נבואת בית היוצר ונבואת הבקבוק (פרקים יח - יט)

  • הרב דוד סבתו

        א. מבוא: נבואות סמליות ופשרן

בשיעור הנוכחי נעסוק בשתי נבואות סמוכות בספר ירמיהו, נבואת בית היוצר ונבואת הבקבוק. כפי שנראה, לשתי הנבואות יש זיקות משותפות רבות, והן שייכות לסוגת נבואות שניתן לכנותן 'נבואות סמליות'. בנבואות מסוג זה מצטווה הנביא לעשות פעולה מסוימת בעלת משמעות סמלית, ובכך להמחיש, בדרך כלל לשומעי לקחו, את המסר הנבואי שעליו להעביר להם. נבואות אלה בנויות בדרך כלל במבנה של משל – המעשה הסמלי, ונמשל – פשרו הממשי. נבואות מסוג זה מצויות אצל נביאים רבים, והמפורסמות בהן  מצויות בספר יחזקאל. נבואה מעין זו בספר ירמיהו מופיעה כבר בפרק יג, א-יג ('נבואת האזור')[1]. על פי רוב, נבואות אלה מעוררות את השאלה על מטרת המעשים המתוארים והמצווים – האם כל מטרתם הוא רק להמחיש את הנבואה, או שהם תורמים גם להבנת מהותה ותוכנה של הנבואה?[2]  

לשם כך, עלינו לעיין היטב במשל ולבחון את היחס בינו ובין הנמשל.

 

          ב. נבואת בית היוצר: המשל ופשרו

הנבואה הראשונה, נבואת בית היוצר, מורכבת ממשל (א-ד) ונמשל (ה-יב), העוסק באפשרות השינוי של הגזרה האלוקית וזיקתה למעשי בני האדם. נפתח בלימוד המשל:

(א) הַדָּבָר אֲשֶׁר הָיָה אֶל יִרְמְיָהוּ מֵאֵת ה' לֵאמֹר.

(ב) קוּם וְיָרַדְתָּ בֵּית הַיּוֹצֵר וְשָׁמָּה אַשְׁמִיעֲךָ אֶת דְּבָרָי.

(ג) וָאֵרֵד בֵּית הַיּוֹצֵר וְהִנֵּה הוּא עֹשֶׂה מְלָאכָה עַל הָאָבְנָיִם.

(ד) וְנִשְׁחַת הַכְּלִי אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה בַּחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר

וְשָׁב וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּלִי אַחֵר

כַּאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינֵי הַיּוֹצֵר לַעֲשׂוֹת.

הנבואה פותחת בציווי לירמיהו ללכת אל בית היוצר, תוך הבהרה כי רק שם יוכל לשמוע את דבר ה'. נראה כי העיכוב במסירת דבר ה' הוא בשל ההנחה שרק ההתנסות הישירה עם מעשי היוצר תוביל להבנת דברי הנבואה. כפי שנראה, היצירה היא הציר שסביבו סובבת נבואה זו, ובבירור משמעותה המדויקת תלויה הבנת הנבואה כולה[3]. בית היוצר הוא בית המלאכה בו הופך הקדר, הוא היוצר, את גוש החומר חסר הצורה שבידיו לכלי בעל ערך ותפקיד. ירמיהו רואה לנגד עיניו את תהליך היצירה על האבניים, את סיבובי גוש החמר המאפשרים ליוצר לעצבו לכלי. בשלב השני של התהליך מתרחשת 'תאונה' - הכלי שעוצב בחומר נשחת ותוכניתו של היוצר עולה בתוהו. בשלב השלישי היוצר שב ועושה מהחומר שנשחת כלי חדש, אחר ושונה מקודמו.

לאחר שרואה ירמיהו במו עיניו את תהליך היצירה, ההשחתה והיצירה המחודשת, בא אליו דבר ה' בנבואה:

(ה) וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי לֵאמוֹר:

(ו) הֲכַיּוֹצֵר הַזֶּה לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת לָכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם ה'

הִנֵּה כַחֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר כֵּן אַתֶּם בְּיָדִי בֵּית יִשְׂרָאֵל.

(ז) רֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד.

(ח) וְשָׁב הַגּוֹי הַהוּא מֵרָעָתוֹ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלָיו וְנִחַמְתִּי עַל הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת לוֹ.

