נביאים מול מעצמות - ימי ירבעם ועוזיהו – ימי פקח/אחז, חלק ב'

  • הרב יואל בן נון

אל מול אשור המתעצמת[1]

כמאה שנה לפני עמוס וישעיהו, בימי המלך אַשוּרנַצִרפַּל[2] (השני; 883-859 לפנה"ס), הצבא האשורי הוסיף לחיל המרכבות שלו גם חיל פרשים מסתערים; אלה מנעו לחלוטין את המארבים שהיו מכינים למרכבות במקומות קשים למעבר ולתמרון, כמו מעברי הרים ונהרות,[3] ומיצרי ים; הפרשים נערכו בצידי המרכבות, ובמקומות קשים גם לפניהן, וכך הפך השילוב הזה לכוח מחץ, שממנו לא היה מציל.

תיאורו של ישעיהו חד ומדויק כל כך בנקודת ההכרעה הצבאית, שלא סביר להטיל ספק בכוונת הנביא לצבא אשור המתעצם; גם הביטוי "גּוֹיִם מֵרָחוֹק ... מִקְצֵה הָאָרֶץ"[4] מכוון לצבא מעצמה, שמשרתים בו 'גויים' רבים, וביחד הם צבא גדול אחד.

אחרי אשוּרנַצִרפַּל עלה באשור בנו שַלמַנאֶסֶר[5] (השלישי;  858-824 לפנה"ס), והוא כבר פתח במסעות מלחמה דרומה, אל מעבר לנהר פרת, אל עבר ערי ארם (=סוריה) והלבנון וערי החוף הפניקי. במאמץ בינלאומי כביר לעצור את שלמנאסר, התגייסה קואליציה של שנים עשר מלכים, בהובלת הֲדַדעֶזֶר מדמשק, אִרחֻלֵני מֵחמת, ו'אחאב הישראלי' (שהיה חזק מכולם);[6] הקרב המכריע (853 לפנה"ס) התנהל במישור קַרקַר (בצפון סוריה).

הפרטים ידועים רק מכתובת שַלמַנאֶסֶר,[7] שמתארת (כדרכם) ניצחון אשורי סוחף; אולם ברור, ששַלמַנאֶסֶר לא המשיך דרומה באותו המסע, ונאלץ להילחם נגד ברית שנים עשר המלכים עוד שלוש פעמים לפחות; שתים עשרה שנה עברו עד שחזר והופיע בדמשק ובהר הלבנון, וגם בצור ובצידון; באותן השנים התפרקה הקואליציה הגדולה,[8] ישראל וארם חזרו להילחם ביניהן, אחאב נהרג ברמות גלעד, חֲזָאֵל תפס את השלטון בדמשק ויֵהוא בשומרון, ואלה בוודאי לא יכלו לעצור צבא אשורי מסתער. הכתובות מתארות גם את שליחו של 'יֵהוא בן עמרי'[9] משתחוה לשַלמַנאֶסֶר, ומעלה מס כניעה (841 לפנה"ס).

בשלב הזה החלו מלחמות בגבול הצפון-מערבי של אשור מול ממלכת אררט (=אוּרַרטוּ),[10] וצבאות אשור מיעטו[11] לרדת דרומה קרוב למאה שנה. אלה היו השנים בהם שגשגה ארם-דמשק בהנהגת חֲזָאֵל, ואחר כך ממלכת ישראל בהנהגת יואש וירבעם בנו עם ניצחונותיהם הגדולים.

רוב האנשים בשומרון וביהודה השתכנעו כנראה, שהסכנה האשורית חלפה; אשור סבלה גם מזעזועים פנימיים קשים; מעטים הבינו את דברי עמוס וישעיהו, לפיהם ההתעלמות מאשור המתעצמת היא עיוורון גמור המשולב בחגיגות השפע ובשחיתות הגואה.

