נבואות ירמיהו על ירושלים

  • הרב עדיאל זימרן

נבואות ירמיהו על ירושלים

בשעה שירושלים הייתה נתונה במצור, והעם דאג וחשש - הנביא ירמיהו פנה אליו וניסה לשכנעו לצאת מחומות ירושלים ולהיכנע למלך בבל:

"וְאֶל הָעָם הַזֶּה תֹּאמַר - כֹּה אָמַר ה': הִנְנִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם אֶת דֶּרֶךְ הַחַיִּים וְאֶת דֶּרֶךְ הַמָּוֶת. הַיֹּשֵׁב בָּעִיר הַזֹּאת - יָמוּת בַּחֶרֶב וּבָרָעָב וּבַדָּבֶר, וְהַיּוֹצֵא וְנָפַל עַל הַכַּשְׂדִּים הַצָּרִים עֲלֵיכֶם - וְחָיָה, וְהָיְתָה לּוֹ נַפְשׁוֹ לְשָׁלָל". (ירמיהו כ"א)

באופן דומה, ירמיהו מנסה לשכנע גם את המלך צדקיהו להיכנע לפני הבבלים:

"וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל צִדְקִיָּהוּ, כֹּה אָמַר ה' אֱ-לוֹהֵי צְבָאוֹת אֱ-לוֹהֵי יִשְׂרָאֵל: אִם יָצֹא תֵצֵא אֶל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל - וְחָיְתָה נַפְשֶׁךָ, וְהָעִיר הַזֹּאת לֹא תִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ, וְחָיִתָה אַתָּה וּבֵיתֶךָ. וְאִם לֹא תֵצֵא אֶל שָׂרֵי מֶלֶךְ בָּבֶל - וְנִתְּנָה הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד הַכַּשְׂדִּים, וּשְׂרָפוּהָ בָּאֵשׁ, וְאַתָּה לֹא תִמָּלֵט מִיָּדָם". (ירמיהו ל"ח)

תגובת ראשי העם לקריאתו של ירמיהו צפויה - הם חוששים שדבריו ירפו את ידי העם:

"וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים אֶל הַמֶּלֶךְ: יוּמַת נָא אֶת הָאִישׁ הַזֶּה, כִּי עַל כֵּן הוּא מְרַפֵּא אֶת יְדֵי אַנְשֵׁי הַמִּלְחָמָה הַנִּשְׁאָרִים בָּעִיר הַזֹּאת... "וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ צִדְקִיָּהוּ אֶל יִרְמְיָהוּ: אֲנִי דֹאֵג אֶת הַיְּהוּדִים אֲשֶׁר נָפְלוּ אֶל הַכַּשְׂדִּים, פֶּן יִתְּנוּ אֹתִי בְּיָדָם וְהִתְעַלְּלוּ בִי".

ואכן, דבריו של ירמיהו אינם ברורים: מדוע ירמיהו מנסה לשכנע את העם להיכנע לאויב? לכאורה, נבואה זו עומדת בניגוד למסר הגבורה היהודית, שכולנו אמונים עליו, לפיו אין להיכנס לעולם ויש לבטוח בחסד ה' ובהשגחתו על ישראל! מדוע אין ירמיהו קורא לעם לשפר את דרכיהם, ומבטיח להם שיישארו בארצם אם יחזרו בתשובה?

מסתבר, שירמיהו היה בטוח שירושלים תיחרב, ולא ראה ערך בהמשך מלכות ישראל כפי שהיא. זה היה ההבדל הבולט בין נבואת ירמיהו לבין נבואתם של נביאי השקר: נביאי השקר ניבאו על גאולה קרובה, ואילו ירמיהו ניבא שהגאולה תחל רק שבעים שנה אחרי החורבן. ירמיהו שב ומדגיש שהגאולה אינה עומדת בפתח, וכי העם יכול להתיישב באורח כמעט-קבוע בארצות שיגלה אליהם:

"בְּנוּ בָתִּים וְשֵׁבוּ, וְנִטְעוּ גַנּוֹת וְאִכְלוּ אֶת פִּרְיָן, קְחוּ נָשִׁים וְהוֹלִידוּ בָּנִים וּבָנוֹת, וּקְחוּ לִבְנֵיכֶם נָשִׁים וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם תְּנוּ לַאֲנָשִׁים, וְתֵלַדְנָה בָּנִים וּבָנוֹת וּרְבוּ שָׁם וְאַל תִּמְעָטוּ".

שבעים שנות הגלות הם הזמן הדרוש כדי שימותו כל בני הדור הזוכרים את ירושלים בנבלתה. לאחר החטאים החמורים של ערב חורבן הבית, יש צורך לפרק את הממסד הקלוקל לחלוטין ולהקים דור חדש. בדומה לדור יוצאי מצרים, המומת כולו במדבר - אף הדור שראה את הבית הראשון צריך למות לפני שיוקם הבית השני. בפסוקים רבים מוזכר הנתק בין הדורות הקדומים לבין דור הנגאל, ופסוקים רבים נוספים מתארים את שיבת ישראל כזריעה מחודשת בארץ - "וזרעתי את בית ישראל ואת בית יהודה".

זוהי הסיבה לכך שנבואת ירמיהו אינה מכילה קריאה לחזרה בתשובה ולתיקון, אלא מנבאת הרס, שמד ולידה מחודשת. נבואתו מתייחסת לממסד - שצריך להישמד ולצמוח מחדש, ולא ליחידים - שצריכים אמנם לחזור בתשובה ולהינצל. ירמיהו קורא לכניעה למלך בבל, כדי שהממסד יתפרק. הקב"ה לא מאס בישראל, אך רק אחרי שהעם ישוב ויקים שלטון של צדק - רק אז יוכל לשוב ולשלוט בירושלים:

"כֹּה אָמַר ה', נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאוֹר יוֹמָם חֻקֹּת יָרֵחַ וְכוֹכָבִים לְאוֹר לָיְלָה... אִם יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה מִלְּפָנַי נְאֻם ה', גַּם זֶרַע יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ מִהְיוֹת גּוֹי לְפָנַי כָּל הַיָּמִים".