(ט) וְרֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה לִבְנֹת וְלִנְטֹעַ.

(י) וְעָשָׂה הָרַע בְּעֵינַי לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ בְּקוֹלִי וְנִחַמְתִּי עַל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְהֵיטִיב אוֹתוֹ.

הנמשל לכאורה פשוט: היוצר הוא אלוהים, והחומר הוא בית ישראל. דימוי זה מלמד על שליטתו המוחלטת של אלוהים בעמו, לטוב ולרע, לבנייה ולהרס. רעיון מעין זה מופיע כבר בנבואת ישעיהו (כט, טז): 'הַפְכְּכֶם אִם כְּחֹמֶר הַיֹּצֵר יֵחָשֵׁב כִּי יֹאמַר מַעֲשֶׂה לְעֹשֵׂהוּ לֹא עָשָׂנִי וְיֵצֶר אָמַר לְיוֹצְרוֹ לֹא הֵבִין'[4].

אולם בפרקנו אנו נתקלים בבעיה לא פשוטה של התאמה בין המשל לנמשל. ההשחתה במשל נדמית כ'תאונה' לא מתוכננת, המבטלת את תכניות היוצר ומכריחה אותו ליצור יצירה חדשה. כאשר אנו דנים בנמשל, נראה כי אלמלא מקרא כתוב אי אתה יכול לאומרו: כביכול תוכניתו של יוצר עולם נשחתת ומתנפצת אל קרקע המציאות  הקשה. אפשר אמנם להשיב שאין לדקדק בפרטי המשל, אלא רק להתייחס למטאפורה הגדולה, אולם נראה שמסתתר כאן רעיון עמוק יותר.

 

         ג. בין החומר ליוצר

כאמור, הדימוי במשל הוא של יוצר, המתכנן ליצור כלי מסוים, ועל אף שתכניתו השתבשה, הוא שב ויוצר ומעצב את הכלי "כאשר ישר בעיני היוצר לעשות". נראה כי יצירתו השנייה אינה זהה לראשונה, אשר עלתה במחשבתו בתחילה ואין היא עולה בקנה אחד עם התוכנית הראשונית. אם כך, כיצד ניתן לומר שהיא זו שישרה בעיניו?

הנבואה מבהירה כי היוצר מקבל לידיו חומר גלם ויוצר בו ככל העולה על רוחו, והמגבלה היחידה הקיימת בפניו היא איכות החומר בו הוא יוצר. הנחת היסוד של התוכנית הראשונית התבססה על איכותו של החומר, אולם כאשר מתברר שהחומר מוגבל ואינו מסוגל לעמוד בכך, מתברר למפרע שהנחת יסוד זו מופרכת מעיקרה. ממילא נמצא שהתוכנית השניה היא זו אשר ישרה בעיני היוצר, שהרי היא מתאימה למוגבלותו של החומר.

נדמה שבאבחנה זו  טמון הפתרון לבעיה שהוצגה לעיל. בית ישראל הוא כחומר ביד ה', יוצר ההיסטוריה, ולכן עיצוב גורלו מבוסס על איכותו המוסרית. אלא שאיכותם המוסרית של ישראל אינה תלויה ברצון ה', משום שמאז שברא את עולמו וצמצם את עצמו, הוא הפקיד את הבחירה בטוב או ברע ביד האדם לבדו.

המגבלה היחידה העומדת בפני התוכנית האלהית, אם כך, היא בחירתו של העם -  אם הוא יבחר לעשות הטוב בעיני ה', אזי יעוצב גורלו ההיסטורי באופן חיובי. אולם ברגע שישחית את דרכו, גורלו ישתנה בהכרח בהתאם לאיכותו המוסרית הירודה.

אין בכך משום סתירה לתוכנית האלהית הראשונית, משום שזו קשורה מיסודה למצבו של החומר אותו היא מעצבת, נמצא שכעת התוכנית הנוכחית היא זו שישרה בעיני היוצר לעשות, ואין היא מנוגדת חלילה לרצונו. למעשה, זהו תוכנם של דברי ירמיהו עצמו בפירושו למשל: קיומה של התכנית האלוקית תלוי אך ורק ב'גוי' – הוא שיכול לשוב מרעתו ובכך לבטל את הגזרה הרעה שנגזרה עליו, והוא שמסוגל לעשות רעה ולבטל את התכנית הטובה שהייתה צפויה לו.