 

עליית תגלת פלאסר (השלישי)[12]

את השלטון בכֶּלַח (אז, בירת אשור) תפס תִגלַת פִּלאֶסֶר (השלישי; 745-727 לפנה"ס), איש צבא, שנראה כי נמנה עם משפחת המלוכה. הוא פתח תקופה חדשה בתולדות אשור, והצליח לחולל שינוי יסודי בארגון הפנימי, ובאופי הפעילות הצבאית. הוא גם יצר מערכת ביורוקרטית משוכללת שכללה שירותים להעברת דואר ומידע ברחבי האימפריה. הוא חידש ומימש את חלום האימפריה הגדולה של אשור, שהשתלטה על בבל מדרום-מזרח, ועל ארם וישראל והלבנון בדרום-מערב, ושאפה לשלטון עולמי.[13]

 

הושע (ה' ו'), ישעיהו (ז' עד י"ב), מיכה (ו' ז')

לנוכח הכיבוש האשורי

אחרי שנים אחדות של ניצחונות שנחל תִגלַת פִּלאֶסֶר במזרח ובצפון, הוא שב לפעול במערב, בצפון סוריה מול ארפד וחמת (743-740 לפנה"ס), ואחר כך בדרום נגד דמשק וישראל. באחת מכתובות ההקדשה האשוריות[14] (המתוארכת לשנת 738 לפנה"ס), מתואר מרד של עמי האזור נגד תִגלַת פִּלאֶסֶר.

הכתובות אינן מתארות כיצד פרץ המרד, אבל על ידי השוואת פסוקי התנ"ך, ומקריאת רשימת המלכים מעלי המס לאשור, אפשר ללמוד על המשתתפים בו – מלכי הר הלבנון, הר אֲמָנה (החרמון), ערי החוף, גְבָל, צוֹר, חמת, אַרפַּד, כַּרכְּמיש, רְצין מדמשק ומנחם משומרון (ראו להלן). על פי המצוין בכתובות בין מנהיגי המרד היה "עַזְרִיַאֻ". שם זה מתאים למלך ישראלי/יהודאי, והזיהוי הסביר ביותר לתקופה זו[15] הוא של עוזיהו מלך יהודה, שנקרא במקרא בשני השמות - עזריהו ועוזיהו.[16]

שום מלך או ברית מלכים לא עמדו בפני תִגלַת פִּלאֶסֶר, שהשתלט על עמי האזור "וְכֶאֱסֹף בֵּיצִים עֲזֻבוֹת".[17] הכרת שליטי האזור בעליונותה של אשור משתקפת ברשימת המלכים שהעלו מס לתִגלַת פִּלאֶסֶר (ב-738 לפנה"ס).  

בשלב הבא החל תִגלַת פִּלאֶסֶר את מסעותיו דרומה לעבר מצרים, ובדרכו ביקש להשתלט על ארם-דמשק ועל ממלכת ישראל. במסע השלישי[18] (734-732 לפנה"ס), כבש את דמשק, הכניע את שומרון ואת ערי פלשת, והפך את האזור כולו (עד לבוא מצרים), למרחב הנתון תחת חסות המעצמה אשור, או תחת שלטונה הישיר.

בשלב ההוא (בו עמוס כבר לא פעל), נשמע מפי ישעיהו (מפרק ז') דברים שונים מאד (לעומת הפרקים הראשונים), אבל הם מתאימים לימי ההשתלטות האשורית ואבדן העצמאות של יהודה, והם מקבילים לדברי הושע בתקופה ההיא (בפרקי ה'-ו'); אליהם יצטרפו גם פרקי מיכה (ו'-ז'), הנביא מִשפֵלת יהודה.

מלחמת אחים בישראל

עם מותו של ירבעם השני החלה ההידרדרות התלולה של ממלכת ישראל, והכתוב בספר מלכים (-ב ט"ו, ח-כו) מתאר מאבקי ירושה מהירים וקשים – בנו של ירבעם, זכריה, מלך שישה חודשים בלבד עד שקשר עליו שלום בן יבש מהגלעד ומלך תחתיו. עוד לא התיישב זה על כסא המלכות, והנה בא מנחם בן גדי (מהשומרון, אולי מתִרצה), חיסל אותו ואחז ברסן השלטון. כ-12 שנים אחר כך, שוב בא פקח בן רמליהו "וְעִמּוֹ חֲמִשִּׁים אִישׁ מִבְּנֵי גִלְעָדִים", הרג את פקחיה בן מנחם, ומלך תחתיו.

