נבואתו של ירמיהו – החזרת עשרת השבטים וגניזת הארון

  • הרב יצחק לוי
לאחר שבשיעור הקודם עסקנו בנבואת הנחמה של הנביא ירמיהו (פרקיםג-ד), הפונה לשתי הממלכות – ממלכת יהודה ועשרת השבטים, ברצוננו להעמיק בשני נושאים: החזרת השבטים על ידי הנביא ירמיהו ומעמדו של ארון ברית ה'.

החזרת עשרת השבטים על ידי הנביא ירמיהו

ירמיהו פעל כשלוש מאות שנה לאחר פילוג הממלכה, וכמאה שנה לאחר שעשרת השבטים גלו, ונראה כי הוא אינו שוכח אותם, ועל כן הוא מזכיר אותם מדי פעם בנבואתו. מההשוואה בין חטאי ממלכת יהודה וחטאי ממלכת ישראל נראה כי ישנן נסיבות מקלות לחטאיה של ממלכת ישראל: ממלכת ישראל חטאה מתוך שובבות וקלות דעת, ובנוסף – לא היה לה ממי ללמוד ולקחת מוסר, ועל כן יש לסלוח לה.
כשהנביא נדרש "הלוך וקראת" זהו סימן לכך שעוונם של בני ממלכת ישראל נסלח, והם עתידים לשוב בתשובה ולחזור לארץ ישראל. בשיעור הקודם הבאנו את מחלוקתם רש"י (בעקבות חז"ל) והרד"ק בשאלה אם אכן נשלח הנביא בפועל להחזיר את עשרת השבטים, או ש"הלוך וקראת" אינה אלא לשון זירוז, ואין כאן שליחות פיזית אלא פנייה כללית יותר.
בשיעור זה נציג את האפשרות שישנה כאן שליחות ממשית, כדעת רש"י. תחילה עלינו להניח כמה הנחות יסוד הכרוכות בשליחות מעין זו:
  1. מה שנעשה בממלכת ישראל נעשה מתוך קלות דעת, והוא ניתן לתיקון.
  2. ה' אינו נוטר לעולם, ולכן ישנה מוכנות אלוקית לסליחה ולחנינה.
  3. בני ישראל חייבים להכיר באשמתם ולחזור בתשובה שלמה וכנה.
  4. מאה שנים לאחר שעשרת השבטים גלו מן השומרון, סביר להניח כי רבים מהם התבוללו ונטמעו באוכלוסייה המקומית, ועל כן הסיכויים המעשיים להחזיר את רובם – קטנים.
מגמתו של הנביא היא להחזיר את עשרת השבטים ל"ציון", כלומר לירושלים, ומשמעות הדבר היא שהם עתידים להתאחד מחדש עם ממלכת יהודה ולהכיר במקדש שבירושלים. סביר להניח (מעבר ל לשיקוליו של ירבעם, המופיעים במלכים א יב, כו-כז) כי לפילוג היו שלושה מרכיבים שהמחלוקת אודותיהם שיסעה את העם: שושלת בית דוד, בית המקדש השייך לכלל עם ישראל וירושלים כבירת המדינה כולה.
מסתבר שבמשך מאות השנים שקדמו לגלות ממלכת ישראל התבסס המעמד של העגלים שבדן ובבית אל, וכן סדרי הפולחן שחידש ירבעם – הן ביחס ללוח השנה והן ביחס לעובדים בעגלים ובבמות. על כן, ניתן להניח כי לגולים הייתה עמדה ברורה נגד מרכזיות המקדש בירושלים, נגד מרכזיותה של ירושלים כעיר בירה ונגד שושלת מלכות בית דוד, בנוסף לכך שחלק מהם היו בניה של רחל, המאמינים שיוסף הוא הבן הנבחר.
אמנם, הנביא מזכיר ביחס להנהגה העתידית "ונתתי לכם רועים כְּלִבִּי ורעו אתכם דעה והשכל". זהו היגד מאוד כללי – ה' יבחר במנהיגים התואמים את דעת ה', אך נראה שלא במקרה נמנע הנביא מלהזכיר את שושלת בית דוד. בנוסף לכך, הנביא מציין כי לא ארון ברית ה' יהיה הכלי העיקרי במקדש, המבטא את השראת השכינה, אלא כל העיר ירושלים תהיה כיסא ה' בעולם. לא עוד חפץ מקודש בתוך מבנה מקודש, אלא השראת שכינה כללית בעיר שלימה.