כעת, יש לשים לב לכך שדימוי החומר ביד היוצר אצל ירמיהו הינו ביטוי מהופך בדיוק לרעיון השליטה האלוהית שעולה בספר ישעיהו שהרי השולט בגורל האנשים והממלכות איננו ה' כי אם האדם, משום שתכניתו ומחשבתו של ה' תלויה ומותנית במעשיו והחלטתו של האדם[5]!

ראוי לשים לב ללשון המשל ביחס ליצירה השניה:

 'כַּאֲשֶׁר יָשַׁר בְּעֵינֵי הַיּוֹצֵר לַעֲשׂוֹת'.

בלשון זו ממש מתנבא ירמיהו בהמשך הספר (כז, ה):

"אנכי עשיתי את הארץ.. ונתתיה לאשר ישר בעיני".

ניסוחים אלו, והפסוק המופיע בפרקנו, מהווים את התשתית לדבריו של ר' יצחק, המובאים בדברי רש"י בתחילת פירושו לתורה:

"כל הארץ של הקב"ה היא, הוא בראה ונתנה לאשר ישר בעיניו, ברצונו נתנה להם וברצונו נטלה מהם ונתנה לנו".

רצון ה', הדבר אשר ישר בעיניו, הוא לתת את הארץ לעם העושה את הישר בעיניו.  

 

         ד. נבואת בית היוצר וסיפור הבריאה והמבול

הדימוי של אלהים כיוצר איננו חידושה של נבואת ירמיהו, ואף לא של נבואת ישעיהו. למעשה, דימוי זה מופיע כבר בתחילת התורה. לשון 'יצירה' מופיעה פעמיים בסיפור הבריאה בפרק ב' בבראשית, ביחס לאדם ולבהמה הנוצרים 'עפר מן האדמה'. תהליך בריאת האדם מדומה לתהליך יצירת כלי מחמר - אלהים יוצר את האדם עפר מן האדמה ו'נופח' בו נשמת חיים. בהתאם לכך מתוארת השמדת האדם במבול במונח הלקוח מאותו שדה סמנטי: 'אמחה את האדם' – האדם שנוצר מן העפר נמחה במי המבול ושב אל העפר.

אולם הדמיון בין המקומות אינו מתמצה בדימוי תהליך היצירה, אלא גם ב'היסטוריה' האפשרית שלה:  בין בסיפור היוצר ובין בסיפור המבול, לאחר תהליך היצירה מתוארת השחתה אשר לאחריה באה יצירה מחודשת.

בנוסף, בשני התיאורים משמשים לשונות משותפים: הלשון 'השחתה' מופיעה בנבואת בית היוצר ('ונשחת הכלי') ובהחלטה על המבול. ('ותשחת הארץ לפני האלהים... הנני משחיתם את הארץ').

לשון 'נחמה' מופיעה אף היא בשני המקומות[6] - פעמיים ביחס לבריאה הראשונה - 'וינחם ה' כי עשה את האדם... כי נחמתי כי עשיתים', ופעמיים גם בנבואתנו, במובן שלילי: 'ונחמתי על הטובה' אך גם במובן חיובי: 'וְנִחַמְתִּי עַל הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת לוֹ'.

מה פשר הקבלה זו? ראשית, המשל הנבואי של ירמיהו הפותח בתיאור היצירה של כלי החרס בבית היוצר, מעניק לדימוי זה פיתוח והעצמה רבה. היצירה איננה רק דימוי ליצירת גוף האדם, כי אם לתהליכי עיצוב הגורל ההיסטורי של העמים והממלכות ביד ה', בבית היוצר של היקום. אולם, למרות עוצמתה היצירתית של הנבואה וממשותה הריאלית נראה שהחידוש העיקרי בנבואת ירמיהו הוא בפירוש המחודש אשר ניתן לדימוי היצירה. בסיפור הבריאה שימש דימוי היצירה בכיוון אחד בלבד: היצירה שנשחתה ואילצה את היוצר להרוס וליצור אותה מחדש. בנבואת בית היוצר פתוחות שתי האפשרויות: ה' יכול להינחם על הטובה ולהשחית את העם, אולם באותה מידה הוא יכול להינחם על הרעה ולהפר את הגזרה.