התקופה נדמית כרעידת אדמה ארוכה, שהובילה בסופה לחורבן שומרון ולגלות חלק גדול משבטי ישראל – הקריסה הפנימית קדמה לחורבן החיצוני. שבטי הגלעד בעבר הירדן המזרחי ערערו על השלטון המרכזי בשומרון שהחזיקו שבטי יוסף, אפרים ומנשה. ממאבק כוחות זה באו מהפכות החצר, שגרמו לאובדן כוחה של הממלכה הישראלית כולה.

מידע נוסף על מלחמות האחים שריסקו את ממלכת ישראל ופגעו קשות גם ביהודה עולה מנבואת הושע: 

"שִׁמְעוּ-זֹאת הַכֹּהֲנִים וְהַקְשִׁיבוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל    וּבֵית הַמֶּלֶךְ הַאֲזִינוּ

כִּי לָכֶם הַמִּשְׁפָּט  (=משפט ההנהגה) – 

כִּי פַח (=מלכודת) הֱיִיתֶם לְמִצְפָּה  וְרֶשֶׁת פְּרוּשָׂה עַל תָּבוֹר ;

וְשַׁחֲטָה שֵׂטִים הֶעְמִיקו (=ציידים העמיקו בורות שחיטה) ...

גִּלְעָד  קִרְיַת פֹּעֲלֵי אָוֶן  עֲקֻבָּה מִדָּם;

וּכְחַכֵּי אִישׁ גְּדוּדִים  (=מחכים לאיש) חֶבֶר כֹּהֲנִים

דֶּרֶךְ יְרַצְּחוּ שֶׁכְמָה  (=הגדודים) כִּי זִמָּה עָשׂוּ  (=הכוהנים) ..."

(הושע ה', א-ב; ו', ח-ט)

זהו תיאור מזעזע של מלכודות ומארבים ממצפה-גלעד, משם החלו מזימות ההפיכות העקובות מדם, עד תבור, בורות שחיטה עמוקים במלחמת האחים, גדודים מחכים לרצוח איש (מלך או מנהיג צבאי),  על הדרך בין גלעד לבין שכם, בעוד הכוהנים (בבמות) עסוקים במעשי זימה.

לכאן מצטרפת עדותו של ספר מלכים על מסע ההרג המזעזע של מנחם בן גדי –

"אָז יַכֶּה מְנַחֵם אֶת תִּפְסַח וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת גְּבוּלֶיהָ

מִתִּרְצָה

כִּי לֹא פָתַח (=שערים, ולא נכנע) וַיַּךְ –  

אֵת כָּל הֶהָרוֹתֶיהָ  (=הנשים ההרות) בִּקֵּעַ  (=עם העוּבָּרים)";

(מלכים-ב ט"ו, טז)

רבים התקשו בהבנת פסוק זה. רוב הפרשנים החדשים סבורים שתפסח זו איננה העיר הארמית 'תפסקוס' על גדת נהר פרת ליד חלב,[19] כי אפילו ירבעם בן יואש בשיא הצלחתו הגיע רק עד "לבוא חמת", אלא עיר חשובה בתוך ממלכת שומרון.[20] לפי זה מתואר כאן מסע הרג נורא בתוך ישראל לשם תפיסת השלטון, בהתאמה לבורות השחיטה שתיאר הנביא הושע.

מנחם בא מתרצה, או כבש תחילה את תרצה, משם  עלה לשומרון השתלט על מרכז השלטון הישראלי, והמשיך עד גבול אפרים ומנשה (אולי בתפוח), שם השלים את מסע ההרג שלו, שבשיאו פגע בכל הנשים ההרות. תיאור זה מעמיד את מנחם כאחד מהאכזריים שבמלכי ישראל.[21]

במקביל, החלה מלחמת אחים נוספת מדרום, כששרי יהודה ניצלו את החולשה, ותקפו את נחלת אפרים – התיאור הלא ידוע של התקפה זו נמצא גם הוא באותו הפרק:

"תִּקְעוּ שׁוֹפָר בַּגִּבְעָה    חֲצֹצְרָה בָּרָמָה הָרִיעוּ  בֵּית אָוֶן אַחֲרֶיךָ בִּנְיָמִין –

