם שתחילתן החל מימיו של שמשון כבר בסוף ספר שופטים.

צר ומצרים

המייחד את עמי צר ומצרים הוא שהם לא תמיד חיו בקונפליקט עם ישראל; ההיפך הוא הנכון: לעיתים הם תפקדו כעמיתים. אולי משום כך מתייחס אליהם הנביא בנבואותיו לגויים באריכות, בדרך זו הוא מתמודד עם שאלת הייחוד של עם ישראל, וכן בעקיפין עם מערכת היחסים הסבוכה של ישראל עם עמים אלו. אפשר גם כי מוקדשת כאן נבואה ארוכה דווקא לעמים אלה, שקיומם היווה באופן עקיף אתגר לנצחיותו של ישראל.

צר וצידון (פרקים כ"ו-כ"ח)

שלושה פרקים מקדיש יחזקאל לנבואה נגד צר, ובסופם נבואה קצרה המופנית לצידון (כ"ח, כ-כד).

הנבואה על צר פותחת בציון תאריך, בשנה האחת עשרה לגלות יהויכין, באחד לחודש (אלא שחסר ציון החודש). ציון התאריכים בנבואת יחזקאל שכיח בנבואותיו לגויים (כמחצית מהתאריכים בספר מצויינים במסגרת נבואותיו לגויים) ורובם מציינים תאריכים הקרובים לחורבן. יתכן כי הסיבה לריבוי התאריכים דווקא בנבואות אלה קשור בכך שהם מסודרים בסדר תמאטי, בניגוד לסדר הכרונולוגי על פיו מסודרים כל יתר הנבואות שבספר, משום כך מציינת במפורש מועד אמירתן.

רקע היסטורי[11]

צור שוכנת בין עכו לצידון על אי המרוחק מן החוף כמה מאות מטרים, כך עד לימיו של אלכסנדר מוקדון שבהם חוברה צור לחוף בסוללה, שהלכה והתרחבה במהלך השנים. על כן הגישה אליה לאורך כל תקופת המקרא היתה רק באמצעות אוניות. זהו כנראה עם קדום מאוד (ישעיהו כ"ג, ז) המוזכר כבר בכתבי המארות המצריים. אם נכונים דבריו של פילון מגבל (סופר פיניקי יווני מן המאה הראשונה והשנייה לספירה), צור היא שהמציאה את האוניות, ומסחרה המפותח היה לשם דבר בעולם העתיק.

צר היוותה מעצמה כלכלית ותרבותית לאורך כל שנות קיומה של ממלכת ישראל, ואף היוותה מכשלה במישורים שונים: החל מימי שלמה, שהלך אחרי אלוהי הצידונים (מלכים א י"א, ה); עבור באחאב, שהתחתן עם איזבל שבגינה חדרה עבודה זרה לממלכת ישראל כולה (מלכים א ט"ז); וכלה בימיו של נחמיה, לאחר שיבת ציון, עת שיתוף הפעולה המסחרי בין ישראל לצר היווה אתגר לשמירת השבת (נחמיה י"ג, טז-כב). אולי משום כך מוקדשת לה נבואה ארוכה כל כך, זאת בנוסף לנבואתם של נביאים אחרים: ישעיה (כ"ג), יואל (ד', ד-ח) ואף עמוס (א', ט).

אמנם, לצד היותה מכשלה, היו תקופות שבהן התקיים קשר חיובי בין ישראל לבין צר; כך, בבניית ביתו של דוד על ידי שליחי צור (שמואל ב ה', יא-יב), וכך גם בסיועו של  חירם בבנית בית המקדש (דברי הימים ב פרק ב, ב-ז), (שהמשיך בשיתוף הפעולה, על אף שלא היה מרוצה מהתמורה אותה קיבל עבור מעשיו; מלכים א ט', י-יד). נראה כי הקשר הישראלי-צורי היה קשור לאורך השנים בבית המלוכה ובעיקר במקדש. נושאי הנבואה על צר ביחזקאל משקפים את כלל מערכת היחסים רבת-השנים הזו (ואינם מתייחסים רק לאירועים שאירעו בימיו).