הנבואה מעניקה לדימוי היוצר פירוש אופטימי, המתמקד בגמישות הרבה ואפשרויות השינוי, המטילים את האחריות על האדם והעם.

 

ה. נבואת בית היוצר כפיתוח של נבואת  

ההקדשה

כפי שלמדנו בפרק א', נבואת ההקדשה מכילה תמצית של עיקרי מסריו הנבואיים של ירמיהו. ההקבלה הברורה בין הנבואות עולה מהטבלה הבאה:

ירמיהו א

ירמיהו יח

רְאֵה הִפְקַדְתִּיךָ הַיּוֹם הַזֶּה עַל הַגּוֹיִם וְעַל הַמַּמְלָכוֹת

לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס

 

 

 

 

 

לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ:

רֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה

לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד.

 

(ח) וְשָׁב הַגּוֹי הַהוּא מֵרָעָתוֹ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עָלָיו וְנִחַמְתִּי עַל הָרָעָה אֲשֶׁר חָשַׁבְתִּי לַעֲשׂוֹת לוֹ.

(ט) וְרֶגַע אֲדַבֵּר עַל גּוֹי וְעַל מַמְלָכָה

לִבְנֹת וְלִנְטֹעַ.

(י) וְעָשָׂה הרעה הָרַע בְּעֵינַי לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ בְּקוֹלִי וְנִחַמְתִּי עַל הַטּוֹבָה אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְהֵיטִיב אוֹתוֹ.

 

 

ההקבלה בין הנבואות מאלפת, ומבליטה את חידושה של נבואתנו. ה' מזכיר לירמיהו את השליחות שהוטלה עליו בנבואת ההקדשה: 'ראה הפקדתיך היום על הגוים ועל הממלכות...'. אולם כאשר הדברים תוארו בפרק א' היה נראה כי תכלית נבואתו היא רק להודיע על ההרס והבניין, ואילו בנבואה שלפנינו מתברר שהדבר תלוי במצבו של 'הגוי' או של ישראל:

'ושב הגוי ההוא מרעתו – ונחמתי על הרעה.... ועשה הרע בעיני – ונחמתי על הטובה...'.

 הרעיון השוזר את הנבואה שלנו הוא שלמרות הנחרצות של דברי הנבואה עצמה וגזרת הפורענות, תמיד יש אפשרות של שינוי, והדבר תלוי בעם בלבד. תכניות ה' אינם מוחלטות וסופיות, אלא תלויות ועומדות, ומותנות בשינויים במעשי האדם[7].

ניתן לראות שוב תפיסה אופטימית זו בהמשך הנבואה. לאחר הפתיחה בתיאור כללי המתייחס לכל העמים, 'רגע אדבר על גוי ועל ממלכה', עוברת הנבואה לעם ישראל ולמצב הנוכחי בו הוא שרוי:

(יא) וְעַתָּה אֱמָר נָא אֶל אִישׁ יְהוּדָה וְעַל יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵר עֲלֵיכֶם רָעָה וְחֹשֵׁב עֲלֵיכֶם מַחֲשָׁבָה שׁוּבוּ נָא אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְהֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם.

(יב) וְאָמְרוּ נוֹאָשׁ כִּי אַחֲרֵי מַחְשְׁבוֹתֵינוּ נֵלֵךְ וְאִישׁ שְׁרִרוּת לִבּוֹ הָרָע נַעֲשֶׂה.

הנבואה קובעת כי בעת הנוכחית נוצרה ועוצבה תכנית ו'מחשבה' רעה על מהעם בשל מעשיו. אולם תכנית זו איננה מוחלטת וניתן עוד לשנותה. בשל עובדה זו קורא כאן קורא הנביא לעם לשוב מדרכו הרעה.

למעשה, למרות קריאתו של הנביא ונבואתו הדרמטית, דבריו נתקלים באטימות הלב של העם: כנגד מחשבת ה', אומר העם 'אחרי מחשבותינו נלך'.

 

         ו. נבואת הבקבוק

לאחר נבואת בית היוצר מופיעה בפרק י"ט אחת מנבואות  הפורענות הקשות בספר. נבואה זו, שניתן לכנותה 'נבואת הבקבוק', מתארת את חומרת העונש ואת סופיותו[8].