ברור ששינוי זה יתרחש רק בעתיד, לאחר שישובו בתשובה ויחזרו אל ארץ ישראל. בהמשך הפרק אכן נראה כי בני ממלכת ישראל מביעים חרטה על מעשיהם הרעים, ורוצים לחזור בתשובה.
כפי שהזכרנו, המציאות המדינית לאחר שהממלכה האשורית התמוטטה והמלך יאשיהו השתלט על שטחה של ממלכת ישראל לשעבר תמכה באפשרות לנסות להחזיר את עשרת השבטים. ישראל בן שם טוען במאמרו "ירמיהו הנביא וגולי עשרת השבטים"[1] כי גניזת הארון על ידי יאשיהו היא אחד השלבים במשא ומתן עם עשרת השבטים. סביר להניח כי מקורה של היוזמה להשיב את גולי עשרת השבטים ולמזגם עם שבט יהודה בדבריו של הנביא ירמיהו, שקיבלו גיבוי על ידי המלך יאשיהו, שרצה לאחד מחדש את הממלכה. כך, על פי דעה זו, נשלח ירמיהו כנציגה של ממלכת יהודה להחזיר לארץ את השבטים.
אמנם, ברור כי גולים רבים נשארו בארצות גלותם, ורק מעטים חזרו בתשובה ושבו לארץ ישראל, כפי שידוע לנו גם מעדויות מימי הבית השני.
חז"ל (מגילה יד ע"ב) אכן אומרים כי ירמיהו החזיר את עשרת השבטים ויאשיהו מלך עליהם. הגמרא שואלת מדוע יאשיהו, כאשר מצא את ספר התורה בבית ה', פנה אל חולדה הנביאה ולא אל ירמיהו. רבי יוחנן משיב כי ירמיהו לא היה שם באותה שעה, מפני שהלך להחזיר את עשרת השבטים. הגמרא מסיקה מכך שירמיהו החזיר את עשרת השבטים, ויאשיהו מלך עליהם (וכך מסיקה גם הגמרא בערכין לג ע"א).
המשנה בסנהדרין (קי ע"ב) מביאה מחלוקת בין התנאים בנוגע לשאלה אם עשרת השבטים עתידין לחזור:
"עשרת השבטים אינן עתידין לחזור, שנאמר 'וישליכם אל ארץ אחרת כיום הזה' – מה היום הולך ואינו חוזר, אף הם הולכים ואינן חוזרים, דברי רבי עקיבא.     
רבי אליעזר אומר: 'כיום הזה' – מה יום מאפיל ומאיר, אף עשרת השבטים שאפילה להן, כך עתידה להאיר להם".
נראה שהגמרא בסנהדרין, המכירה היטב את הגמרא במעילה ובערכין, סוברת שירמיהו אכן החזיר את עשרת השבטים, אלא שהוא החזיר רק את קצתם, ועל אלו שלא חזרו אמר רבי עקיבא שלא יחזרו לעולם.
הגמרא מביאה מחלוקת בין התנאים בנוגע לשאלה אם יש לעשרת השבטים חלק לעולם הבא או לא.
הראשונים נחלקו ביחס לקביעתו של רבי עקיבא ש"עשרת השבטים אינם עתידים לחזור". לדעת המאירי גם צאצאיהם של בני עשרת השבטים אינם עתידים לחזור לארץ ישראל בימות המשיח, ואילו לדעת הרמב"ן והר"ן גולי עשרת השבטים אמנם אינם עתידים לחזור וגם אין להם חלק לעולם הבא, אך צאצאיהם יזכו לכך. הרמב"ן (ספר הגאולה שער א') מביא שמונה הוכחות מהכתוב לכך שגם עשרת השבטים עתידים לחזור בימות המשיח. ואכן, הנביא יחזקאל (פרק מ"ח) מתאר חזון עתידי שבו הארץ מחולקת לשנים עשר שבטים. הבנה זו תואמת היטב את שיטת הרמב"ן, אך לפי המאירי עלינו לומר שנבואות אלו מתייחסות לאותם מעטים מבני עשרת השבטים שהוחזרו על ידי ירמיהו, חזרו וגלו עם שבטי יהודה ובנימין בעקבות חורבן ממלכת יהודה ועתידים לחזור בימות המשיח ולתפוס את המקום הראוי להם בתוך שבטי ישראל.