אֶפְרַיִם לְשַׁמָּה תִהְיֶה בְּיוֹם תּוֹכֵחָה    בְּשִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל הוֹדַעְתִּי נֶאֱמָנָה;

הָיוּ שָׂרֵי יְהוּדָה כְּמַסִּיגֵי גְּבוּל (=אכן, מסיגי גבול)    עֲלֵיהֶם אֶשְׁפּוֹךְ כַּמַּיִם עֶבְרָתִי";

(הושע ה', ח-י)

ההתקפה של שרי יהודה ושבט בנימין על אפרים החלה בגיוס החיילים בגבעת בנימין (הגבעה), המשיכה בעיר הרמה (בימינו, בפי הערבים אל-רם, מול שדה התעופה עטרות, מצפון לירושלים), ותקפה את אפרים באזור בית-אל (=בית-אָוֶן).

התקפה זו, שאינה מוזכרת בספר מלכים, פרצה כנראה בעת חולשת ממלכת ישראל בימי מנחם בן גדי – איך הגיבה שומרון ומה עשתה בצר לה? – פנתה לבקשת עזרה מהמעצמה העולה, ואולי אף פתחה לה את השער להשתלטות:

"עָשׁוּק אֶפְרַיִם רְצוּץ מִשְׁפָּט    כִּי הוֹאִיל הָלַךְ אַחֲרֵי צָו (של המלכים) ...

וַיַּרְא אֶפְרַיִם אֶת חָלְיוֹ    וִיהוּדָה אֶת מְזֹרוֹ  (='תרופתו' ='כיבושיו' באפרים),

וַיֵּלֶךְ אֶפְרַיִם אֶל אַשּׁוּר    וַיִּשְׁלַח אֶל מֶלֶךְ יָרֵב  (=כינוי לתִגלַת פִּלאֶסֶר),

וְהוּא לֹא יוּכַל לִרְפֹּא לָכֶם    וְלֹא יִגְהֶה מִכֶּם מָזוֹר  (=לא יסיר מכם מחלה); 

(הושע ה', יא-יג)

כאשר הופיעו צבאות אשור בפעם הראשונה הם גבו קנס כספי כבד, אך לא ברור אם זה קדם להתקפה מיהודה, או בא בעקבות בקשת העזרה הנואשת (מלכים-ב ט"ו, יט-כ) –  

"בָּא פוּל מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל הָאָרֶץ –  

וַיִּתֵּן מְנַחֵם לְפוּל אֶלֶף כִּכַּר כָּסֶף   

לִהְיוֹת יָדָיו אִתּוֹ לְהַחֲזִיק הַמַּמְלָכָה בְּיָדוֹ;

וַיֹּצֵא מְנַחֵם אֶת הַכֶּסֶף עַל יִשְׂרָאֵל עַל כָּל גִּבּוֹרֵי הַחַיִל[22]   

לָתֵת לְמֶלֶךְ אַשּׁוּר,

חֲמִשִּׁים שְׁקָלִים כֶּסֶף לְאִישׁ אֶחָד,[23]

וַיָּשָׁב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְלֹא עָמַד שָׁם בָּאָרֶץ;

פול (Pulu) הוא שמו הבבלי של תגלת פלאסר, והוא תואר כבוד למלך האשורי השולט גם בבבל הקדומה והמיוחסת.[24] התעודה האשורית מזכירה את כניעתו של מנחם בלשון זו: 

קיבלתי מס מאת [...] רצין מארץ דמשק, מנחם מהעיר שומרון.[25]

ממלכת ישראל החזקה והעשירה של ימי ירבעם, התרסקה מבפנים ומבחוץ. ההתרסקות תוארה במדויק בנבואת הושע (פרקים ה' ו', שאינם אלא פרק אחד). בפרקי הושע הראשונים לא נזכרה אשור, אין שום דבר על מלחמת האחים בין גלעד לשכם, ומבית-אל עד תבור. מאידך, בנבואה שבולטים בה כל אלה (בפרקי ה' ו'), עדיין לא נזכרה מצרים, שנכנסה למערכה רק בימי הושע בן אֵלה, המלך האחרון (מפרק ז'). כך יכולים אנו להיות בטוחים, שנבואה זו (פרקי ה' ו') כולה מימי מנחם בן גדי, לא לפני כן, ולא לאחר מכן.