הנבואה פותחת בפעולה סמלית  (בדומה לנבואת האזור בפרק י""ג ולנבואת בית היוצר בפרק י"ח) – לקיחת בקבוק חרס :

(א) כֹּה אָמַר ה' הָלוֹךְ וְקָנִיתָ בַקְבֻּק יוֹצֵר חָרֶשׂ וּמִזִּקְנֵי הָעָם וּמִזִּקְנֵי הַכֹּהֲנִים.

(ב) וְיָצָאתָ אֶל גֵּיא בֶן הִנֹּם אֲשֶׁר פֶּתַח שַׁעַר הַחַרְסִית וְקָרָאתָ שָּׁם אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ.

בתחילה מתנבא ירמיהו לנוכח זקני העם וזקני הכהנים, בפתח שער החרסית[9]. לאחר מכן הוא חוזר על נבואתו באזני כל העם בחצר המקדש.

פשחור בן אמר, כהן בבית המקדש ונביא שקר, מגיב בתקיפות על נבואת ירמיהו, מכהו ואף כולא אותו בעטיה. בתגובה מתנבא ירמיהו עם יציאתו נבואת פורענות קשה על פשחור עצמו.

נעמוד על הקשר המורכב בין הנבואה הזו לנבואת בית היוצר שבפרק הקודם. נבואת הבקבוק מזכירה את נבואת בית היוצר בכמה היבטים:

בשתי הנבואות נזכר היוצר – בפרק יח על ירמיהו ללכת אל בית היוצר ולחזות בתהליכי היצירה של הכלי, ובפרק יט עליו לקנות את המוצר המוגמר: 'בקבוק יוצר חרש'.

בנוסף, בשתי הנבואות משמש כלי היוצר משל לגורלו של העם.

אולם, דווקא דמיון זה בין הפרקים הוא שמחדד את ההבדל הגדול ביניהם - בעוד שהנבואה הראשונה ממחישה את הגמישות בגורלות העמים, כחומר ביד היוצר, הרי שהנבואה השניה ממחישה בדיוק את הרעיון ההפוך:

(י) וְשָׁבַרְתָּ הַבַּקְבֻּק לְעֵינֵי הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים אוֹתָךְ.

(יא) וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת הָעָם הַזֶּה וְאֶת הָעִיר הַזֹּאת כַּאֲשֶׁר יִשְׁבֹּר אֶת כְּלִי הַיּוֹצֵר אֲשֶׁר לֹא יוּכַל לְהֵרָפֵה עוֹד וּבְתֹפֶת יִקְבְּרוּ מֵאֵין מָקוֹם לִקְבּוֹר.

בשונה מהחומר שנשחת ונוצר מחדש בנבואת בית היוצר, שבירתו של הבקבוק מסמלת את המצב חסר הסיכוי – את כלי היוצר אשר לא יוכל להרפה עוד[10]. גם שמו מקבל תפקיד ופשר חדש בנבואה:

(ז) וּבַקֹּתִי אֶת עֲצַת יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְהִפַּלְתִּים בַּחֶרֶב לִפְנֵי אֹיְבֵיהֶם וּבְיַד מְבַקְשֵׁי נַפְשָׁם וְנָתַתִּי אֶת נִבְלָתָם לְמַאֲכָל לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הָאָרֶץ[11].

מה פשרו של שינוי דרמטי זה? הכיצד התהפכה גמישותו של החומר בבית היוצר לנוקשות הבקבוק? נראה ששתי הנבואות הסמוכות זו לזו מצויות בשתי נקודות זמן שונות, והן נסמכו בעריכת הספר בשל הדמיון התוכני ביניהן[12]. הנבואה הראשונה נאמרה לעם בשלב ראשוני, כשעוד היה מקום לתקן וליצור מחדש, ככל הנראה בימי יאשיהו, ואילו הנבואה השנייה משקפת את המשבר אליו הגיע העם – כאשר החומר הגמיש הלך והתקשה עד שהפך לבקבוק שלא ניתן עוד לשנותו, ואין לו תקנה אלא בשבירה. יתכן שנבואה זו נאמרה אפוא בימי יהויקים, כאשר אפשרויות השינוי וחלונות התיקון הלכו ונסגרו בזה אחר זה.