"לא יאמרו עוד ארון ברית... בעת ההיא יקראו לירושלים כיסא ה'"

"וְהָיָה כִּי תִרְבּוּ וּפְרִיתֶם בָּאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵמָּה נְאֻם ה' לֹא יֹאמְרוּ עוֹד אֲרוֹן בְּרִית ה' וְלֹא יַעֲלֶה עַל לֵב וְלֹא יִזְכְּרוּ בוֹ וְלֹא יִפְקֹדוּ וְלֹא יֵעָשֶׂה עוֹד: בָּעֵת הַהִיא יִקְרְאוּ לִירוּשָׁלִַם כִּסֵּא ה' וְנִקְווּ אֵלֶיהָ כָל הַגּוֹיִם לְשֵׁם ה' לִירוּשָׁלִָם וְלֹא יֵלְכוּ עוֹד אַחֲרֵי שְׁרִרוּת לִבָּם הָרָע".
תחילה יש לציין את העובדה כי הפסוקים חוזרים בחמישה ניסוחים שונים על אותו רעיון: "לא יאמרו עוד ארון ברית ה', ולא יעלה על לב, ולא יזכרו בו, ולא יפקדו, ולא ייעשה עוד". חמש הלשונות באות להדגיש מעבר לכל ספק כי בגאולה העתידית נושא ארון ברית ה' לא יהיה נוכח. במילים אחרות – ארון ברית ה' יישכח לגמרי.
הארון נחשב, במובנים רבים, כיסא ה' בעולם. בכמה מקראות אחד התארים של הקב"ה הוא "יושב הכרובים".[2]
אם הכרובים הם כביכול מעין כיסא, שעליו יושב הקב"ה, אזי הארון כולו הוא כיסא ה', ורגלי הארון הן "הדום" – מעין שרפרף לרגליים, כפי שנאמר בדברי הימים א (כח, ב):
"וַיָּקָם דָּוִיד הַמֶּלֶךְ עַל רַגְלָיו וַיֹּאמֶר שְׁמָעוּנִי אַחַי וְעַמִּי אֲנִי עִם לְבָבִי לִבְנוֹת בֵּית מְנוּחָה לַאֲרוֹן בְּרִית ה' וְלַהֲדֹם רַגְלֵי אֱלֹהֵינוּ וַהֲכִינוֹתִי לִבְנוֹת".
הכתוב מקביל בין "ארון ברית ה'" ל"הדום רגלי אלוהינו".
גם בפרק צ"ט בתהלים (שגם בו ה' מוזכר כ"יושב כרובים") נאמר "רוממו ה' אלוקינו והשתחוו להדום רגליו קדוש הוא". הכוונה הפשוטה של הפסוק היא ש"הדום רגליו" של ה', שאליו יש להשתחוות, הוא ארון הברית. ביטוי דומה מופיע בפרק קל"ב בתהילים (פסוק ז') – "נבואה למשכנותיו נשתחווה להדום רגליו".
אמנם, בשום פסוק לא נאמר באופן מפורש כי הארון הוא כיסא ה' בעולם, אך נראה לנו כי הראיות מן הפסוקים שבהם מופיעים הביטויים "יושב הכרובים" ו"הדום רגליו" חזקות מספיק.
אם כן, ירמיהו מבשר כי בגאולה העתידה יתרחש שינוי משמעותי, ובמקום שהארון יהיה בליבו של המקדש, בקודש הקדשים (כפי שהיה מקובל בכל שנות המשכן והמקדש), הוא לא ייזכר כלל ובמקומו ירושלים כולה תהיה כיסא ה' בעולם. הנביא מתאר את המציאות החדשה על רקע הבשורה כי בני ממלכת ישראל יעלו לארץ, יפרו וירבו. כמו כן, חלק מהותי מן השינוי הזה הוא "ונקוו אליה כל הגויים לשם ה' לירושלים ולא ילכו עוד אחרי שרירות ליבם הרע".