במקביל, אנו מתבוננים בישעיהו (פרקים ז' עד י"ב, בימי אחז), ובין היתר אנו מוצאים, תיאור מקביל של מלחמת האחים הכפולה בממלכת ישראל המתרסקת, עם המעורבות העמוקה של יהודה בשלב השני, כאשר תקף פקח בן רמליהו את ארץ בנימין, עד ירושלים: 

"בְּעֶבְרַת (=בחרון אף)  ה' צְ-בָאוֹת   נֶעְתַּם (=נֶחשַך) אָרֶץ,    

וַיְהִי הָעָם כְּמַאֲכֹלֶת אֵשׁ    אִישׁ אֶל אָחִיו לֹא יַחְמֹלוּ;

וַיִּגְזֹר עַל יָמִין  וְרָעֵב   וַיֹּאכַל עַל שְׂמֹאול  וְלֹא שָׂבֵעוּ    אִישׁ בְּשַׂר זְרֹעוֹ יֹאכֵלוּ;

מְנַשֶּׁה אֶת אֶפְרַיִם   וְאֶפְרַיִם אֶת מְנַשֶּׁה    יַחְדָּו הֵמָּה עַל יְהוּדָה ..."

(ישעיהו ט', יח-כ)

שני הפסוקים הראשונים מתארים את המאבקים הפנימיים בין "ימין ושמאול" (=דרום וצפון) בישראל. הפסוק השלישי כבר מפרט שהמאבק התחיל בין אפרים למנשה, ולבסוף הם התאחדו נגד "אויב משותף" – יהודה, במסגרת הקואליציה של רצין מלך ארם-דמשק עם פקח בן רמליהו, בשומרון.

תמונה מזעזעת נוספת (כנראה) מתקופה זו של מלחמות האחים, אנו קוראים בפרק האחרון של מיכה, בלי ציון מפורש של מקום וזמן:

"אָבַד חָסִיד מִן הָאָרֶץ    וְיָשָׁר בָּאָדָם אָיִן, 

כֻּלָּם לְדָמִים יֶאֱרֹבוּ    אִישׁ אֶת אָחִיהוּ יָצוּדוּ חֵרֶם ...

אַל תַּאֲמִינוּ בְרֵעַ    אַל תִּבְטְחוּ בְּאַלּוּף;

מִשֹּׁכֶבֶת חֵיקֶךָ    שְׁמֹר פִּתְחֵי פִיךָ;

כִּי בֵן מְנַבֵּל אָב    בַּת קָמָה בְאִמָּהּ   כַּלָּה בַּחֲמֹתָהּ; 

אֹיְבֵי אִישׁ   אַנְשֵׁי בֵיתוֹ"; 

(מיכה ז', ב-ו)

 

 

 

*

***************************************************************

*

* * * * * * * * * *

כל הזכויות שמורות לישיבת הר עציון ולרב יואל בן-נון

עורך: אלישע אורון, תשע"ז

*******************************************************

 

בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון

האתר בעברית:          http://www.etzion.org.il/vbm

האתר באנגלית:            http://www.vbm-torah.org

 

משרדי בית המדרש הוירטואלי: 02-9937300 שלוחה 5

דואל: [email protected]

* * * * * * * * * *

*

***************************************************************

*

 

 

 

[1]   קיצור ערוך מהספר, ישעיהו – כציפורים עפות, עמ' 72-77.

[2]  אשוּרנַצִרפַּל היה המלך האשורי האכזר ביותר, שהיה שורף שבויים בחיים; הישגיו הצבאיים תועדו על קירות ארמונו המפואר בכֶּלַח; הוא שדרג את חיל המרכבות, שכבר נחשב חיל מחץ מסתער דורות רבים לפניו, בחיל פרשים מסתער; הוא גם שדרג את מכונות המצור, ואת השיטות להכנעת ערים בצורות; ראו א' מלמט, מלחמות ישראל ואשור (מובא גם באתר דעת), בתוך: היסטוריה צבאית בימי המקרא (תל-אביב תשכ"ה), עמ' 244-245; וראו י' ידין, תורת המלחמה בארצות המקרא (ירושלים תשכ"ג), עמ' 322-331. 