החוקרים ציינו שנוהג דומה של שבירה סמלית של כלי חרס מוכר ממקורות מצריים עתיקים. אביא כאן את דבריו של י' הופמן בפירושו לירמיהו, העומד גם על ההבדל המהותי בין מנהג זה לבין שימושו של ירמיהו בחרס:

תעודות מצריות מהמאות היח-יט לפה"ס המכונות כתבי המארות, מעידות על כך שבמצרים היו נערכים טקסים ממלכתיים שאויבי המלך נתקללו בהם. לשם כך נהגו לכתוב על כלי חרס או על צלמית חרס את שמו ותיאורו של האויב ולנפץ את החרס – כן יאבדו כל אויבי המלך!... ניפוץ החרסים נחשב לכישוף מאגי, כלומר לכוח שיביא רעה על האויבים. אצל ירמיהו בא הניפוץ כלוואי של הדגמה לדברים שהוא אומר, ואילו בטקס המצרי ניפוץ החרסים הוא העיקר, לפיכך מוסיף ירמיהו דברי הסבר הן לחטא העם והן לעונש העתיד לבוא עליו... חשוב ומאלף יותר ההבדל המהותי. כאמור הטקס המצרי הוא טקס של כישוף. על ידי ניפוץ חרסים בידי מי שמוסמך לכך ובדרך מאגית 'נאותה' כופה המלך את רצונו על כוחות עליונים ושוב אין הם יכולים לפעול אלא כדרך שנגזר עליהם מכוחו של הכישוף... הדבר שונה לחלוטין אצל ירמיהו. ניפוץ הבקבוק לא נועד אלא לסמל את מה שעלול לבוא על העם  אם לא ישנה את דרכיו, לא זו בלבד שאין כאן שמץ של מחשבה על אפשרות לכפות על האל מעשה כלשהו. אין כאן אפילו הנחה שהאל עצמו מרצונו יהיה חייב להעניש את העם, מכיוון שכבר גזר עליו עונש. דבר זה הבהיר ירמיהו במשל היוצר.

 

הנבואה פותחת (פס' ג) בביטוי קשה:

'הִנְנִי מֵבִיא רָעָה עַל הַמָּקוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר כָּל שֹׁמְעָהּ תִּצַּלְנָה אָזְנָיו'.

ביטוי חריף זה מופיע בעוד שתי נבואות פורענות במקרא: בנבואה על עלי וביתו ועל משכן שילה בשמואל א' (ג, יא) ובנבואה על חורבן ממלכת יהודה במלכים ב' (כא, יב). זיקה זו אינה מקרית. נראה כי היא מבטאת את הקשר הפנימי בין חורבן משכן שילה, שאיבד את משמעותו כבית אלהים והסתאב בשל יחסם השגוי של הכהנים אליו, לחורבן ירושלים ומקדשה – שהפכו להיות מערת פריצים המעניקה בטחון בלתי מותנה ומעודדת הסתאבות מוסרית ודתית, כפי שהתרה ירמיהו בנבואת היכל ה' (לעיל פרק ז'), אשר במסגרתה ירמיהו אף השווה בפירוש בין גורלה המר של שילה לגורל הצפוי לירושלים[13].

 

 *********************************************************

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון תשע"ו

עורך: נועם לב

*******************************************************

בית המדרש הווירטואלי

מיסודו של

The Israel Koschitzky Virtual Beit Midrash

האתר בעברית: http://vbm.etzion.org.il

האתר באנגלית: http://www.vbm-torah.org

משרדי בית המדרש הווירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דוא"ל: [email protected]

 

 

 

 


[1] מוטב נוסף המשותף לשתי הנבואות הוא מוטיב ההשחתה: על האזור נאמר 'והנה נשחת האזור.... ככה אשחית את גאון יהודה...'. בנבואת בית היוצר נאמר: 'ונשחת הכלי אשר הוא עושה'.

[2] שאלות כלליות אלה ביחס לנבואות הסמליות נידונו בהרחבה אצל המפרשים הקדומים המאוחרים, בייחוד בנבואות יחזקאל הבולטות בזרותן, אולם עיסוק מפורט בשאלות הללו חורג מעיוננו כאן.

[3] היוצר נזכר שבע פעמים בנבואה ועוד פעמיים בפרק יט.

[4] ראו גם את הדימוי בהמשך הספר, מה, ט-י: 'הוֹי רָב אֶת יֹצְרוֹ חֶרֶשׂ אֶת חַרְשֵׂי אֲדָמָה הֲיֹאמַר חֹמֶר לְיֹצְרוֹ מַה תַּעֲשֶׂה וּפָעָלְךָ אֵין יָדַיִם לוֹ. הוֹי אֹמֵר לְאָב מַה תּוֹלִיד וּלְאִשָּׁה מַה תְּחִילִין'.