ההבנה הפשוטה היא שבמקום האמונה והעבודה מול ארון ברית ה', כלי מוחשי בעל מידות מסוימות, חומרים מסוימים וצורה מסוימת, המונח במקום מדוד ומוגדר, הופעת ה' בעולם תתרחב ותתפשט לכל ירושלים ומתוך כך לכל עם ישראל ולכל העולם כולו. ברור שהשראת השכינה ב"כל ירושלים" יותר נעלה ופחות גשמית וממוקדת מהשראתה ב"ארון ברית ה'".
בראשונים על אתר מצאנו כמה דעות בנוגע לסיבת השינוי והמעבר מארון הברית אל ירושלים. לפי ה"מצודות" השינוי נובע מריבוי האוכלוסין, שלא יוכלו עוד להצטופף ליד הארון. הרד"ק מסביר כי הארון מסמל את היציאה למלחמה, אך לעתיד לבוא לא תהיה קנאה ומלחמה אלא שלום.
מדוע מתנבא ירמיהו על שינוי כל כך מרחיק לכת במעמדו של הארון? חלק מן המפרשים והחוקרים טוענים כי בזמן בו נאמרה הנבואה על ידי ירמיהו הארון כבר נגנז, והוא אינו נמצא עוד במקומו שבקודש הקדשים. מתי ועל ידי מי נגנז ארון הברית?[3] יתכן שסילוק הארון נעשה על ידי המלך מנשה, ויתכן כי הסילוק התרחש בימי המלך יאשיהו. הדעה שלפיה הארון נגנז בימי מנשה מניחה כי לאחר הכנסת צלם בהיכל על ידי מנשה לא היה ראוי ונכון שהארון יישאר שם, ויתכן כי כהנים יראי ה' הוציאו אותו משם וגנזו אותו עם הכנסת הצלם.
אמנם, חז"ל (סנהדרין קג ע"ב) מתארים את התהליך של הכנסת עבודה זרה למקדש, המתחיל במלך אחז, ממשיך אצל מנשה ומסתיים בימי אמון:
"אחז העמידו (את הפסל) בעלייה, שנאמר 'ואת המזבחות אשר על הגג עלית אחז' וגו', מנשה העמידו בהיכל, שנאמר 'וישם את פסל האשרה אשר עשה בבית אשר אמר ה' אל דוד ואל שלמה [בנו] בבית הזה ובירושלים אשר בחרתי מכל שבטי ישראל אשים את שמי לעולם', אמון הכניסו לבית קדשי הקדשים, שנאמר 'כי קצר המצע מהשתרע והמסכה צרה כהתכנס'. מאי כי קצר המצע מהשתרע? אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: [כי] קצר המצע זה מלהשתרר עליו שני רעים כאחד".
למרות זאת, פסוקים רבים מלמדים כי גזירת החורבן נגזרה בעקבות חטאות מנשה:
"אַךְ לֹא שָׁב ה' מֵחֲרוֹן אַפּוֹ הַגָּדוֹל אֲשֶׁר חָרָה אַפּוֹ בִּיהוּדָה עַל כָּל הַכְּעָסִים אֲשֶׁר הִכְעִיסוֹ מְנַשֶּׁה". (מלכים ב כג, כו)
"אַךְ עַל פִּי ה' הָיְתָה בִּיהוּדָה לְהָסִיר מֵעַל פָּנָיו בְּחַטֹּאת מְנַשֶּׁה כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה: וְגַם דַּם הַנָּקִי אֲשֶׁר שָׁפָךְ וַיְמַלֵּא אֶת יְרוּשָׁלִַם דָּם נָקִי וְלֹא אָבָה ה' לִסְלֹחַ". (שם כד, ג-ד)
"וּנְתַתִּים (לזועה) לְזַעֲוָה לְכֹל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ בִּגְלַל מְנַשֶּׁה בֶן יְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה עַל אֲשֶׁר עָשָׂה בִּירוּשָׁלִָם". (ירמיהו טו, ד)
חז"ל קבעו כי בעקבות מעשיו של מנשה, שהעמיד צלם בהיכל, נחתם דינו של הבית להיחרב ונגזר על העם לגלות מן הארץ:
"אש שירדה מן השמים בימי משה לא נסתלקה מעל המזבח אלא בימי שלמה, ואש שירדה בימי שלמה לא נסתלקה עד שבא מנשה וסילקה". (זבחים סא ע"ב)
מכל המקראות הללו משתמע כי ימי המלך מנשה הם הימים הקשים ביותר מבחינת סילוק השכינה. האיזכור של דוד ושלמה בהמשך הפסוקים ("בבית אשר אמר ה' אל דוד ואל שלמה בנו בבית הזה ובירושלים אשר בחרתי מכל שבטי ישראל אשים את שמי לעולם") מלמד אותנו כי ימי מנשה הם היפוך של ימי דוד ושלמה. בימי דוד ושלמה נבחרה ירושלים כמקום שהקב"ה בחר לשכן בו את שמו והבית נבנה, ואילו מעשי מנשה גורמים לקב"ה למאוס בבחירתו הראשונה ולהחליט על חורבן ירושלים ובית ה'.