[3]   פרעה תחותימס (3) הצליח לעבור בוואדי ערה (=עַרוּנה), ולכבוש את מגידו; המארבים שהכינו לו נכשלו, כי הוא הבין שהשליחים שהגיעו אליו ביקשו להטעות אותו; צבאו של פרעה רעמסס (2) הותקף במעבר האורונטס בקרב קדש מול החיתים; ראו 'מערכות מגידו וקדש', ו'תכסיסי המלחמה', היסטוריה צבאית (הערה 2 לעיל), עמ' 17-32. סופת הקדים במעבר ים סוף (שמות י"ד) לכדה את מרכבות פרעה על סוסיו ופרשיו, באין מושיע.

[4]   ישעיהו ה', כו. יש כאן בישעיהו 'מדרש נבואי' על הקללה שבספר דברים (כ"ח, מט) – "יִשָּׂא ה' עָלֶיךָ גּוֹי מֵרָחֹק מִקְצֵה הָאָרֶץ".

[5]   היסטוריה צבאית (הערה 2 לעיל), עמ' 246-250; תורת המלחמה (הערה 28 לעיל), עמ' 336-345.

[6]  'אחאב הישראלי' הביא לקרב קַרקַר 2000 מרכבות קרב, יותר מאשר דמשק וחמת ביחד; מסתבר, שגם יהודה, מואב ואדום, השתתפו בכוח הישראלי, תחת הנהגתו של אחאב.

[7]  ראו מ' כוגן, אסופת כתובות היסטוריות מאשור ובבל (ירושלים תשס"ד), עמ' 9-15.

[8]   כמתואר במלחמת רמות גלעד (מלכים-ב כ"ב).

[9]   ראו תורת המלחמה (הערה 2 לעיל), עמ' 337; מחד, קשה לראות שליח של מלך ישראל משתחווה למלך אשור; מאידך, מוזר לקרוא (באכדית) את שמו של משמיד שושלת עמרי ואחאב, כ'יֵהוא בן עמרי' – כנראה, מפני ששומרון נקראה בפי באשורים על שם מייסדה – 'ארץ בית עמרי'.

[10] היסטוריה צבאית (הערה 2 לעיל), עמ' 251; אסופת כתובות (הערה 7 לעיל), עמ' 27-31.

[11] פרט למסעו של אַדַדנירַרי (3; 810-783 לפנה"ס) בשנתו החמישית, בעיקר נגד ארם דמשק, מסע שהביא כנראה ישועה לשומרון בימי יהואחז בן יהוא (מלכים-ב ז', ו-ז; י"ג, ה).

[12] עלייתו של תגלת פלאסר (3) התרחשה, ככל הנראה, זמן קצר אחרי קריסת בית יהוא בשומרון ברצח זכריה בן ירבעם (מלכים-ב ט"ו, ח-י), ופרוץ מלחמת האחים בין הגלעד והשומרון (שם, יג-טז), שהפכה את ממלכת ישראל לחסרת אונים במערכה הכוללת.

[13]  אסופת כתובות (הערה 7 לעיל), עמ' 33-56; היסטוריה צבאית (הערה 2 לעיל), עמ' 252-255; תורת המלחמה (הערה 2 לעיל), עמ' 346-356.

[14]  אסופת כתובות (הערה 7 לעיל), עמ' 34-37.

[15]  כבר לפני 150 שנה ניסו לחבר שני לוחות שבורים ליחידה אחת. באחת הופיע השם 'עַזְרִיַאֻ' ובשני "...יַאֻדַ" (התעתיק האשורי ליהודה). אמנם החיבור של שני הלוחות התערער לגמרי, והוכח שהלוח השני מתחבר ללוח אחר מימי חזקיהו; ראו נ' נאמן, 'מסעות מלכי אשור ליהודה לאור תעודה אשורית חדשה', שנתון למקרא ולחקר המזרח הקדום, ב (תשל"ז), עמ' 164-180.