[5] דימוי מיוחד זה שימש יסוד לאחד הפיוטים המוכרים הנאמרים בקהילות אשכנז ביום כיפור, המפתח את דימוי החומר והיוצר בהרחבה, ומתאר היבטים שונים ומגוונים שלו. אולם, ישנו הבדל מהותי בין השנים: הנבואה נועדה להעביר את האחריות לעם – וללמדו שיש בכוחו לבטל את הגזירה במידה וישנה את 'איכותו' ודרכו המוסרית. הפיוט, לעומתו, מדגיש דווקא את תלותו ומוגבלותו של החומר, הנתון ביד יוצרו לשבט או לחסד, והוא מסיים בתחינה ליוצר בעיצומו של יום הדין – 'לברית הבט, ואל תפן ליצר'!

 

[6] ביטויים נוספים המשותפים לנבואת היוצר ולהחלטה על המבול: 'יצר מחשבות לבו רק רע...' – 'יוֹצֵר עֲלֵיכֶם רָעָה וְחֹשֵׁב עֲלֵיכֶם מַחֲשָׁבָה'. כאן המקום להעיר שמחשבה בלשון המקרא משמעותה 'תכנית'.

[7] מעניין שגם בנבואת ההקדשה נזכרת לשון יצירה, ביחס לירמיהו: 'בטרם אצרך בבטן ידעתיך'.

[8] בין שתי הנבואות מצויה פסקה העוסקת בעניין אחר (יח-כג). בפסוקים אלה מתואר כיצד בתגובה לנבואת ירמיהו מתכננים מתנגדיו להתנכל לו ולהשתיקו. נראה שפסקה זו הובאה כאן בשל הזיקה בין נבואתו, המבקשת לבטל את התכניות והמחשבות השליליות על העם: 'הִנֵּה אָנֹכִי יוֹצֵר עֲלֵיכֶם רָעָה וְחֹשֵׁב עֲלֵיכֶם מַחֲשָׁבָה שׁוּבוּ נָא אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה', לבין דברי המתנגדים המשיבים רעה תחת טובה וחושבים עליו מחשבות רעות: 'וַיֹּאמְרוּ לְכוּ וְנַחְשְׁבָה עַל-יִרְמְיָהוּ מַחֲשָׁבוֹת' (יח). נשוב לעסוק בפסקה זו בשיעור שיעסוק בפן האישי בדמותו של ירמיהו.

[9] יונתן תרגם: 'תרע קלקלתא', כלומר שער האשפות. בדומה לכך פירש רש"י ששם היו זורקים את החרסים השבורים. ואם כן גם המקום נועד לסמל את גורלם של אנשי ירושלים שיושלכו לאשפה כחרס שבור שאין בו חפץ.

[10] לשון ריפוי משמשת הן ביחס למחלה והן ביחס לתיקון דבר שבור, למשל: 'וירפא את מזבח ה' ההרוס' (מל"א יח, ל).

[11] שימוש בשמות חפצים כסמלים בנבואת ירמיהו מצוי כבר בנבואת ההקדשה: 'מקל שקד... כי שוקד אני על דברי לעשותו'.

[12] תופעה דומה ראינו כבר בעבר בעריכת הנבואות בספר ירמיהו, בפרקים ג-ד, ובפרק יא.

[13] הדמיון בין שני הנבואות קיים גם בחטאים הכלולים בהן, נראה את הפסוקים בפרקנו (ד-ה):  'יַעַן אֲשֶׁר עֲזָבֻנִי וַיְנַכְּרוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיְקַטְּרוּ בוֹ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּם הֵמָּה וַאֲבוֹתֵיהֶם וּמַלְכֵי יְהוּדָה וּמָלְאוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה דַּם נְקִיִּם'.

וּבָנוּ אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל לִבִּי: חטאי שפיכות דמים ועבודה זרה, ובפרט העלאת הבנים למולך, נזכרו גם כן בפרק ז. בנוסף, נראה כי גם העונשים בשתי הנבואות דומים זה לזה ומהווים מידה כנגד מידה על החטאים ב'תופת'.