פרופ' אליצור[4] מציע כי הארון נגנז בימי מנשה – נגנז ולא סולק. נסביר את הדברים:
הכתוב המסיים את תולדות מנשה אומר: "וישכב מנשה עם אבֹתיו, ויקבר בגן ביתו בגן עֻזא..." (מלכים ב כא, יח). מכאן אנו למדים כי מנשה חצב לו קבר מלכותי, וכנראה העביר לשם את כל האוצרות שהיו בבית המלכות. סביר להניח שחצב שם גם חדר לגניזת הארון. לא בגלל חרדת קודש עשה זאת, אלא משום שכשליט פרגמטי הבין מנשה שעליו להגן על הכלי היקר והמפואר בתולדות ישראל.
הדעה השנייה, הגורסת כי הארון נגנז בימי יאשיהו, מתבססת על הפסוק בדברי הימים ב (לה, ג):
"וַיֹּאמֶר לַלְוִיִּם הַמְּבִינִים לְכָל יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשִׁים לַה' תְּנוּ אֶת אֲרוֹן הַקֹּדֶשׁ בַּבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֵין לָכֶם מַשָּׂא בַּכָּתֵף עַתָּה עִבְדוּ אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וְאֵת עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל".
יש להבחין, בפסוק הזה, בין הפשט לדרש. לפי הפשט מנשה הוציא את הארון והכרובים כי לא היה שייך שיהיו בבית בו זמנית גם ארון וכרובים וגם פסל (בפרט אם הוא שם את הפסל בקודש הקדשים), ויאשיהו החזיר את הארון למקומו הקבוע. הבנה זו מובאת ברש"י וברד"ק, אך רד"ק תמה מדוע מנשה עצמו, במהלך תשובתו הגדולה, לא החזיר את הארון למקומו.
לפי הדרש, הפסוקים מתפרשים כפי שדורשת אותם הגמרא (יומא נב ע"ב):
"ומי גנזו? יאשיהו גנזו. מה ראה שגנזו? ראה שכתוב 'יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך', עמד וגנזו שנאמר 'ויאמר ללויים המבינים לכל ישראל הקדושים לה' תנו את ארון הקודש בבית אשר בנה שלמה בן דוד מלך ישראל אין לכם משא בכתף עתה עבדו את ה' אלוקיכם ואת עמו ישראל'".
אם כן, לדעת הגמרא, יאשיהו גנז את הארון משום שחשש מפני מה שעלול לקרות לו במהלך הגלות.
יהודה קיל, בפירוש "דעת מקרא" לדברי הימים ב (לה, ג הערה 81ב), מעלה הצעה המשלבת בין שתי האפשרויות: הוצאת הארון ממקומו בקודש הקדשים החלה בימי מנשה, והרקע לכך היה הכנסת הצלם להיכל. אז הוצא הארון על ידי מספר כהנים ולויים יראי ה', והוטמן במקום כלשהו. מאוחר יותר, לאחר שחולדה הנביאה הודיעה ליאשיהו שגזירת החורבן אינה ניתנת עוד לביטול, הוא התייעץ עם הלויים וכך הוסכם סופית על גניזתו של הארון.