בתקופת נבואותיו של יחזקאל, צור הייתה ממלכה ששלט בה אתבעל השלישי (591-573 לפנה"ס), והיא חברה לעמי האזור שהיו שותפים למדיניות אנטי בבלית. הד למעורבותה במדיניות זו קיים בירמיהו (כ"ז, ג), משם עולה כי צור, יחד עם צדקיהו מלך יהודה ומדינות אחרות קשרו יחד קשר נגד בבל. כתוצאה מהאיום על נבוכדנצר, הוא ערך מסע לאיזור, שהסתיים במצור ממושך על צור במשך 13 שנה (572-585 לפנה"ס). מכאן, כי בשעה שירושלים נכבשה בידי הבבלים, עמדה צור מנגד והחזיקה מעמד, לאורך כל תקופת האימפריה הבבלית. עמידתה של צור בשעה שהמקדש נחרב הגבירה את הקושי הפסיכולוגי של תושבי ירושלים: עתה, בעיני הגויים מעמדו של ה' היה נחות עוד יותר, שכן לא רק שהאל הבבלי גובר על אלוקי ישראל, אלא שיש אל אחר שיכול אפילו לאל הבבלי. כיבוש ירושלים בידי נבוכדנצר הוכיח לעמים את שרצו להוכיח – את חולשתו של א-לוהי ישראל. קושי אמוני זה, וחילול שם ה' בגויים הם כנראה הסיבה לאריכותה ותקיפותה של  הנבואה על צר.[12]

 

בתוכן נבואת יחזקאל לצור ובנבואת יחזקאל למצרים נעסוק בעז"ה בשיעור הבא.

 

 

 

 

 

עמון 1

עמון 2

מואב

אדום

פלשתים

כֹּה אָמַר ה' א‑להים

כֹה אָמַר ה' א‑להים

כֹּה אָמַר ה' א‑להים

כֹּה אָמַר ה' א‑להים

כֹּה אָמַר ה' א‑להים

יַעַן אָמְרֵךְ הֶאָח

אֶל מִקְדָּשִׁי כִי נִחָל

וְאֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל כִּי נָשַׁמָּה

וְאֶל בֵּית יְהוּדָה

כִּי הָלְכוּ בַּגּוֹלָה.

יַעַן מַחְאֲךָ יָד וְרַקְעֲךָ בְּרָגֶל וַתִּשְׂמַח בְּכָל שָׁאטְךָ בְּנֶפֶשׁ אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל.

יַעַן אֲמֹר מוֹאָב וְשֵׂעִיר הִנֵּה כְּכָל הַגּוֹיִם בֵּית יְהוּדָה.

 יַעַן עֲשׂוֹת אֱדוֹם בִּנְקֹם נָקָם לְבֵית יְהוּדָה וַיֶּאְשְׁמוּ אָשׁוֹם וְנִקְּמוּ בָהֶם.

יַעַן עֲשׂוֹת פְּלִשְׁתִּים בִּנְקָמָה וַיִּנָּקְמוּ נָקָם בִּשְׁאָט בְּנֶפֶשׁ לְמַשְׁחִית אֵיבַת עוֹלָם.

לָכֵן הִנְנִי

נֹתְנָךְ לִבְנֵי קֶדֶם לְמוֹרָשָׁה וְיִשְּׁבוּ טִירוֹתֵיהֶם בָּךְ וְנָתְנוּ בָךְ מִשְׁכְּנֵיהֶם הֵמָּה יֹאכְלוּ פִרְיֵךְ וְהֵמָּה יִשְׁתּוּ חֲלָבֵךְ. וְנָתַתִּי אֶת רַבָּה לִנְוֵה גְמַלִּים וְאֶת בְּנֵי עַמּוֹן לְמִרְבַּץ צֹאן

 

לָכֵן הִנְנִי

נָטִיתִי אֶת יָדִי עָלֶיךָ וּנְתַתִּיךָ לבג (לְבַז) לַגּוֹיִם וְהִכְרַתִּיךָ מִן הָעַמִּים וְהַאֲבַדְתִּיךָ מִן הָאֲרָצוֹת אַשְׁמִידְךָ

לָכֵן הִנְנִי

פֹתֵחַ אֶת כֶּתֶף מוֹאָב מֵהֶעָרִים מֵעָרָיו מִקָּצֵהוּ צְבִי אֶרֶץ בֵּית הַיְשִׁימֹת בַּעַל מְעוֹן וקריתמה (וְקִרְיָתָיְמָה) לִבְנֵי קֶדֶם עַל בְּנֵי עַמּוֹן וּנְתַתִּיהָ לְמוֹרָשָׁה לְמַעַן לֹא תִזָּכֵר בְּנֵי עַמּוֹן בַּגּוֹיִם וּבְמוֹאָב אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים

לָכֵן כֹּה אָמַר ה' א‑להים

וְנָטִתִי יָדִי עַל אֱדוֹם וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה וּנְתַתִּיהָ חָרְבָּה מִתֵּימָן וּדְדָנֶה בַּחֶרֶב יִפֹּלוּ. וְנָתַתִּי אֶת נִקְמָתִי בֶּאֱדוֹם בְּיַד עַמִּי יִשְׂרָאֵל וְעָשׂוּ בֶאֱדוֹם כְּאַפִּי וְכַחֲמָתִי

לָכֵן כֹּה אָמַר ה' א‑להים

הִנְנִי נוֹטֶה יָדִי עַל פְּלִשְׁתִּים וְהִכְרַתִּי אֶת כְּרֵתִים וְהַאֲבַדְתִּי אֶת שְׁאֵרִית חוֹף הַיָּם. וְעָשִׂיתִי בָם נְקָמוֹת גְּדֹלוֹת בְּתוֹכְחוֹת חֵמָה.

וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה'.

וְיָדַעְתָּ כִּי אֲנִי ה'.

וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'.

וְיָדְעוּ אֶת נִקְמָתִי נְאֻם ה' א‑להים.

וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' בְּתִתִּי אֶת נִקְמָתִי בָּם. 

 

\

 

[1]   לפרקים אלה יש להוסיף את הנבואה בפרק ל"ה על אדום ואת הנבואה בפרקים ל"ח-ל"ט לגוג מארץ המגוג. על מקומן של נבואות אלו בספר נדון בעז"ה בעתיד לצד דיון בתוכנן.

[2]   עמדנו על כך בשיעורים 10 ו-17. יצויין כי גם במשאות הגויים שבישעיהו אין משא המוקדש לאשור, אשר הגלתה את ממלכת ישראל בשנות נבואתו.

[3]   גם בכך נבדלת בבל מיתר העמים אליהם פונה יחזקאל בפרקים אלה, לבבל אין היסטוריה ארוכת שנים משותפת עם ישראל. מבחינה זו, ומבחינות רבות נוספות נראה כי פרק זה קרוב לעמוס א'-ב', ואכמ"ל.

[4]   הבאנו את הפרק מסודר לפי מבנה כנספח בסוף השיעור.

[5]   ראו שיעור 17.

[6]   המילה 'האח' מתארת כאן שמחה לאיד (וכן בפס' ג, ו בפרקנו, בפרק כ"ו, ב בנבואה על צר, וכתיאור לכלל האויבים (ל"ו, ב); זאת בשונה מ'אח' המבטאת את האנחה והצער של יחזקאל על חטאי העם (ו', יא).

כמו כן, יש להבחין בין מחיאת הידיים המתארת כאן שמחה לאיד, לבין הכאת כף אל כף המבטאת את צערו של ה' באמצעות הנביא על חורבן ירושלים (ו', יא; כ"א, פס' יט, כב; כ"ב, יג).

[7]   מילה זו מופיעה בספר 6 פעמים, מתוכן פעמיים בפרקנו, בפס' ו, טו; בנוסף היא מופיעה בפרק ט"ז, נז; פרק כ"ח, פס' כד, כו; ובפרק ל"ו, ה. המילה מוכרת גם מהשפה האכדית: šגţu, (זלזול). ראו מנחם-צבי קדרי, מילון העברית המקראית, רמת גן תשס"ו עמ' 1066.

[8] מעשה זה עולה אף בקנה אחד עם השפלת העמונים את ישראל בספר שמואל א (י"א, ב).

[9] הנביא מזכיר את העמונים שוב בפסוק י בסוף הנבואה הבאה על מואב ומדגיש כי היא לא תזכר בגויים; יתכן כי פסוקים י-יא מהווים סיכום לפסוקים א-יא כולם, וזוהי גם הסיבה לאזכור החוזר של מואב.

[10]            בשונה מיחזקאל בישעיהו (ט"ו-ט"ז) ובירמיהו (מ"ח) נבואות ארוכות על מואב. ניתן אולי למצוא רמז לפער בין אורך היחידות הנבואיות שמקדישים לה נביאים שונים בכך שהנבואות בישעיה ובירמיה (שאף חופפות בחלקן) קשורות באופן עמוק לאזור הגיאוגרפי שבו הם ניבאו (והדבר מופגן באמצעות ריבוי של שמות ישובים וחבלי ארץ), ואילו תמצות המסר הנבואי קשור למרחק ממנו מנבא יחזקאל למואב.

[11]   חלק מהדברים כאן לקוחים מתוך: Katzenstein, Hans Jacob, The history of Tyre :from the beginning of the second millenium B.C.E. until the fall of the neo-Babylonian empire in 539 B.C.E., Beer Sheva 1997.

[12] אריכות הנבואה על צור מהווה גם רקע לאכזבתה של בבל מכך שלא הצליחה לכבוש אותה בסופו של דבר, והמניע לכך שיחזקאל מנבא את כיבושה של מצרים בידי בבל 'תמורתה' (פרק כ"ט, יז-כא). זאת למרות העובדה שצור היא קטנה בגודלה, ולכאורה גם אינה משמעותית מבחינת מיקומה הגיאוגרפי.