[16]  בספר מלכים (-ב י"ד, לא; ט"ו, א, ו-ח, יז, כג, כז) נזכר 8 פעמים השם "עזריה/עזריהו", ו-4 פעמים השם "עֻזיה/עֻזיהו" (מלכים-ב ט"ו, יג, ל, לב, לד); לעומת זה, בפתיחות ספרי הנביאים (ישעיהו; א', א; ז', א; הושע ועמוס), וכן בנבואת זכריה (י"ד, ה), ובדברי-הימים (-ב כ"ו) נזכר רק השם "עֻזיה/עֻזיהו" – בדברי-הימים (-ב כ"ו, יז, כ), הכוהן הגדול הוא הנקרא בשם "עזריהו כהן הראש", והמלך נקרא רק "עֻזיהו"; מכאן עולה, שהשימוש בשם "עזַריה/עזַריהו" הוא קדום במקצת, ולבסוף השתלט השם "עֻזיה/עֻזיהו".

[17]  ישעיהו י', יד.

[18] אסופת כתובות (הערה 7 לעיל), עמ' 41-56.

[19] כהצעתו של מ' הרן ("עלייתה וירידתה של ממלכת ירבעם בן יואש", ציון, לא [תשכ"ו], עמ' 29-33).

[20] אנציקלופדיה מקראית, ירושלים תשל"ח, ערך מנחם, עמ' 31.

[21] מעשה כגון זה ידוע בקרב כובשים זרים – כך עשו העמונים והארמים לישראל (מלכים-ב ח', יב; עמוס א', יג), ואולי אף אשור (הושע י"ד, א), ונראה כי מנחם הושפע מאלימות העמים הסובבים את ממלכת ישראל: עמון ממזרח, אשור וארם מצפון, במיוחד בתוך מלחמת האחים האכזרית מול הגלעדים.

[22] על פי שיטת המשקל הנהוגה, אלף כיכר כסף כמוהם כשלושה מליון שקלי כסף (כיכר = 3000 שקל, שמות ל"ח, כה-כח). את הסכום הזה גבה מ"גִבורי החיל" בסכום של חמישים שקל כסף מכל גיבור, משמע שבתוך רשימת הגבייה היו כ-60,000 איש.

[23] פרופ' יגאל ידין סבר שקבוצת החרסים הידועה בשם 'חרסי שומרון' היא מימי מנחם, ומשקפת את המאמץ המלכותי לגביית הקנס הכבד לאשור; לתיאור מלא של 'חרסי שומרון', ראו ש' אחיטוב, הכתב והמכתב, ירושלים תשס"ה, עמ' 246-300; החרסים נמצאו במרתף של בנייני המלוכה בתל שומרון, ובהם שמות של מקומות, שמות משפחות משבט מנשה וביניהן חלק מבנות צלפחד, ורשימות מס על יין ושמן; שמות המשפחות היו כנראה גם שמות של חבלי נחלה במנשה, על פי יהושע י"ז, ב-ו. 

[24] אנציקלופדיה מקראית שם, עמ' 32. בספר דברי-הימים נראה לכאורה, שמדובר בשני מלכים: ". וַיָּעַר אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֶת רוּחַ פּוּל מֶלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶת רוּחַ תִּלְּגַת פִּלְנֶסֶר מֶלֶךְ אַשּׁוּר, וַיַּגְלֵם לָראוּבֵנִי וְלַגָּדִי וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה וַיְבִיאֵם [...]" (דברי-הימים-א ה', כו); אולם הפעלים מכוונים ללשון יחיד. אבי מורי ז"ל הביא דוגמות רבות במקרא למשמע של האות 'ואו' במובן של ביאור ושל זהות, ולפי זה אכן מדובר במלך אחד גם בדברי הימים – הוא פּוּל, הוא תִלגַת פִּלנֶסֶר (יחיאל בן-נון, ארץ המוריה: פרקי מקרא ולשון, אלון שבות תשס"ו, עמ' 196-206).

[25]  ח' תדמור, "האנאלים של תגלת פלאסר השלישי מלך אשור" (שורות 150-157), דברי האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ירושלים תשכ"ז; מ' כוגן, אסופת כתובות (לעיל הערה 7), עמ' 36-37.