ייתכן כי בימי יאשיהו הייתה גניזת הארון שנויה במחלוקת: חלק מן העם סבר כי המקום השמור והבטוח ביותר עבור הארון הוא היכל ה', ואילו ירמיהו סבר כי הארון נגנז בצדק, כדי שלא יפול בידי בוזזים נכרים, ודעתו בעניין זה הייתה כדעתו של יאשיהו.
בעקבות הבנה זו, יש לפרש את פסוקים בדברי הימים כך: יאשיהו מצוה את הלויים להביא את הארון אל ההיכל לכבוד הפסח המיוחד שערך לכל ישראל. יאשיהו אומר ללויים "אין לכם משא בכתף", והמשמעות היא כפירוש חז"ל (יומא עו ע"ב, הוריות יב ע"א): כאשר תשיבו את הארון למקום גניזתו, לא תצטרכו עוד לטלטלו ולשאתו בכתף, כי במקום שבו נגנז הוא יהיה שמור עולמית.
סביר להניח שסוד מיקום גניזתו של הארון נמסר ל"לויים המבינים", ועל ידיהם הועבר במסורת לאנשי הסגולה המעטים הראויים לדעת סוד זה. אם כן, שני גורמים ביקשו לגנוז את הארון, כל אחד מסיבותיו שלו: המלך מנשה רצה להציל אוצרות יקר היסטוריים (ומאידך גיסא – אם הכניס פסל לקודש הקדשים, לא היה ראוי שהארון יימצא שם יחד עם הכרובים), והמלך יאשיהו וירמיהו סברו כי כדי להגן על ארון העדות, שבו שני לוחות הברית המעידים על ההתגלות ועל הברית הכרותה בין ה' ובין עמו.
שני הצדדים לא האמינו באמונה העממית כי ההיכל והארון, מעצם קדושתם, מגינים על עצמם ועל העם. דברי ירמיהו סוגרים מעגל הנפתח ב"ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, יג) וסופו ב"ונקוו אליה כל הגויים לשם ה' לירושלים" (ירמיהו ג, יז) כְּשֶלוחות הברית הם המעידים על האירוע המרכזי בתולדות ישראל, המאיר את הדרך המוליכה מאברהם עד אחרית הימים.
יהיו אשר יהיו גונזי הארון וסיבותיהם, ברור כי בסופו של דבר, מימי יאשיהו ואילך איננו שומעים דבר אודות הארון. לאורך כל סוף תקופת המלוכה, מיאשיהו עד חורבן הבית הראשון, ומשם ואילך במהלך ימי הבית השני, הארון גנוז, ועד היום לא זכה עם ישראל לחזור ולמצוא אותו.
בשיעור הבא נמשיך את עיוננו בנבואת הנחמה של ירמיהו.
* * * * * * *
כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יצחק לוי
עורך: יהודה רוזנברג, תש"ף
*******************************************************
בית המדרש הוירטואלי
מיסודו של
The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash
האתר בעברית:                               http://etzion.org.il
האתר באנגלית:                      http://www.vbm-torah.org
 
משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5
 
* * * * * * *
[1]     בית מקרא נג, טבת-אדר ב' תשל"ג.
[2]     כך בשמואל א (ד, ד), בתיאור לקיחת הארון משילה לאבן העזר למלחמה עם הפלישתים; בשמואל ב (ו, ב) ובמקבילה בדברי הימים א (יג, ו), בתיאור העלאת הארון על ידי דוד מקרית יערים לעיר דוד; ובמלכים ב (יט, טו) ובמקבילה בישעיהו (לז, טז) בתפילת חזקיהו בבית ה'.
[3]     בסוגיה זאת עסקנו בהרחבה בשיעור לפני מספר שנים. נביא כאן רק את תמצית הדברים, בקשר לנבואת ירמיהו.
[4]     יהודה אליצור, פולמוס ארון הברית בימי יאשיהו, דברי הקונגרס העולמי ה-12 למדעי היהדות, עמ' 109 ואילך.